למצוא את אנדרה איגודלה הבא

למי שלא שם לב, השושלת של הווריורס הסתיימה. זה עדיין לא רשמי ועוד לא הוקמה אנדרטה לזכרה, אבל השיא של השושלת הזו מאחורינו.

האמת הזו משתקפת מכל תרחיש אפשרי. התרחיש הראשון הוא התרחיש שבו דוראנט וקליי עוזבים את הווריורס בקיץ. במקרה הזה לווריורס לא יהיה מקום מתחת לתקרה כדי להחליף אותם בשחקנים שווי ערך (וגם אם היה להם מקום מתחת לתקרה הם בחיים לא היו מוצאים שחקנים כאלו). סטף ודריימונד עדיין מספיק טובים כדי להוביל כל מיני אלפונסו מקינים לפלייאוף ואולי אפילו להגיע רחוק, אבל זו לא תהיה הקבוצה הפנטסטית שאנחנו מכירים מ-5 השנים האחרונות.

התרחיש השני הוא התרחיש בו אחד מהשניים עוזב. גם במקרה הזה לווריורס לא יהיה מספיק מקום מתחת לתקרה כדי להחליף את מי שיעזוב וגם אם קליי/KD איכשהו יהיו בריאים בעונה הבאה, כח האש של הווריורס יצטמצם משמעותית והמרווח לטעות שלהם יצטמק. בתסריט הורוד בו קליי נשאר והוא חוזר בפברואר 2020 אולי עוד נראה איזשהו שחזור של הווריורס גרסת 2016, אבל העומק הוא לא אותו עומק, הרעב הוא לא אותו רעב וקשה להעריך איך קרוב לשנה של סחיבת קבוצה לבד ישפיע על סטף קרי.

התרחיש השלישי הוא התרחיש בו גם דוראנט וגם קליי נשארים. במקרה הזה כביכול השושלת נמצאת בפאוז. אם רק נחכה שדוראנט וקליי יבריאו לכאורה נקבל את הווריורס במלוא תפארתם שוב ב-2020/21. גם אם נתעלם מכך שכל החלקים האלמנטריים של השושלת הזו יהיו מבוגרים יותר בשנתיים, עדיין יש פה חור גדול מאוד בעלילה והוא שגם דריימונד גרין וגם אנדרה איגודלה יהיו שחקנים חופשיים בקיץ הבא.

אני מרגיש שכבר כתבתי את זה מיליון פעם, אבל זה אף פעם לא מתיישן. דריימונד גרין הוא הלב הפועם של הווריורס. סטף הוא אבי מהפכת השלשות והכח שמזין את התופעה שהיא הווריורס, אבל דריימונד ממקסם את התופעה הזו. הוא השחקן המושלם לצידו של סטף בהתקפה כי הוא מסוגל לנצל את היתרון היחסי שאיום הקליעה של סטף מייצר. ללא דוראנט, סטף הוא המנוע של המכונית שלוקחת את הווריורס בדרך להיסטוריה, קליי ובעיקר דריימונד הם אלו שלוחצים על הדוושה של המכונית הזו ומביאים אותה למהירות מקסימלית.

האם הווריורס יצליחו להשאיר את דריימונד בקיץ הבא? האם בקבוצה אחרת, ללא סטף, הוא בכלל יוכל להביא ערך דומה? האם הוא אולי בכלל מעבר לשיא?

אלו שאלות חשובות שאולי על חלק מהן נקבל תשובה עוד שנתיים, אבל מה שחשוב להבין הוא שהווריורס לא יכולים להחליף את דריימונד. אין אף שחקן בליגה שמשלב בין הגנה על כל עמדה על המגרש לניהול משחק שלו בהתקפה. זה מיותר בכלל להתחיל את הדיון הזה. אם הווריורס לא מצליחים לשמור על דריימונד בקיץ 2020, גם אם דוראנט וקליי יחזרו ויהיו בריאים ב-100%, השושלת נגמרה.

מה שמעניין פה הוא שאפשר להגיד את דבר דומה גם על אנדרה איגודלה. איגי קצת מוזנח בגזרת הסופרלטיבים, אולם ככל שצוללים למעמקי השושלת הזו מבינים שהוא אחד מאבני היסוד המרכזיים שלה. הוא אולי החלק הכי פחות נוצץ בהמפטונס פייב, אבל הוא עדיין חלק סופר חשוב. בעונת 2020/21 איגי יהיה בן 37 ויתחיל את עונתו ה-17 בליגה. גם אם הווריורס יחתימו אותו מחדש בקיץ הבא, הדעיכה שלו, שעכשיו היא עוד יחסית סימפטית, כבר כנראה תהיה ויזיבילית להחריד.

לעומת זאת, אם הווריורס לא יחתימו אותו, הם יאבדו את אחד השחקנים הכי ורסטיליים בליגה. איגודלה הוא הגיבור הלא מוזכר של השושלת של הווריורס, אבל הוא היה אחד מהראשונים לזהות את הייחודיות של הקבוצה הזו. איגודלה חתם אצל הלוחמים בקיץ 2013, אחרי שראה במו עיניו איך סטף קרי משמיד את דנבר שלו על כל 57 נצחונותיה ומדיח אותם בסיבוב הראשון ללא יתרון ביתיות.

עונה לאחר מכן, 2013/14, איגודלה היה חלק מהקבוצה הכשרונית אך מבולבלת של הווריורס תחת מארק ג'קסון, שאיכשהו דורגה רק במקום ה-12 ביעילות התקפית באותה עונה והודחה בקרב 7 מול הקליפרס בסיבוב הראשון.

ואז הגיע סטיב קר.

קר בא עם שינוי תפיסתי. הוא רצה להעלות את האריסון בארנס לחמישייה על חשבון איגודלה. המהלך הזה נועד להעלות את הביטחון של בארנס, אולם בארנס היה עדיין על חוזה רוקי באותה תקופה ואילו איגודלה היה כוכב בליגה. הוא היה שחקן שמרוויח 8 ספרות לעונה, עם הופעת אולסטאר ברזומה והוא עוד לא היה בן 30. בכל 29 הקבוצות האחרות הוא היה שחקן פותח ללא תחרות, אבל קר חשב אחרת.

איגודלה היה פתוח לגבי כך שהמהלך הזה הפריע לו. "שחקנים מתוכנתים ככה מגיל צעיר" הוא אמר בראיון ל-USA Today במהלך 2015, "אני משחק כדורסל מגיל 5, ואני תמיד רגיל לפתוח את המשחק. אפילו כשאתה צעיר, זה תמיד ‘Started vs. Scrubs’. זאת המנטליות".

הכנות של קר לגבי המהלך הזה וההסתכלות על התמונה הגדולה עזרו לאיגודלה לבלוע את הגלולה ולהפוך לשחקן הספסל הכי חשוב בליגה בשנים האחרונות. ההקרבה של איגודלה באה לידי ביטוי בדקות (עד עונת 2014/15 הוא שיחק תמיד מעל 32 דק' בממוצע למשחק, מאז עונת 2014/15 הוא לא חצה את ה-27 דק' בממוצע למשחק) ובנקודות (איגודלה לא היה קרוב לדאבל פיגרס מאז שירד לספסל), אבל הוא תוגמל על ההקרבה שלו ב-3 טבעות אליפות ובפיינלס MVP אחד (יש שיגידו שנוי במחלוקת, אבל Winning is Winning, כמו שוין דיזל אמר פעם).

כמה שחקנים היו מסוגלים לעשות את מה שאיגודלה לעשות? לוותר ולהקריב דקות משחק ומעמד ללא שום הבטחה להצלחה עתידית? הרי אם הווריורס לא היו לוקחים אליפות ב-2015 איגודלה לא היה מקבל פיצוי הולם על הויתורים שהוא עשה. אבל עצם זה שהוא עשה את הויתורים הללו הביאו את הווריורס למקום בו הם יכולים לתת לו את הפיצוי ההולם הזה.

האם ההצלחה של איגודלה תוביל עוד שחקנים לשנמך במעמדם לטובת שושלת אפשרית? האם יש בכלל שחקנים שיכולים מבחינה אישיותיות להתמודד עם השינוי הזה כמו שאיגודלה התמודד עמו? והאם לשחקנים הללו יש את היכולות המקצועיות שיכולות לתרום לאלופה פוטנציאלית?

סרקתי את הליגה דרך כל מיני זוויות כדי לנסות למצוא את אנדרה איגודלה הבא. את השחקן הורסטילי שמקצועית יכול להיות על גבול הפרנצ'ייז פלייר של קבוצה שלא תגיע רחוק, אבל בסיטואציה אחרת, עם קצת הקרבה ובליעה של האגו, יכול להפוך קבוצה טובה לאלופה ולשושלת.

הבעייתיות פה שהיא לא כל השחקנים שהיום קולעים 15-20 נק' למשחק יכולים להכיל צימוק במעמדם מבחינה מקצועית. גם אם נניח הנחה פרועה שג'ימי באטלר יקבל על עצמו תפקיד של שחקן ספסל בפילדלפיה (זה לא יקרה, אבל זרמו איתי), סגנון המשחק שלו לא יאפשר לו לשמור על יעילות כמו שאיגודלה הראה בווריורס בשנים האחרונות. באטלר צריך את הכדור ביד כדי להיות אפקטיבי, הוא לא יכול להיות על המגרש ולא להיות מורגש, וזה מקשה עליו להיכנס לנעליים המדומיינות של איגודלה, שחלק גדול מהקסם שלו זה שהוא לא כופה את נוכחותו על הפרקט.

מצד שני השחקן הזה צריך גם לא להיות מגבלה הגנתית. הנכס הכי גדול של איגודלה הוא היכולת ההגנתית הנהדרת שלו והעובדה שאי אפשר לנצל אותו בהגנה. הוא פאקינג זכה בפיינלס MVP על היכולת הזו. היורש הפוטנציאלי שלו לתפקיד הסופר-סאב של הליגה אולי לא צריך להיות שחקן הגנה היסטורי, אבל הוא לא יכול להיות דנילו גאלינרי, לדוגמא.

אז עם מי זה משאיר אותנו? מי המועמדים לרשת את הכתר?

· כריס מידלטון (מילווקי באקס) – מידלטון למעשה מתפקד כבר עכשיו כסוג של איגודלה במילווקי, פשוט לבאקס אין את קליי תומפסון וקווין דוראנט שלהם שיפתחו לפניו. הנוכחות של מידלטון בבאקס מאוד מזכירה את זו של איגי בווריורס מבחינת ההגנה שלו והיכולת שלו להשרות שקט בהתקפה. הוא לא שחקן שדורש את הכדור, אבל אם הוא מקבל אותו הוא ידע מה לעשות איתו.

עם זאת, מידלטון נמצא עכשיו בשיא הקריירה שלו והבאקס למעשה צריכים שהוא יתן תפוקה של סקוטי פיפן ולא של אנדרה איגודלה. ה-Usage שלו בעונות האחרונות הוא באזור ה-24%, אזור שאיגי לא היה בו אף פעם ובערך כפול מהנתון של איגי בווריורס תחת קר. המסלול הזה של הקריירה פשוט לא קיים עבור מידלטון, אבל זה לא אומר שהוא לא היה יכול להיות מצוין בו.

· אוטו פורטר (שיקאגו בולס) – פורטר מעולם לא הגיע לרמות הכוכבות שאיגודלה הגיע אליהן בפילדלפיה ויכולת המסירה שלו רחוקה מלהזכיר את זו של איגי, אבל ביום בהיר אפשר לראות את קווי הדמיון. פורטר הוא קלעי שלוש מעולה (40.6% בעונה שעברה), שחקן הגנה לא רע בכלל ויש לו נסיון פלייאוף עם הוויזארדס.

הבעיה היא שעל קליעה משלמים פרמיה ולא בטוח שפורטר יהיה מוכן לקבל פחות כסף בחוזה הבא שלו (יש לו אופציית שחקן בקיץ הבא על 28 מיליון דולר, אני מעריך שהוא לא יממש אותה) כדי להיות חלק מקונטנדרית אם הוא יוכל לקבל כסף גדול מפיניקס או קבוצה כושלת דומה. האפסייד הכלכלי הוא פשוט גדול מדי בשביל לוותר עליו במקרה הזה, ולמרות שפורטר יכול להיות אחלה איגודלה שבעולם, אין לו מספיק תמריצים להפוך לכזה.

· ג'יילן בראון (בוסטון סלטיקס) – לכאורה, לג'יילן בראון יש עוד פוטנציאל להפוך למשהו גדול יותר מאנדרה איגודלה 2.0. למרות ההתקדמות המישורית שלו בעונה האחרונה (ירד בכמות דקות, נקודות, אחוזים מהשלוש, ריבאונדים ואסיסטים ביחס ל-2017/18), עדיין ברור שמדובר בפצצת כשרון שעוד יכולה להתפוצץ על הליגה. גם לפול ג'ורג' ולג'ימי באטלר לקח זמן להפוך לגו-טו-גאיז בליגה, ויכול להיות שבראון עוד יגיע לשם, בטח אם קיירי ארווינג ואל הורפורד יעזבו את הסלטיקס ויפנו קצת את הבמה לבראון ולג'ייסון טייטום.

כמו במקרה של פורטר, גם כאן סביר להניח שהתמריצים הכלכליים לא יאפשרו לבראון, לפחות בעתיד הקרוב, לעשות צעד לקראת תפקיד יותר משני שיכול להלום יותר את כישוריו. בקיץ הבא כל החוזים הנוראיים של קיץ 2016 ירדו מהספרים ולהמון קבוצות יהיה מקום מתחת לתקרת השכר, אבל בריכת השחקנים החופשיים הולכת להיות די רדודה וההימור שלי הוא שאיזושהי קבוצה עם הרבה נדל"ן מתחת לתקרה תציע אותו לבראון להשכרה, ואז הסלטיקס יצטרכו להחליט אם הם משווים או לא. יש מעט מאוד שחקנים בליגה עם ורסטיליות הגנתית כמו של בראון שיכולים להפוך לכוכבים. זה עדיין מוקדם עבורו להפוך ליורש של איגודלה.

בהתחשב בנסיבות יוצאות הדופן שהובילו את אנדרה איגודלה להפוך לאנדרה איגודלה, קשה מאוד להאמין שנראה עוד מקרים כאלו בעתיד, בטח כשהערך של שחקני כנף מסוגו של איגודלה עולה מהר יותר מערך של דירה בגוש דן. צריך שילוב מדויק של קבוצה שיכולה להגיע להישגים ויש לה מספיק כשרון כדי להרשות לעצמה לדרוש משחקן ברמתו של איגודלה לבצע הקרבה שכזו ביחד עם מאמן שיודע לנהל סיטואציה נפיצה שכזו ושחקן שמסוגל להכיל סיטואציה שכזו.

יש פה יותר מדי משתנים שקשה מאוד לשחזר אותם. באופן כללי, השושלת הזו של הווריורס מלאה בצירופי מקרים נדירים וחד פעמיים שכנראה לא יחזרו יותר. יכול להיות שהיו שושלות גדולות יותר או שיהיו שושלות טובות יותר, אבל לא תהיה עוד שושלת כמו הווריורס. לא בדרך בה הם נבנו ולא בדרך בה הם התנהלו.

מצד אחד זה מאוד מרענן שזה מסתיים ופותח את הליגה לקבוצות חדשות שירשמו בדפי ההיסטוריה. מצד שני, יש משהו קצת עצוב בכך שאנחנו נפרדים מגדולה. אחת הסיבות שאנחנו עוקבים אחרי ספורט זה כדי לראות דברים מיוחדים, כדי לחוות גדולה פיזית ומנטלית ולקבל השראה. הווריורס עשו את זה ביג טיים ויש איזשהו מקום בלב שלי, איפשהו, שבוכה על כך שלא נזכה לראות את השושלת הזו יותר בשיאה.