חרטה היא רגש שחש מי שאינו מרוצה ממעשיו ומהתנהגותו בעבר. חרטה מלווה לעתים בתחושות של עצב, בושה או אשמה, לאחר מעשים שמאוחר יותר האדם חש כי מוטב ולא נעשו. חרטה עשויה להיווצר לא רק בעקבות מעשה, אלא גם בעקבות מחדל – האדם מתחרט על שלא פעל במקום שראוי היה שיפעל.
התיאוריה המקובלת לגבי חרטה אומרת שלרוב אנשים מתחרטים על הדברים שהם לא עשו יותר מהדברים שהם עשו. השבוע שמגיע אחרי האול-סטאר יכול להיות אוכלוסיית מחקר מרתקת למי שמתכוון לחקור את הנושא. בתוך יומיים אינטנסיביים אנחנו מקבלים אינספור שמועות על טריידים, חוזים גמורים, תקרת שכר, בחירות דראפט, חוזים מוגבלים ושחקנים חופשיים, רק כדי לגלות שבסופו של דבר הדבר היחיד שנשאר הוא חרטה.
מכל ים השמות שנזרקו לאוויר ביומיים האחרונים (קווין גארנט, פול פירס, ראג’ון רונדו, קרלוס בוזר, אריק בלדסו, ג’וש סמית’, אל ג’פרסון, אריק גורדון ועוד) נשארנו עם המעבר של ג’יי ג’יי רדיק למילווקי תמורת 3 שחקנים משלימים, עם טרייד שבו הבחירה מס’ 5 בדראפט רק לפני חצי שנה החליפה מדים ועומרי כספי אחד שנשאר להירקב באוהיו. אין ספק שנחיתה של פרפר על עלה בקרית שמונה עשתה יותר רעש מהטרייד דד-ליין הזה. וכאן נכנס מנגנון החרטה.
ההעברה הלוהטת של היום? באמת? רדיק
החרטה תופיע אצל הג’נרל מנג’רים שהיו יכולים לקחת את היומיים האחרונים, בהם הסביבון מ-Inception מסתובב במרץ, כדי לשפר את המצב של הקבוצה שלהם לקראת הישורת האחרונה של העונה. אבל כשהטוטם נפל וכולם הקיצו מהחלום, שום דבר לא השתנה. ג’וש סמית’ נשאר באטלנטה, בוסטון לא שינתה פניה והלייקרס לא עשו כלום.
בעוד שלושת הקבוצות הללו הן קורבנות של הנסיבות, קבוצה אחת שתתחרט מאוד על הסטטוס קוו שנשמר בסגל שלה היא יוטה. הג’אז היו יכולים לוותר על אחד הביג-מנים שלהם, אל ג’פרסון או פול מילסאפ (שמסיימים חוזה בקיץ), ולקבל קו אחורי לגיטימי בפעם הראשונה מאז שדרון וויליאמס עזב את סולט לייק סיטי. השיתוק שנראה שאחז היום בדניס לינדזי, הג’נרל מנג’ר של יוטה, יחזור אליו כבומרנג בקיץ, בו הוא לא יוכל להחתים את שני השחקנים הללו על הארכת חוזה וייאלץ לראות לפחות אחד מהם מחליף מדים תמורת לחיצת יד. זוהי החרטה על מה שהיה צריך להיעשות אבל לא נעשה.
הסוג השני של החרטה מופיע אצל בילי קינג, הג’נרל מנג’ר של ברוקלין, והוא החרטה על מה שנעשה בקיץ. הנטס היו חזק במירוץ להשגת ג’וש סמית’, אבל החתיכות שהן הציעו (כריס האמפריז, מרשון ברוקס ובחירת סיבוב 1) פשוט לא היו מספיק חזקות. לנטס כמעט ואין קלפי מיקוח לביצוע טריידים משמעותיים ואין דרך להחתים שחקנים חופשיים בקיץ מכיוון שהם סתמו את תקרת השכר עם החוזים העצומים של כל שחקני החמישייה (למעלה מ-70 מיליון דולר הולכים רק לוויליאמס, ג’ו ג’ונסון, ג’ראלד וואלאס, האמפריס וברוק לופז), כך שללא שינוי דרמטי ביכולת של די-וויל, ברוקלין היא הפייבוריטית הברורה להפוך לקבוצה שהתקרה שלה היא חצי גמר המזרח, ממש אטלנטה גרסה 2.0, עם או בלי ג’וש סמית’. חוסר היכולת של קינג לטוות טרייד שישפר את הקבוצה שלו מהווה מעין Walk of Shame ספורטיבי על בניית הקבוצה שלו בקיץ.
הם עוד יתחרטו על זה. פופוביץ’ ופארקר
סוג החרטה השלישי הוא החרטה העתידית. זוהי חרטה שקיימת אצל קונטנדריות שרק באפריל, מאי או יוני יבינו שהן היו צריכות לנצל את ריקוד הסביבון הזה כדי לשפר עמדות. מיאמי דיכאה את החרטה הזו עם החתמתו המוקדמת של כריס אנדרסן, כדי שירפא את בעיית הריבאונדים שלה. שאר קבוצות הצמרת אמנם גם לא עשו מהלכים רציניים, אבל הקבוצה שלטעמי תסבול בצורה הקשה ביותר מסוג החרטה הספציפי הזה היא סן אנטוניו.
בעוד הקבוצה עם הרקורד הטוב בליגה נראית נהדר ולא מקבלת מספיק קרדיט (טוני פארקר חייב להיות איפשהו בדיבור על ה-MVP של העונה הרגילה), אי אפשר שלא לתהות איך לעזאזל הם מצפים לעבור את משוכת גמר המערב העונה, כשהם מבוגרים בשנה ושאר המתחרות שלהם בשלות בשנה. הספרס היו חייבים לבצע איזשהו מקצה שיפורים, כדי לפחות ליצור איזושהי הרתעה בצמרת שתגרום לשינוי בהלך הרוח הכללי בליגה, שאומר ששחזור של מיאמי מול אוקלהומה בפיינלס הוא בלתי נמנע.
בכל טרייד דד-ליין אנחנו מצפים לבלוקבאסטר שישנה את איך שהחיילים מסודרים על הלוח, כמו הטרייד על כרמלו או על דרון וויליאמס לפני שנתיים. השנה מיותר לציין שההר הוליד עכבר, אבל דווקא הטריידים שלא קרו-הם אלו שירדפו חלק ממקבלי ההחלטות בליגה.