בימים האחרונים יש תחושה שמשהו חייב לזוז בפורמט של העונה הרגילה ב-NBA. הפציעה החדשה של דרק רוז שוב הביאה את עולם הכדורסל לדיון לגבי האורך של העונה הרגילה ומידת השחיקה שהיא מביאה לשחקנים המובילים שלה, נושאי הדגל של ה-NBA, שחקני הפרנצ’ייז. העובדה שבאותו יום עוד שני כוכבים כמו אנדרה איגודלה ומארק גאסול נפצעו, וכשברקע קובי ברייאנט וראג’ון רונדו ממשיכים לנסות להתאושש מפציעות שמטרידות אותם עוד משנה שעברה, רק מוסיפה עוד נפח לדיון הזה.
מארק קיובן קפץ על העגלה והציע לבצע מחקר על שימוש בהורמון גדילה שיעזור לשחקנים להימנע מפציעות. אמנם מדובר בניסיון פופוליסטי משהו של הבעלים של דאלאס, אבל עצם הרעיון מייצג את העובדה שהליגה זועקת. אם בשנים שעברו התרגלנו שהעונה האמיתית מתחילה עם הפלייאוף באפריל והעונה הרגילה היא רק חימום, בשנתיים האחרונות אנו מגלים שהחימום הזה גובה יותר מדי קורבנות, ובסופו של דבר, כולם מפסידים. גם האוהדים. גם הליגה. גם הקבוצות. בטח ובטח השחקנים שנפצעים.
עוד כוכב נופל שמנסה להתאושש מפציעה. קובי ברייאנט
קשה מאוד להצביע על דרך אחת שתוביל לשינוי, הרעיון הבנאלי הוא כמובן הורדת כמות המשחקים בעונה הרגילה אבל זה בלתי ישים, מכיוון שפחות משחקים שווה פחות הכנסות, וזו משוואה שאף אחד במשרדי ה-NBA לא רוצה לראות. בעולם המגה-קפיטליסטי שבו אנו חיים, בו הליגה שולחת את הקבוצות למסעות מפרכים בקיץ לאירופה ולמזרח הרחוק כדי לשנורר עוד קצת מרשרשים, אין סיכוי שהליגה תוותר על ההזדמנות למצוץ עוד כסף ותמלוגים ממשחקי העונה הרגילה.
אבל השינוי יגיע מתישהו, במוקדם או במאוחר, אני בטוח בכך, לא רק מכיוון שכוכבי הליגה ממשיכים ליפול כמו זבובים עקב העומס האדיר של העונה הרגילה, אלא כי אפשר לראות דפוסים של שחיקה בליגה. אפשר לראות שחקנים שמגיעים לשיא מוקדם יחסית ונתקעים בתקרה בלתי אפשרית, תקרה שלא הייתה קיימת לפני עשור או שניים.
ג’ו ג’ונסון הוא דוגמא מצוינת לכך. למרות שיש תחושה שהוא בליגה כבר עשרים שנה, ג’ו ג’ו הוא בסך הכל בן 32. רק לשם השוואה, זה בערך הגיל בו קובי ברייאנט ודירק נוביצקי לקחו אליפות, זה בערך הגיל בו מייקל ג’ורדן חזר מהפרישה הראשונה שלו וזה בערך הגיל בו קווין גארנט זכה בתואר היחיד שלו עם הבוסטון סלטיקס. לעומת כל אלה, ויש סיבה שהזכרתי דווקא את אלה, ג’ונסון נמצא בדעיכה הדרגתית מעונת 2008/09 (21.4 נק’ ב-2009, 21.3 ב-2010, 18.2 ב-2011, 18.8 ב-2012, 16.3 ב-2013) ולמרות שהוא עדיין שחקן קלאץ’ מדהים, אין לאף אחד ספק שהוא לתקרה שלו הגיע.
אבל ג’ונסון מזוכה מחמת הספק בעקבות העובדה שהוא באמת נמצא בעשור הרביעי לחייו, ולא נדיר לראות שחקנים מתדרדרים בגיל שלו. לעומת זאת, חברו לקו האחורי בברוקלין, דרון וויליאמס, נראה כאילו הוא מתחיל את ההתדרדרות שלו מוקדם יותר. די-וויל הוא רק בן 29, ובעונה שעברה כבר התחלנו לראות סימנים של דעיכה (18.9 נק’ לעומת 21.1 בשנתיים שקדמו לכך, 7.7 אס’ לעומת 9.6 אס’ בשנתיים שקדמו לכך) והעונה הוא עושה קולות של פצוע נצחי כשכל שני וחמישי הוא נפגע בקרסול. גם במקרה של וויליאמס, קשה לראות אותו חוזר ליכולת שלו מהימים היפים ביוטה עם ג’רי סלואן אי שם בעשור הקודם, כשהוליך את הג’אז עד לגמר המערב, ונראה שהשיא שלו מאחוריו.
בגיל שבו הם אמורים להיות בשיאם הם כבר נמצאים בצד הלא נכון של הגבעה. וויליאמס וג’ונסון
דוגמא נוספת ועכשווית יותר לנושא הזה היא סופרמן בכבודו ובעצמו, דווייט האוורד. כל מי שראה את האוורד בשנתיים האחרונות, גם באורלנדו, גם בלייקרס וגם ביוסטון ראה שמדובר בשחקן פחות מאיים ומפלצתי מהימים הגדולים שלו בפלורידה, בהם היה יכול להחזיק את הצבע לבדו. ב-2009 כולנו חשבנו שתואר שחקן ההגנה של העונה הולך להיות לפרוטוקול בלבד בעשור הקרוב, אבל במציאות הנוכחית האוורד נראה דומיננטי הרבה פחות משהיה בעבר. המספרים שלו בשנתיים האחרונות די תומכים בתיאוריה הזו, אבל חשוב לזכור שהוא גם שיחק ומשחק לצד שני שחקנים שזורקים הרבה מאוד (קובי ברייאנט וג’יימס הארדן), כך שכמות הזריקות שלו לסל הצמטמצה משמעותית (מ-13.4 לפני שנתיים ל-10.7 זריקות בשנה וחצי האחרונות).
המספרים אמנם יכולים לרמות, והתאוריה הזו היא רובה ככולה באוויר, אך אני עדיין טוען שמשהו השתנה ב-DNA של הליגה. הכוכבים שלה, הדווייט האוורדים, הדרון וויליאמסים, הג’ו ג’ונסונים, לא מאריכים שנים כמו פעם. השחיקה מובילה אצלם לפציעות, התלות של הקבוצות בהם מביאה אותם לחזור מוקדם מדי וכך הם משחקים חבולים ונפצעים שוב, וכך נוצר מעגל אינסופי שבסופו שחקנים שבעבר היו מגיעים לשיא שלהם בגיל 32-33, מגיעים אליו כיום בגיל 26-27 ומתקשים לשחזר אותו או להישאר בו לאחר מכן.
לא מאיים כמו אז. האוורד במדי אורלנדו
הדוגמאות של הכוכבים שלא דועכים או שדועכים באופן סימפטי הן בודדות. השחקנים שציינתי מקודם, קובי ברייאנט, מייקל ג’ורדן, דירק נוביצקי, קווין גארנט, הם חלק מהדוגמאות הללו, אפשר גם להוסיף את טים דאנקן ושחקנים נוספים לרשימה הזו, אבל קשה מאוד להשוות את הדרייב הפנימי של השחקנים הללו לכוכבים רגילים אחרים. במובנים מסוימים, מדובר בכוכבים כמעט על-אנושיים שעל אף ההתבגרות הפיזית, מצאו דרך לשמור על הרעב והתשוקה למשחק גם בגיל מבוגר ולשמור על רמת משחק גבוהה למרות הפציעות ולמרות השחיקה.
זהו לא המצב אצל רוב הכוכבים המודרניים ב-NBA, כוכבים שמקבלים חוזים של מיליונים עוד לפני שדרכו על פרקט בליגה הטובה בעולם, כוכבים שזוכים בכל התהילה והאהדה שהעולם יכול לתת עוד לפני שהוכיחו שהם שווים את זה. כי ככה זה עובד ב-NBA, מכונת השיווק מפמפמת לנו עוד סופרסטאר ועוד סופרסטאר, ומבלי שאנחנו שמים לב, הסופרסטאר הקודם שפמפמו לנו עוד לא בן 30 והוא כבר מאבד את זה. מישהו אמר אמארה סטודמאייר?
אפרופו אמארה, לבעיה החדשה הזו יכולות להיות השפעות שונות ומשונות, בעיקר בכל הנוגע לתקרת השכר. החוזה הגדול ביותר בקריירה של רוב השחקנים המובילים ב-NBA הוא החוזה השלישי שלהם, שמגיע בדרך כלל באיזור העונה השמינית תשיעית של השחקן בליגה. אולם במציאות המתפתחת בליגה, שחקנים מגיעים לשיא שלהם לפני התקופה הזאת, כך שהקבוצות משלמות על השחקנים שהם היו, ולא על השחקנים שהם יהיו. כך הניקס נתקעים עם החוזה הענק של סטודמאייר, הנטס נתקעים עם החוזה האבסורדי של ג’ו ג’ונסון ובקרוב יכול להיות שיהיו תקועים גם עם החוזה הגדול של וויליאמס. מעניין יהיה לראות איך המנגנונים של הכלכלה יפעלו ב-NBA לאור המציאות המשתנה הזו ולאור ה-CBA הנוכחי, שלא מאפשר לקבוצות מרווח לטעויות.
מישהו זוכר בכלל שפעם הוא היה סופרסטאר? אמארה סטודמאייר
בסופו של דבר, המקרים של האוורד, וויליאמס וג’ונסון הם מקרים בודדים בליגה, אבל הם לא מקריים. זה המחיר שהליגה משלמת על ההפיכה שלה להיות מבוססת יותר על כוכבים אינדיווידואלים ופחות על קבוצות. לא כל הכוכבים הללו בנויים לעומס הזה, לא כל הכוכבים הללו מסוגלים לעמוד בלחץ הזה לאורך שנים. ההתפרקות הפיזית של דרק רוז היא רק סימפטום, הדעיכה הסודית יחסית של וויליאמס והאוורד היא גם רק תסמין. שורש הבעיה טמון בדרך בה הליגה משווקת את עצמה, ובשנה האחרונה הדרך הזו חוטפת מכה אחר מכה. אולי לאדם סילבר, הקומישינר המיועד, יהיו פתרונים.