יש אינספור סרטים כאלה. של אדם חכם ומחושב שהולך לוגאס להנדס לעצמו כמה ז’יטונים בשולחן הפוקר. הוא מנצל את החכמה שלו ואת העורמה שלו כדי לעקוץ את הבית פעם אחר פעם, דופק פול האוס על ימין ועל שמאל, אלא שבאיזשהו שלב, הבית מרושש אותו והמציאות מתהפכת לו מול הפרצוף. ובשלב הזה, השלב שלאחר ההצלחה ופוסט הנפילה, מגיע השלב הסופי, היד האחרונה בה הצופים מגלים מה יש לבחור החכם והמחושב הזה בשרוול, והאם הוא באמת כזה חכם ומחושב.
בגרסת ה-NBA של הסרט הזה, סם פרסטי הוא הכוכב הראשי. הוא האיש שכולם רוצים להיות בסיבובים הראשונים, הבחור שאף אחד לא מבין איך הוא מצליח להגדיל את הקופה שלו בכל סיבוב. זה פחות או יותר הסיפור של פרסטי בשנותיו הראשונות כג’נרל מנג’ר באוקלהומה סיטי.
באותן שנים, בשלהי התקופה של הת’אנדר בסיאטל (אז עוד קראו להם הסוניקס), פרסטי החל את הבנייה מחדש של הקבוצה, בנייה מחדש שהתבססה רובה ככולה על בחירות דראפט. אנחנו שומעים ורואים הרבה קבוצות בשנים האחרונות שעושות טנקינג בתקווה למצוא שם כוכב צעיר שירענן את כל הפרנצ’ייז, אבל מעט מאוד קבוצות מצליחות לעשות זאת בהצלחה. בטח לא בהצלחה כמו זו שפרסטי חווה בין השנים 2007-2009.
ה-GM הכי היפסטר ב-NBA בחר בשנים הללו את קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וג’יימס הארדן שנה אחר שנה. תחשבו על זה. מתי עוד פעם בהיסטוריה קבוצה בחרה 3 שחקנים שכנראה יהיו Hall of Famer’s שנה אחר שנה? תוסיפו לזה את סרג’ איבקה בסוף הסיבוב הראשון של 2009 ויש לכם כנראה את רצף בחירות הדראפט הטוב בהיסטוריה. פרסטי, נצר לשושלת המפוארת של הספרס, בהחלט לא בייש את הפירמה.
סם פרסטי
הוא בנה סביבו מערכת מוצלחת, עם חבורה של עוזרים נאמנים ויעילים שעזרו לו לבנות את הקבוצה. אחד מהם, מייק ווינגר, הוא מי שייעץ לפרסטי לבנות הארכת חוזה יצירתית לניק קוליסון ב-2010, שבמסגרתה הוא יקבל 13 מיליון דולר בעונה אחת, ו-3 מיליון באחרת, כך שתקרת השכר לא תיפגע. עוזר אחר, ג’סי גולד, הוא מי שהמליץ על ההחתמה של אנתוני מורו, החתמה שזכתה ללא מעט ביקורות בעונה שעברה, אבל נראתה מצוין ליד ווסטברוק ודוראנט כאשר הם היו בריאים. פרסטי לא מתבייש לתת לקולות הללו מקום לביטוי, והמערכת שהוא בנה באוקלהומה סיטי היא בהחלט אחת הטובות ב-NBA.
עם זאת, קשה לדעת כמה פרסטי באמת התכוון לבנות את הת’אנדר כפי שהוא בנה. ב-2007, השנה בה הוא בחר את קווין דוראנט בבחירה ה-2 (ותודה לפורטלנד על גרג פאקינג אודן), היה לת’אנדר את המאזן החמישי הכי גרוע בליגה, סיכוי של 8.8% בלבד לזכות בבחירה הראשונה. ב-2009 כדורי הפינג פונג שוב חייגו אל פרסטי והקפיצו את הת’אנדר למקום השלישי, למרות שהיה להם רק את המאזן הרביעי הכי גרוע (או הכי טוב, תלוי איך אתם מסתכלים). למעשה, רק ב-2008 הלוטרי “דפק” אותם, ובמקום לבחור במקום השני, הם נפלו למקום הרביעי. שם הם בחרו את ווסטברוק.
זה בדיוק אפקט הגורל שמהווה את הסיכון שבבנייה דרך הדראפט. אתה יכול להרכיב את הקבוצה הכי חלשה בהיסטוריה ועדיין להידפק בלוטרי (תשאלו את סם הינקי) ואתה יכול לבנות אחלה קבוצה ועדיין שכדורי הפינג פונג יסתדרו כמו שאתה רוצה. איך שלא מסתכלים על זה, היה קשה להתעלם מההצלחה של פרסטי בדראפטים, מה שהוביל לטרנד שבו לא מעט קבוצות מנסות לשכפל את ההצלחה שלו. הרי מי לא רוצה כמה כוכבים צעירים שיתפתחו ביחד ויהיו מקבלי השכר הגבוהים של הקבוצה, כשלצידם וטרנים זולים ושחקנים על חוזי רוקי שישלימו אותם? זה היה המודל שאליו הליגה שאפה בתחילת העשור, שניים שלושה שחקני מקסימום שמסביבם רול-פליירס זולים. זה היה המודל שאוקלהומה סיטי הייתה המייצגת האולטימטיבית שלו.
די מהר ההצלחה בדראפט הפכה להצלחה על הפרקט. אוקלהומה הפכה להיות הילד הכי מגניב בקונפרנס המערבי עם חבורת כוכבים צעירים ואתלטיים שאיימו להשתלט על הליגה. ב-2010 הם הגיעו ל-50 ניצחונות והצליחו להפריע קצת לקובי בסיבוב הראשון בדרך לאליפות האחרונה שלו עם הלייקרס. ב-2011 הם כבר קפצו כיתה והגיעו עד לגמר האזורי, שם גילו שדירק נוביצקי עדיין גדול עליהם, וב-2012 הם כבר עשו את כל הדרך עד לפיינלס, שם הם נעצרו ע”י לברון ג’יימס ומיאמי. עם זאת, הייתה תחושה שהקבוצה הזו בדרכה להשתלט על הליגה בעשור הקרוב, שמדובר בשושלת בהתהוות, שכל מה שצריך זה רק עוד קצת זמן.
ואז פרסטי הלך ALL IN עם זוג 4.
היו זמנים באוקלהומה. דוראנט, ווסטברוק והארדן באותם מדים
במטאפורת הפוקר אולי ALL IN היא לא האנלוגיה הנכונה לטרייד הארור ההוא על ג’יימס הארדן, אבל אין ספק שפרסטי שם הרבה ז’יטונים על המהלך הזה. מהצד השני של ציר הזמן, כמעט שלוש שנים אחרי, אי אפשר להצדיק את המהלך הזה של פרסטי, בטח כאשר הוא מדבר על המשכיות כגורם מרכזי להצלחה כמעט בכל ראיון שלו. במקרה הזה, פרסטי פשוט טעה, ואין ספק שהטרייד הזה פגע במורשת של ה-GM המוכשר, כל כך פגע בה שאפילו בערך שלו בויקיפדיה השורה הראשונה מוקדשת לטרייד ההוא.
מאותו רגע נדמה כי מגע המידאס של פרסטי פג. הוא קיבל בטרייד על הארדן את קווין מרטין, ואיבד אותו למינסוטה כעבור שנה ללא תמורה. הוא בחר אדם בשם ג’וש יוסטיס בבחירת סיבוב הראשון בדראפט 2014 כאשר במודע הוא שולח אותו לשחק בדי-ליג (כנראה בגלל קמצנות של ההנהלה). הוא קפא על השמרים במשך השנתיים האחרונות בכל הקשור לטריידים או להחתמות בפרי אייג’נסי, אלא שבאמצע העונה הנוכחית הוא התעורר והחליט להביא את דיון ווייטרס (משום מה), ובנוסף, לשלוח בחירת סיבוב ראשון תמורת אנס קנטר, ההגנה הלא קיימת שלו והדרישות חסרות הפרופורציה שלו שלבטח יגיעו השבוע בנוגע לחוזה החדש שלו. ובכל הזמן הזה, הוא לא עשה אמנסטי על קנדריק פרקינס.
אמנם פרסטי המשיך לפגוע בדראפט (רג’י ג’קסון, סטיבן אדאמס) אבל אין ספק שהאירועים הללו מרתיחים, בטח כשנזכרים שכל מה שהפריד בין הארדן לת’אנדר בקיץ של 2012 היה 7 מיליון דולר, סכום שמרגיש כמו משהו שקונים איתו ארטיק אננס בשוק של היום (כריס מידלטון חתם היום על חוזה לא כל כך רחוק ממה שהארדן חתם עליו ביוסטון), בטח ובטח בשוק של העונה הבאה. אבל לא באתי להלין על הטרייד של הארדן. האוהדים של אוקלהומה עושים זאת מספיק, וגם ביל סימונס כבר עשה את זה כל כך הרבה יותר ממני בעבר.
העניין שלי בפרסטי נוגע לסיטואציה שלו על שולחן הפוקר. אנחנו מתקרבים לשלב בסרט בו הכוכב שלנו מתקרב ליד האחרונה, וזו היד שתוכל להחזיר אותו למשחק או לחרב הכל. זו היד שאותה פרסטי יתחיל לחשוף בשבועות הקרובים, באוף-סיזון האחרון שיש לו לפני שהחוזה של קווין דוראנט נגמר ושעון החול נגמר לו. האוף-סיזון האחרון שיש לו לפני שמתחילות צרות שפרסטי לא הכיר עד כה כג’נרל מנג’ר.
אחת הסיבות שהמודל של בנייה דרך הדראפט הוא אטרקטיבי כל כך הוא כי הוא מאפשר המשכיות. קבוצות שבונות את עצמן סביב שחקנים חופשיים יכולות למצוא את עצמן בונות מחדש כל שנתיים (אטלנטה, לדוגמא, כבר צריכה למצוא מחליף לדמארה קארול שחתם בטורונטו וכבר אין לה את פול מילסאפ בחוזה מציאה. וזה עוד לפני שדיברתי על אל הורפורד, שמסיים חוזה בעונה הבאה), אולם קבוצות שבונות דרך הדראפט יכולות להיות רגועות למשך 7-9 עונות בזכות מנגנון השחקנים החופשיים המוגבלים, שמאפשר לקבוצות שבחרו שחקן דרך הדראפט לשמור אותו אצלן בתום חוזה הרוקי שלו. אצל מינסוטה, לדוגמא, התקופה הזו רק בחיתוליה. אצל הת’אנדר, לעומת זאת, בקיץ הבא תקופת החסד הזו נגמרת, ולפתע כל מיני סלוגנים קליטים כמו KD TO DC מתחילים להיראות קצת יותר מפחידים, אם אתה אוהד הת’אנדר.
חשוב להזכיר: למרות שהם פספסו את הפלייאוף בעונה שעברה, עדיין הת’אנדר הם קונטנדרית במערב. כשכולם בריאים, אין ספק שמדובר אולי ביריבה הכי איכותית שגולדן סטייט יכולה לפגוש, אבל הת’אנדר כבר 3 שנים נמצאים בדיון התיאורטי הזה, הדיון שמניח הנחות מפשטות כמו “אם כולם היו בריאים” או “אם פטריק בברלי לא היה נכנס לווסטברוק בברך”. בעונה הבאה, זמן התירוצים יסתיים. אם הם שוב לא יעמדו בציפיות, עזיבה של דוראנט תהיה על הפרק, בטח אם כל המזומנים הפנויים שיסתובבו בליגה בעונה הבאה, כשתקרת השכר תגדל בשליש.
זה מדוע סקוט ברוקס פוטר (סוף סוף) והוחלף בבילי דונובן. זה מדוע הקיץ הזה הוא כל כך קריטי עבור אוקלהומה.
אבל מה עוד פרסטי יכול לעשות חוץ מלהחליף מאמן? הת’אנדר הם הקבוצה עם הפיירול השני הכי גבוה בליגה (אחרי גולדן סטייט ולפחות עד שקליבלנד יסיימו עם כל ההחתמות שלהם) וזה עוד לפני החוזה החדש של קנטר. בלי קשר, ישנה הדעה הקדומה שאומרת כי הבעלים של הת’אנדר הם קמצנים ולא מוכנים לפתוח את הארנק, למרות שהם היו בין הקבוצות הרווחיות בליגה בשנים האחרונות.
ועדיין, זה בדיוק הרגע בו פרסטי צריך להראות שהוא מסוגל לנצח גם כשהידיים שלו קשורות. לפני שנתיים בדיוק, בוב מאיירס, הג’נרל מנג’ר של הווריורס, היה בסיטואציה יחסית דומה לזו של פרסטי, עם קבוצה שנראתה מוכנה אבל עם תקרת שכר שהלכה והתמלאה, אולם הוא הפך כל אבן ובסופו של דבר רקח טרייד שהנחית אצלו את אנדרה איגודלה, מה שנראה היה בלתי אפשרי כשהקיץ התחיל. אני לא אומר שזה מה שפרסטי צריך לעשות בקיץ הזה, אבל זה צריך להיות ה-Mind Set. זה הזמן של פרסטי לשנות את מה שכתוב עליו בערך בויקיפדיה. זה הזמן שלו לעשות מהלך שיצרוב אותו בזיכרוננו כג’נרל מנג’ר שבנה את אחת הקבוצות הגדולות של המילניום, ולא כג’נרל מנג’ר שחירב את הקבוצה הזו.
למרקוס אולדריג’ ודאנדרה ג’ורדן הם אולי הדגים הגדולים של הפרי אייג’נסי הנוכחי, שהתחיל בבום של החתמות ושמועות, אבל לטעמי, הסטוריליין הכי מעניין של האוף-סיזון הזה הולך להיות סם פרסטי, ומה לעזאזל הוא הולך לעשות בקיץ הזה כדי לעזור לת’אנדר להיות איפה שהם כבר היו אמורים להיות.
אין לי עדיין תשובה לשאלה שבכותרת של הפוסט, אבל אחרי הקיץ הזה יהיה לנו מושג קצת יותר טוב מה הולך להיות מקומו של סם פרסטי בהיסטוריה.