נתחיל בגילוי נאות. הייתי בקמבודיה בחג, כך שלא יצא לי לראות משחק NBA בשלמותו כבר שבוע. לכן אני לא אתיימר לתת פה 2000 מילים על ההתפרצות של הספרס מול הווריורס או על הקרבות על הכרטיסים האחרונים בפלייאוף בשני הקונפרנסים, כי זה פשוט לא יהיה אמין. אבל חוסר היומרה הזה שם אותי בבעיה. מצד אחד, אני רוצה לכתוב על NBA, ולפעמים הניתוק הזה מאפשר לך להגיע לאיזשהן תובנות חדשות על הליגה, או על נושא ספציפי בליגה, אבל מצד שני, אין לי מספיק מידע ויזואלי ואמפירי שיתמוך בתובנות שנוצרו בשמש של סיהנוקוויל.
הדילמה הזו הובילה אותי לפוסט נטול סטטיסטיקות ונטול מספרים, וכמו קפה נטול קפאין, זה אולי לא נותן את אותה השפעה כמו פוסט רגיל, אבל זה מרגיש אותו דבר, ובינתיים זה מספיק.
במהלך השבוע אני מאמין שאכנס לעובי הקורה של המאבק המרובע בין ברוקלין, אינדיאנה, בוסטון ומיאמי (אפשר לומר כמעט רשמית ששארלוט יצאה מהמירוץ), אבל כרגע אני רוצה להתייחס לקליבלנד ולדייוויד בלאט, פשוט כי נראה לי שהם לא קיבלו מספיק תשומת לב בתקופה האחרונה, ובכללי די שכחנו מהם כל השנה, אתם לא חושבים?
בלאט מתקרב לסיום העונה הראשונה שלו כמאמן בליגה כשעדיין לא ברורה מה מידת השפעתו על הקבוצה שהוא מאמן. אמנם הקבוצה שלו מדורגת במקום השני במזרח ונראית בלתי עצירה במשחקי בית (18 ניצחונות רצופים בקוויקן לואנס ארינה), אבל כמה מההצלחה הזו אפשר לייחס ישירות למאמן הישראלי? הרי חלק גדול מההצלחה שייך לשחקנים של הקאבלירס, ללברון ג’יימס ולקיירי ארווינג ולג’יי.אר סמית’ ולטימופיי מוזגוב וגם קצת לקווין לאב. וחלק לא פחות גדול מההצלחה שייך לדייוויד גריפין, הג’נרל מנג’ר, שביצע את המהלכים הנכונים בזמן הנכון. אז מה בדיוק החלק של בלאט?
לטעמי, החלק של בלאט בהצלחה של הקאבס הוא עצום, לטוב ולרע.
בתחילת העונה ראינו איך קשיי ההתאקלמות של בלאט ל-NBA מבחינת חלוקת דקות (להזכיר לכם את הקרדיט המוגזם שבלאט נתן לג’ו האריס בתחילת העונה?) ומבחינת ניצול פסקי הזמן (לפי בריאן ווינדהורסט, הקושי של בלאט בניצול Time-Outs אפשר לטיירון לו לאגור עוד קצת כח על הספסל) הפכו את קשיי ההתאקלמות של קליבלנד לסגל החדש לקשים עוד יותר. באותה סערה בתחילת העונה, בלאט לא נראה כמו רב חובל שמנווט את הספינה שלו בלב ים סוער, אלא יותר כמו רב חובל שהולך לחדר שלו בירכתי הספינה כדי לבדוק אם המצפן שלו באמת מורה צפונה בזמן שהספינה טובעת.
וזה היה המזל של בלאט. תארו לעצמכם שבלאט היה מתמודד בהצלחה עם המשבר בתחילת העונה (שהתחיל עם הפציעה של אנדרסון ורז’או, שנראית היום כאילו התרחשה איפשהו בשנות ה-90), או שאולי לברון לא היה “נפצע” לשבועיים. קליבלנד לבטח הייתה שורדת כמה משחקים ולא נופלת למאזן שלילי באמצע ינואר. יכול להיות שדייוויד גריפין לא היה מרגיש את החרב על הצוואר וכתוצאה מכך לא היה קופץ לעשות את הטריידים שהצילו לקבוצה שלו את העונה, ויכול להיות שקליבלנד נמצאת היום בלי ג’יי.אר סמית’ או אימאן שומפארט או טימופיי מוזגוב, או יותר גרוע, עדיין נמצאת עם דיון ווייטרס.
כולנו התייחסנו לתקופה ההיא כקטסטרופה עבור הקאבס, כמשבר שהם יתקשו לצאת ממנו. בפועל, זה היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות להם העונה. אותה תקופה קטסטרופלית הבהירה למקבלי ההחלטות שהסגל חייב שיפוץ, ועדיף שעה אחת קודם. כתוצאה מכך, גריפין התחיל את קדחת הטריידים חודש לפני הזמן עם הטריידים שהביאו את ג’יי.אר, שומפארט ומוזגוב בתמורה לשתי בחירות סיבוב ראשון מאוחרות (אחת של אוקלהומה), דיון ווייטרס ועוד שאריות. לא יפתיע אותי אם גריפין יזכה בתואר ה-GM של העונה על סמך הטריידים הללו בלבד.
מאותה נקודה כל העונה של קליבלנד התהפכה ב-180 מעלות. מוזגוב מילא בטבעיות את החור שהיה לקאבס מתחת לסל, לברון חזר ונראה כמו לברון, קיירי ארווינג עשה כמה צעדים חשובים קדימה בהתפתחות שלו ככוכב לצד לברון (במיוחד במשחק ההוא מול סן אנטוניו) וג’יי.אר סמית’ קיבל אישר לירות. מי היה מאמין שלמשפט האחרון יהיה קונטקס חיובי לפני ארבעה חודשים?
מבחינת בלאט, בשלב הזה גם הוא שינה סגנון. בתחילת העונה הוא ניסה להטמיע שיטה מורכבת יחסית, שמבוססת על קריאת מצבים גם בהגנה וגם בהתקפה. שיטה זו דורשת הבנת משחק ברמה מסוימת מהשחקנים שנמצאים על המגרש והרבה תיאום. אלא שלאחר הטריידים בלאט כנראה הבין שההטמעה הזו תאלץ לחכות, והחל לרכב על הכישרון של הקבוצה שלו. מצד אחד, זה מצוין כי התחלנו לראות הרבה יותר מהלכים בין לברון לקיירי, כאשר לברון מניע את ההתקפה וקיירי מקבל את הכדור כאשר ההגנה כבר החלה לעשות רוטציות ולכן יותר פגיעה. מצד שני, קווין לאב התפספס בשיטה הזו כי כל מה שהוא התבקש לעשות זה לעמוד מחוץ לקשת ולרווח את המשחק עבור שני הסופרסטארים של הקאבס, כדי למקסם את הכישרון שלהם.
בלאט קיבל בדרך הזו 100% מלברון וקיירי, ואולי 40% ממה שקווין לאב מסוגל לתת לו. יתכן שלאב מוגבל פיזית בצורה כלשהי, ומסרב לשבת בחוץ מחשש שזה יפגע במעמדו כפרי אייג’נט בקיץ הקרוב, אבל אלו רק השערות. מה שקרה על הפרקט העונה אלו עובדות, ולאב רשם את אחת מעונות הדעיכה הגדולות שראינו מאול-סטאר בעשור האחרון.
בלי קשר ללאב עצמו, אני מאמין שבאיזשהו שלב הייתה איזושהי הסכמה בשתיקה שזו הדרך הכי טובה עבור הקאבס. אמנם זה לא קפיטליזם טהור, בו כל אחד עושה מה שטוב עבור עצמו, ובכך עושה מה שהכי טוב עבור הקבוצה, אבל מספיק להסתכל על העולם חצי שנייה כדי להבין שקפיטליזם טהור לא ממש מביא את התוצאות הרצויות, ולכן יכול להיות כי ה”ויתור” של מקבלי ההחלטות על מקסום היכולות של קווין לאב העונה יתברר כהחלטה נכונה בסוף העונה, בטח אם זה אומר שלברון וקיירי ממקסמים את היכולות שלהם בתהליך.
זה לא הביג-3. זה הביג-2. לברון וקיירי
זה המקום לשאול מה מקומו של בלאט בהיררכיה של אותם מקבלי ההחלטות בקליבלנד. בדרך כלל מאמן, כל עוד הוא לא גרג פופוביץ’/דוק ריברס/מייק בודנהולצר/סטן ואן גאנדי (שהם גם ה-GM דה פקטו של הקבוצות שלהם, או עובדים בסינרגיה מוחלטת עם ה-GM) נמצא בדרג השני של מקבלי ההחלטות, מאחורי ה-GM והשדרה הניהולית שלו. מאמן ב-NBA הוא דרג ביצועי. הוא אמור לקבל את הלימונים שהג’נרל מנג’ר מספק לו ולהוציא מהם כמה שיותר לימונדות. אלא שמאמן של שחקן גדול ב-NBA, כמו לברון ג’יימס, צריך להיות דמות קצת יותר מורכבת.
עד כה, בהיסטוריה של הליגה, מסביב לשחקנים ברמתו של לברון היו פיגורות על הקווים או בקומת המנהלים. למייקל ג’ורדן היה את פיל ג’קסון לאורך כל התקופה בה הוא שלט בליגה. גם לקובי ברייאנט ולשאקיל אוניל היה את אותו זן מאסטר שידע לנהל אותם ואת האגו שלהם (גם זה עד נקודה מסוימת). ללברון עצמו היה את פט ריילי במיאמי. בכל המקרים הללו היה ברור שהשחקנים הללו הם גדולים מהפרנצ’ייז שבו הם משחקים, אבל שלפרנצ’ייז הספציפי הזה יש את האדם המתאים שיתווה דרך ויגרום לכוכבים הגדולים מהחיים ללכת אחריו לעולמות חדשים.
כאשר לברון חזר לקליבלנד בקיץ, משהו בנרטיב הזה השתנה. בפעם הראשונה בהיסטוריה, הגיע כוכב ברמה היסטורית לקבוצה בה ברור לכולם מהרגע הראשון שהוא מקבל ההחלטות. אם למישהו היה ספק בעניין הזה, המכתב של לברון ל-Sports Illustrated בקיץ דיכא גם את הספקות הללו, כאשר קינג ג’יימס, כמו קוסם, העלים את אנדרו וויגינס מהקבוצה ע”י כך שלא הזכיר אותו באותו מכתב.
לקליבלנד אין פט ריילי, או פיל ג’קסון או גרג פופוביץ’. יש להם GM שנמצא בקושי שנה בתפקיד ומאמן שאימן כל חייו ביבשת הישנה. בסיטואציה הזו, אין לאף אחד מהם אוטוריטה להתוות דרך ללברון ג’יימס, והוא חופשי לעשות כרצונו בפרנצ’ייז. יכול להיות שזה היה אחד מהשיקולים של לברון כשהחליט לחזור לאוהיו. יכול להיות שהוא ראה איך בעונה שעברה פט ריילי נכשל במהלכים שלו (מייקל ביזלי, גרג אודן) והחליט שהוא יכול לעשות את העבודה טוב יותר, ולכן הלך לאיפה שהוא יוכל לעשות את זה בפועל, במקום בו אין פט ריילי. בקליבלנד.
במצב הזה, בו לשחקן יש כל כך הרבה יותר כוח מאשר למאמן שלו, יש לבלאט בעיקר מה להפסיד, ובעקבות זאת כתבתי כי החלק שלו בהצלחה של קליבלנד העונה הוא עצום. פוטנציאל ההתנגשות במישור הזה בין לברון לבלאט הוא אסטרונומי, ועצם העובדה שהעונה הרגילה עומדת להסתיים עם תאקלים מזעריים בדמות חוסר התאמה בתגובות לתקשורת בין השניים היא בגדר הצלחה עבור בלאט. מאמן אחר יכול היה לנסות לכפות את רצונו על הקבוצה ולעורר אנטגוניזם אצל הכוכבים שלו. זה בדיוק מה שקרה עם ריק קרלייל וראג’ון רונדו בדאלאס העונה. בלאט, להבדיל אלף אלפי הבדלות, זרם עם לברון, גם על חשבון פגיעה במעמדו האישי (ואולי מתוך רצון לשמור על מעמדו המקצועי), ובינתיים, התוצאות מעודדות.
דייוויד בלאט נמצא בסיטואציה נדירה, הוא בחר לזרום עם לברון.
אלא שעכשיו מתחילה העונה האמיתית. הפלייאוף כבר ממש מעבר לפינה ועכשיו הדינמיקה הזו מתחילה באמת להיות מעניינת.
בתחילת העונה טענתי כי היתרונות של בלאט כמאמן יבואו לידי ביטוי בעיקר בפלייאוף, מכיוון שהוא מאמן של אימונים. כבר ראינו בשנים קודמות ביורוליג כיצד שינויים טקטיים שבלאט הכניס ברגע הנכון שינו סדרות, ואיך הוא ידע להביא את הקבוצות שלו לשיא ברגע הנכון. בפלייאוף של ה-NBA יש באמת זמן לשינויים הקוסמטיים הללו. יש באמת זמן לאימונים שישדרגו את רמת התיאום של הקבוצה.
השאלה היא האם לברון ייתן לו לבצע את השינויים הללו. האם ברגע האמת לברון ג’יימס יאמין במאמן שלו וילך לפי הדרך שלו. להצביע עליו אחרי שהוא מתכנן מהלך מבריק בפסק זמן באיזה משחק לא רלוונטי בעונה הרגילה זה משהו אחד. ללכת לפי תכנית המשחק שלו בגיים 7 בחוץ מול אטלנטה זה דבר אחר לגמרי, כך שלטעמי, בכל הקשור לסאגת בלאט-לברון, סאגה שנתנה לנו כל כך הרבה תעסוקה העונה, הטוב ביותר עוד לפנינו.