חודש וחצי של פלייאוף ב-2000 מילים

במהלך הפלייאוף הנוכחי החלטתי שאני מפסיק לעשות ניתוחים לסדרות. בעגה המקצועית קוראים לזה פריוויו. לא כי זה לא מעניין או לא רלוונטי, אלא כי זה דורש המון עבודה ולרוב אין יותר מדי קונים לדבר הזה. תוסיפו לכך את העובדה שכל כתב NBA חושב שהוא נוסטרדמוס ועושה פריוויו משלו ואת חוסר הרלוונטיות של הפריוויו ברגע שאיזשהו מאמן מבצע התאמה לא צפויה או ששחקן כלשהו נפצע, ובמבחן העלות – תועלת הפוסטים האלה פשוט לא שווים את ההשקעה.

אלא שלאור הזמן הארוך שקיבלנו כדי להתכונן אמרתי לעצמי שאולי אני אשקיע. אולי אני אכתוב על איך קצב המשחק ישפיע על הדו-קרב בין הווריורס לקאבס, על איך הווריורס מתכננים לעצור את לברון, על ההרכבים שקליבלנד תנסה להעמיד מול גולדן סטייט בהגנה, על איפה מחביאים את קיירי ארווינג או על כמה ציוצים יהיו כשסטף קרי יעלה עם בתו למסיבת העיתונאים. הכל היה לי מוכן בראש, ואז פתחתי את גרנטלנד וראיתי איך זק לואו כתב 80% מכל מה שרציתי לכתוב במקצועיות חסרת פשרות שפשוט הותירה אותי ללא מילים, וקצת קשה לכתוב פריוויו בלי מילים.

לכן החלטתי לנצל את הזמן הפנוי כדי לעשות לכם איזשהו Recap של הפלייאוף עד כה. מין סיכום דחוס של החודשיים האחרונים, שכל כך הרבה קרה בהם שכבר שכחנו מה קרה. מישהו פה זוכר שפעם הייתה קבוצה בשם טורונטו ראפטורס בפלייאוף? או את הרגע בו הגריק פריק החליט שהוא ליינבקר? הפלייאוף הזה רץ כל כך מהר שקל לשכוח את הדברים האלה, ולכן אני כאן בשבילכם, עם עשרת הסיפורים הכי מעניינים/מלהיבים/גרמו לי לצעוק בלילה ולהעיר את חברה שלי מהשינה של פלייאוף 2015.

1. קלי אוליניק תולש לקווין לאב את הכתף

הרגע הזה היה אמור לקבל הרבה יותר תהודה. אין הרבה קבוצות שהצליחו להתאושש מפציעה של שחקן משמעותי תוך כדי הפלייאוף. אוקלהומה כשלה בשנתיים האחרונות כשהיא נכנסה לסיטואציה דומה (עם ווסטברוק ב-2013 ועם איבקה בעונה שעברה), אולם קליבלנד הצליחה לייצר איזושהי זהות ללא לאב. זהות שהיא כנראה לא הייתה מסוגלת לייצר כשהוא על המגרש. זהות של הגנת ברזל מלווה בהתקפה שמבוססת על הגאונות והעליונות האתלטית של לברון ג’יימס. אין ספק שהרגע הזה בו קלי אוליניק החזיק את הכתף של קווין לאב שנייה אחת יותר מדי שינה לגמרי את המסלול של הפלייאוף הזה, ולא בטוח שקליבלנד מתחרטת על זה.

הרגע הזה הופך להיות יותר מעניין בגלל הסיטואציה החוזית של לאב. אופציית היציאה של מלך הריבאונדים לשעבר הייתה כמו ענן שהתקדר סביב העונה של הקאבס, והפציעה הזו הפכה את כל הסיטואציה לבעייתית עוד יותר. האם לאב בכלל מתאים למה שהקאבס בנו? האם הוא יכול להשתלב בסגנון המשחק שהם משחקים בו בפלייאוף הנוכחי? האם לא כדאי לו לממש את האופציה ולבחון את השטח כשחקן חופשי?

לאב אמנם יצא בהצהרה בימים האחרונים שהוא יחזור אל קליבלנד בעונה הבאה, אבל כשהוא נדרש לבצע ויתורים א-לה כריס בוש וכשטריסטן תומפסון צפוי לקבל חוזה של 8 ספרות לעונה, לא הייתי שם את הכסף שלי על זה שלאב יישאר. רק אני חושב שסגנון המשחק שלו ממש מתאים להתקפת המשולש של הניקס?

1. המניה של ראג’ון רונדו קורסת

ההתרסקות של ראג’ון רונדו העונה נראתה כמו תחילת המשבר הפיננסי ב-2008. הסימנים היו שם לאורך כל הדרך, אנחנו פשוט התעלמנו מהם. הרי ידענו שהשילוב של רונדו עם מונטה אליס בקו האחורי הוא לא אידיאלי. הרי ידענו שבעידן בו שלשות וחדירות לסל מוערכות ביתר, הערך של שחקן כמו רונדו יורד. הרי ידענו שהוא כבר לא כח הגנתי כמו שהיה בעבר. אבל עדיין האמנו ש-Playoff Rondo יופיע ושריק קרלייל יפעיל איזשהו קסם ויגרום למתכון המוזר הזה לצאת טעים.

אלא שאז התחילה הסדרה מול הרוקטס, וכל החששות שלנו התאמתו, ואף יותר מכך. רונדו איבד קשר עם דאלאס, איבד את האמון של קרלייל ולמעשה פוטר מהקבוצה לאחר המשחק השני. כעת, ממש כמו הכלכלה העולמית אחרי המשבר ב-2008, רונדו נכנס למצב של אי ודאות. הוא הופך להיות שחקן חופשי בקיץ אבל קבוצות לא מסתכלות עליו יותר כנכס, אלא כמגבלה. החסרונות שלו כקלעי וכשחקן שמחזיק בכדור 10-15 שניות מההתקפה מאפילים על היתרונות שלו כמנהל משחק וכדיפנדר, וביחד עם העובדה של-90% מקבוצות הליגה אין צורך ברכז פותח, האופציות של רונדו מאוד מצומצמות, לא רק מבחינת הקבוצה הבאה שתהמר עליו, אלא גם מבחינת גובה החוזה שהוא יקבל.

עצוב מאוד. בהתחשב בכך שמדובר במי שהיה השחקן הכי טוב בסדרת גמר המזרח רק לפני שלוש שנים.

1. סטף קרי קובר את ניו אורלינס בגיים 3

הסל המדהים הזה היה הקליימקס של קאמבק נהדר של הווריורס, שהיו בפיגור 20 נקודות במחצית השנייה וחזרו למשחק. הסל הזה לא רק היה רגע מזוקק של כדורסל אדיר, אלא הוא גם היה סימבולי בכל כך הרבה מובנים. הוא היה סימבולי כי הוא הראה שלגולדן סטייט יש את העוצמות הדרושות כדי להתמודד עם כל פיגור ועם כל יריבה, ובעוד אף קבוצה לא הצליחה לחזור מולם מפיגור של 15 נק’ ומעלה העונה, הם עשו זאת בחוץ, בפלייאוף, מול הגבה הכי ארוכה בעולם.

מעבר לכך, הסל הזה היה סימבולי כי הוא הראה עד כמה לניו אורלינס יש עוד לאן לשאוף. מונטי וויליאמס רצה עבירה, אבל אף אחד מהשחקנים שלו לא הצליח לבצע אחת, למעט עבירה על קרי בזריקה שהשופטים החליטו לא לשרוק (הליגה הודתה, עם זאת, שאם קרי לא היה קולע הוא היה מקבל את השריקה). בדיעבד, יכול להיות שהמהלך הזה הוא מה שדחף את דל דמפס, ה-GM של הפליקנס, לפטר את וויליאמס ולצאת לדרך חדשה עם אלווין ג’נטרי, מי שהיה יד ימינו של סטיב קר לאורך העונה. האם יכול להיות שהווריורס עוד יתחרטו על הסל הזה כשבעונה הבאה ג’נטרי יישב על הקווים של הפליקנס?

1. מייק קונלי חושב שהוא זורו

ראיתי את הפציעה של קונלי בסיבוב הראשון בלייב, וזה לא נראה טוב. לא האמנתי שהוא יצליח לחזור בזמן לסיבוב השני, וגם אם כן, לא האמנתי שהוא יצליח להוות איזשהו איום על הווריורס. אבל במשחק השני בסדרה קונלי עלה עם המסכה וגרם לכל קשקושי האנדרייטד להיפסק.

הוא פתח את הרבע הראשון עם 9 נק’ מהירות ושלט בקצב של המשחק לאורך כל הדרך. הוא סיים את אותו משחק עם 22 נק’ ב-27 דקות והוביל את הגריזליז לניצחון חוץ נדיר באוקלנד (זה היה ההפסד השלישי של הווריורס בבית העונה). במשחק הזה קונלי הוכיח שהוא מנהיג אמיתי ושלמרות שלממפיס יש את הסמאש בראדרס בדמות מארק גאסול וזאק רנדולף, ואת אחד משחקני ההגנה הכי מדהימים אי פעם בדמות טוני אלן, בלי קונלי אין להם שום סיכוי.

זוהי תובנה חשובה מאוד לעתיד של הפרנצ’ייז. ממפיס ניצבת כעת בפני דילמה לא פשוטה. האם היא ממשיכה עם הקבוצה הנוכחית, המזדקנת (גאסול בן 30, רנדולף ואלן בני 33), קבוצה שמאתגרת את הכדורסל מבוסס השלשות שכל הליגה נדמה שמשחקת, אך נדמה שהגיעה כנראה לתקרה שלה לפני שנתיים עם הפסד בסוויפ בגמר המערב, או שהיא הולכת לכיוון אחר, עם קצב משחק יותר מהיר, עם יותר שלשות, עם יותר התבססות על קונלי ופחות על רנדולף. ממפיס היא Study Case מרתק בעידן ה-Pace&Space, מכיוון שהיא האנטיתזה אליו, ובקיץ הקרוב יהיה מעניין לראות לאן הפרויקט הזה הולך.

1. הווינר שוט של דרק רוז

בדיעבד, זה היה הניצחון האחרון של טום ת’יבודו בשיקאגו, אבל איזה ניצחון זה היה. לכמה שעות, לכמה רגעים, הייתה תחושה ששיקאגו באמת יכולה ללכת עד הסוף, ושדרק רוז יוכל להיות האיש שייקח אותה לשם. לכמה רגעים מזהירים כולנו שכחנו את שלוש העונות האחרונות, מלאות הפציעות והאכזבות מהאיש בעל הבעת הפנים האחת, והתמכרנו לרגע הזה. לרגע בו הוא לקח שלשה בפייד-אווי כשטריסטן תומפסון שם לו יד על הפנים, וקבר אותה עם הקרש.

זה היה אחד מהרגעים הקסומים של פלייאוף 2015, רגע עם פוטנציאל להפוך לרגע קלאסי, רגע שיראו אותו בריפיט כמו סל ה-0.4 שניות של דרק פישר מול הספרס או הסל של לברון מול הפייסרס בגמר המזרח של 2013. לסל הזה היה פוטנציאל להפוך לסל הזה שמחבר קבוצות בדרך לריצה בלתי נשכחת אל התואר, אך בסופו של דבר, הסל הזה התברר כשירת הברבור. הבולס נפלו מהרגליים בהמשך הסדרה, רוז לא הצליח לתת עוד תצוגות גדולות במשחקים 5 ו-6 ומשם הדרך הביתה הייתה קצרה מאוד.

אבל למרות שהרגע הזה הוא אנטיתזה לאיך שהעונה של הבולס נגמרה, רק בשביל הצרחה שלי כשהשלשה נכנסה הוא חייב להיכנס לרשימה.

1. הווינר שוט של לברון ג’יימס

48 שעות אחרי הסל הענק של רוז, לברון ג’יימס עשה זאת בדרך שלו והחזיר את הצבע ללחיים של קליבלנד. המשחק הרביעי בסדרה מול הבולס היה, לטעמי, ה-Tipping Point של הפלייאוף של קליבלנד. היא הייתה בפיגור 11 ברבע השלישי של המשחק הזה, ולמרות זאת חזרה להוביל ברבע האחרון. היא כמעט איבדה את הניצחון עם איבודים מיותרים בסוף המשחק וכמובן, פיאסקו הטיים-אאוט של דייוויד בלאט והמהלך ש”נקבע” ע”י לברון ג’יימס, אבל עדיין מצאה את הדרך לנצח.

הניצחון הזה סימל למעשה את העונה של הקאבס. הם הלכו בדרך חתחתים, לפעמים אפילו איבדו את הדרך ולא הצליחו להפעיל את הווייז, אבל בסוף הם הגיעו לדרך המלך. מאותו רגע הם לא הפסידו אף משחק בפלייאוף, ולמעשה מצאו את הזהות שלהם. מאותו רגע הם הבינו מי הם ומה הם צריכים לעשות כדי לנצח. מאותו רגע הם לא נתנו לבולס סיכוי, והביאו בתום הסדרה לסיומו של עידן טום ת’יבודו בשיקאגו.

אני אישית לא האמנתי שהקאבס יצליחו לנצח את הבולס בסדרה. לא האמנתי שבלי קווין לאב הם יצליחו להתמודד עם ההרכבים הגבוהים של הבולס, אבל טריסטן תומפסון התגלה בסדרה הזו כשחקן שלם יותר מג’ואקים נואה (שנראה כמו צל של עצמו בסדרה הזו) ובסופו של דבר, כשיש לך את לברון ג’יימס, תמיד יש לך סיכוי לנצח.

1. אנדרו בוגוט שומר על טוני אלן

אחרי 3 משחקים בסדרה, גולדן סטייט מצאה את עצמה בפיגור מול הגריזליז. הקבוצה שנראתה במהלך העונה הרגילה כמו גרסת הכדורסל של ישו הולך על המים קצת איבדה את עצמה במשחקים 2 ו-3, והביקורות מיהרו להגיע.

אל המשחק הרביעי הווריורס הגיעו עם התאמה פשוטה. אנדרו בוגוט על טוני אלן, האריסון בארנס על זאק רנדולף. בוגוט למעשה לא שמר על אלן בכלל. הוא אפשר לו לזרוק כאוות נפשו מחוץ לקשת בזמן שהוא עוזר בצבע לבארנס ולדריימונד גרין להתמודד עם רנדולף וגאסול בצבע. המהלך הזה היה מט סנדלרים של סטיב קר לדייב ייגר. המאמן של ממפיס לא ידע מה לעשות מול ההתאמה ובתכלס, המהלך הזה נטרל את טוני אלן מהסדרה (הגריינדפאדר שיחק רק 21 דקות במשחקים 4 ו-6 ביחד. מהמשחק החמישי הוא נעדר בגלל פציעה) כי הוא הפך להיות מגבלה חסרת תקדים בהתקפה.

יש לו את זה. סטיב קר

הרגע הזה היה עוד רגע סמלי בהתקדמות של גולדן סטייט כקונטנדרית בליגה. לא רק שהם על הנייר הכי טובים, הכי ורסטיליים והכי מפחידים, לא רק שהם יודעים לחזור מפיגור 20 בחוץ במשחק פלייאוף, הם גם יודעים לעשות את ההתאמות שמשאירות את היריבות פעורות פה. המהלך הזה שכנע אותי שיכול להיות שמדובר במפלצת תלת ראשית שאין ממש דרך לערוף לה את הראש.

1. הקאמבק של הרוקטס מול הקליפרס

אי אפשר לנתק את הקאמבק של הרוקטס בגיים 6 מול הקליפרס מאותו סל מדהים של כריס פול במשחק השביעי של הסדרה מול הספרס, הסדרה הכי טובה שהייתה בפלייאוף הזה עד כה.

אחרי אותו סל, הייתה תחושה שסוף סוף CP3 יגיע לגמר האזורי, לראשונה בקריירה שלו. כמו בחורה רווקה בת 35 שכל חייה הבוגרים מלווים באמירות מצד בני משפחתה בסגנון “מה עם חתן?” או “את לא נהיית צעירה יותר, את יודעת” כשלפתע, הכל מתחבר. היא מוצאת את הבחור המושלם והכל נראה נכון ומתאים, והוא מציע לה נישואין כשרביעיית כלי מיתר מנגנת ברקע, והיא מעלה תמונה שלה עם טבעת לפייסבוק ואלפי לייקים מציפים אותה.

ואז מגיע ג’וש סמית’ והורג את החתן.

אין דרך אחרת לתאר הקאמבק המדהים של יוסטון באותו משחק. הרוקטס נראו לא שייכים למעמד במשך רוב הסדרה, ולמעשה נתנו רק שלושה רבעים טובים במשך כל חמשת המשחקים הראשונים של הסדרה, אלא שברבע האחרון של המשחק השישי, כשהם בפיגור דו ספרתי ובלי ג’יימס הארדן על הפרקט, משהו קרה בסטייפלס סנטר. הקליפרס לא הצליחו לקנות סל, והרוקטס, בראשות סמית’ וקורי ברואר, מכל האנשים, קלעו מכל מקום אפשרי. במשחק השביעי כבר אי אפשר היה לעצור את המומנטום של הרוקטס.

מדובר באחד מהרגעים הכי מוזרים שהיו בליגה בשנים האחרונות. כולנו כבר היינו מוכנים לגמר אזורי של הקליפרס מול הווריורס, כולנו כבר היינו מוכנים לחתונה של הבחורה והבחור, אבל ב-NBA לפעמים לא הכל עובד לפי התכנון, וכעת, זה כבר נהיה חצי לא נעים להזכיר את העובדה שכריס פול מעולם לא הגיע לגמר האזורי, כמו שאף אחד במשפחה הדמיונית ההיא לא ישאל יותר את הרווקה על חתונה.

1. קליבלנד דורסת את אטלנטה בגמר המזרח

יש שתי דרכים להסתכל על סדרת גמר המזרח. דרך אחת היא להגיד שהמזרח חלש יותר מבדיחה של ליטל שוורץ, שאטלנטה הייתה פצועה וחבולה כשהגיעה לגמר, ושבכלל היא הגיעה לשיא שלה בינואר. הדרך השנייה היא להגיד שקליבלנד הייתה ענקית, שדייוויד בלאט הוא גאון, שאין שחקן בעולם (חוץ מקוואי לאונרד) שמסוגל לעצור את לברון ג’יימס, שגם בלי קווין לאב ועם 20% של קיירי ארווינג קליבלנד מצאה דרך לפרק בסוויפ קבוצה שהפסידה רק 26 פעמים עד אז העונה.

בינתיים, קשה מאוד להגיד מה האמת. בדרך כלל האמת היא איפשהו באמצע, אבל במקרה הזה באמת קשה להבחין. המזרח באמת היה חלש בצורה אובייקטיבית העונה, ובאמת אטלנטה סבלה מפציעות של פול מילסאפ, דמארה קארול וקייל קורבר לאורך הפלייאוף, כך שאפשר להתייחס בביטול להישג של קליבלנד. מצד שני, סוויפ בגמר אזורי ומאזן 2-12 לאורך כל הפלייאוף הם מאורעים שאי אפשר להתעלם מהם בהינד עפעף.

זו הסיבה שהפיינלס הופכים להיות מעניינים עוד יותר, מכיוון ששם נגלה איזה סטוריליין נכון יותר. האם הקאבס היו גדולים רק כי המזרח היה קטן, או שמא באמת מדובר בקבוצה ששייכת לאליטה של הליגה, שגם במערב הייתה משיגה תוצאות דומות?

השבוע נגלה.

1. טום ת’יבודו הולך הביתה

זה היה באוויר, ולמעשה זה היה צפוי בערך מאמצע העונה. במהלך הסדרה מול הקאבס נדמה היה כי הסדרה היא לא רק על מי תזכה לעלות לגמר המזרח, אלא גם על איזה מאמן יצליח לשמור על המשרה שלו. במקרה של ת’יבס, גם אם היה מעפיל לפיינלס לא בטוח שזה היה עוזר לו לאור מערכת היחסים העכורה שלו עם גר פורמן וג’ון פקסון, מקבלי ההחלטות בעיר הרוחות.

הפיטורים הללו מגלמים בתוכם כל כך הרבה אלמנטים וחידודים לגבי הליגה שקשה לדעת מאיפה להתחיל. יש פה את המאמן שמאמין שהוא גדול מהמערכת, למרות שמבחינה מבנית ב-NBA הדבר הזה לא אפשרי (כל עוד אתה לא גרג פופוביץ’/דוק ריברס/סטן ואן גאנדי). יש פה אמירה לגבי החשיבות של התקפה בליגה, לאור העובדה שת’יבס הוא גורו הגנתי מובהק. יש פה דיון שלם על סוגיית הדקות המרובות שת’יבודו העניק לכוכבים שלו, דקות שכנראה שחקו אותם והביאו לקריסה בקו הסיום.

סוף עידן. ת’יבודו עוזב את הבולס

מעבר לכך, הפיטורים הללו מסיימים את העידן של ת’יבודו בשיקאגו, עידן שהתחיל הכי חזק, ולאט לאט נחלש. בסוף התהליך, גמר המזרח של שיקאגו ב-2011, בעונה הראשונה של ת’יבודו בקבוצה, היה ההישג הכי גדול שלהם, וזה למעשה אומר הכל. אפשר להאשים את הפציעות של דרק רוז בשנים האחרונות ואת היכולת של ג’ואקים נואה העונה, אבל איך שלא מסתכלים על זה, מדובר באחד הפספוסים הכי גדולים של הליגה בשנים האחרונות, אולי אפילו פספוס יותר גדול מזה של OKC.

#כריספול #דרקרוז #סטפןקרי #טוםתיבודו #לברוןגיימס