מילת השבוע באוהיו היא תהליך. זה הכל חלק מהתהליך, אומר לברון ג’יימס, זה תהליך שאנחנו חייבים להתמודד איתו, הוא מדקלם, צריך להירגע, זה תהליך, הוא טוען. אבל מהו אותו תהליך שלברון מדבר עליו? מהי אותה מילת קסם שמתיימרת לפוצץ את בלון הלחץ שמתחיל להיבנות לו בקליבלנד?
התהליך בקליבלנד של 2014/15 הוא ממש לא תהליך נורמלי של קבוצה בליגה הטובה בעולם. בדרך כלל, כשמדברים על תהליך, מדברים על תהליך של בנייה מחדש של קבוצה, סטייל מה שאוקלהומה סיטי עשו בסוף העשור הקודם או מה שיוטה ואורלנדו מנסות לעשות בשנתיים-שלוש האחרונות. זהו תהליך שבו המועדון מנסה להנחיל איזושהי מערכת, ומחפש את השחקנים המתאימים למערכת הזו, בין אם זה דרך הדראפט או בדרכים אחרות. זהו “התהליך” הקלאסי, שרובינו מכירים. זהו תהליך שדומה להקמת חברה חדשה בעולם האמיתי.
חוץ מהתהליך הזה, יש גם תהליך נוסף שמתייחס להשתלבות של שחקן מסוים, לרוב כוכב כלשהו, במערכת קיימת של קבוצה חדשה. יוסטון של השנתיים האחרונות, מאז שדווייט האוורד הצטרף, היא דוגמא לקבוצה שעוברת תהליך שכזה. העונה אנו רואים גם את צ’נדלר פרסונס ודאלאס עוברים את אותו תהליך. במקרים הללו התהליך הוא פשוט יותר כי בדרך כלל אותו שחקן מצטרף כבר למערכת קיימת, בדרך כלל מערכת מצליחה, והוא צריך להתאים את עצמו. זהו תהליך שדומה למינוי מנכ”ל חדש לחברה משגשגת.
האם אלו התהליכים שעוברים בקליבלנד העונה? אפשר להגיד שזה גם וגם.
הם רק חלק מהתהליך הגדול שעובר על קליבלנד העונה. לברון וקיירי
התהליך הזה שלברון ג’יימס מדבר עליו הוא משהו הרבה יותר מורכב ומסובך. לא מדובר פה רק בניסיון להקים מערכת חדשה, ולא מדובר פה רק בניסיון לשלב שחקן כזה או אחר, מדובר פה בשילוב של השניים. קליבלנד מנסה לקדם פרויקט די שאפתני העונה, בו תוך עונה אחת היא גם תצליח להשריש מערכת חדשה ומנצחת בקבוצה, וגם תצליח תוך כדי תנועה לשלב בין כל החתיכות החדשות בפאזל. אלו שני תהליכים במחיר של אחד. למעשה, הם גם הקימו חברה חדשה, גם הביאו כמה מנכ”לים ביחד, וגם מתיימרים להשתלט על השוק מן הרגע הראשון. כמו שאמרנו, שאפתני.
העונה הזו של קליבלנד הייתה אמורה להיות מורכבת מהרגע שלברון ג’יימס הודיע שהוא לוקח את הכישורים שלו חזרה לקור של אוהיו. היה אמור להיות שם תהליך של השתלבות בין לברון לקיירי ארווינג, רכז דומיננטי וקצת Ball-hogger, שחקן שלא דומה לאף שחקן שלברון שיחק איתו בעבר. אפשר לטעון שדוויין ווייד בעונה הראשונה של עידן הביג-3 במיאמי היה אולי השחקן הכי דומה לקיירי של העונה, אבל אין מה להשוות בין אינטליגנציית המשחק, הניסיון והקבוצתיות של פלאש לעומת זו של ארווינג, ואלו התמזגו בצורה נפלאה עם איי.קיו הכדורסל הגבוה של לברון.
עדיין, אם פה היה נעצר הקיץ של קליבלנד, התהליך היה פחות מורכב. הציפיות אמנם עדיין היו גבוהות מאוד, כי בכל זאת זה לברון, אבל הן לא היו בגובה האטמוספירה כמו שהן עכשיו. אלא שאז הגיע הטרייד על קווין לאב וכל מערכת הציפיות נסקה למעלה. פתאום התעורר הצורך למצוא את האיזון בין שלושה כוכבים, שכולם רגילים להיות אלו שמקבלים את ההחלטות ונוגעים בכדור הכי הרבה בקבוצות שלהם, וששניים מהם הם שחקני הגנה מתחת לממוצע שמעולם לא שיחקו משחק משמעותי בקריירת ה-NBA שלהם. כל זה, כאמור, במקביל לניסיון לייצר מערכת שתוציא את רעל המפסידנות מה-DNA של קליבלנד. כל זה תוך כדי תנועה, וכשכל מצלמה באזור נמצאת לתעד כל צעד ושעל של הקבוצה.
זוהי משימה מורכבת מאוד, ולכן לא פלא שעד כה, המערכת של דייוויד בלאט בקליבלנד העונה דומה מאוד למערכת שלו במכבי בשנים האחרונות. לא רק בהתנהלות על המגרש, אלא גם מחוצה לו, עם הויה-פרנויה ושמועות על החתמה של גל מקל אחרי הפסדים לא מחויבים למציאות.
מבחינת התנהלות, בלאט הוא האיש הנכון למשימה. הוא יידע להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון, יידע להתמודד עם התקשורת, להרגיע כשצריך ולהלהיט כשצריך. אמנם סיר הלחץ המכביסטי לא מגיע לאותן טמפרטורות כמו סיר לחץ שמתלווה ללברון ג’יימס, אבל אין לי ספק שלבלאט יש את הניסיון והיכולות כדי להתמודד עם הסיטואציה הניהולית שנקרתה בפניו. לגבי הסיטואציה המקצועית, לפחות כרגע, אני קצת פחות אופטימי.
בלאט רוצה ליישם בקליבלנד אלמנטים של קריאת מצבים, גם בהתקפה וגם בהגנה, ולהסתמך פחות על תרגילים ושיטה כזו או אחרת. זוהי מערכת מורכבת יחסית, אך הוא רוצה לממש את הגמישות שהכשרון של הסגל שלו נותן לו. השאלה היא אם הכשרון הזה מסוגל להתמודד עם האלמנטים הללו. הדרך הזו הייתה מושלמת אם היו לבלאט חמישה לברונים על המגרש, אבל בדרך כלל יש לו רק אחד, ולצידו רוב הזמן יש קיירי אחד ודיון ווייטרס אחד, שבינתיים מוכיחים שהם ההפך הגמור מלברון בכל הקשור לחכמת משחק, יכולת מסירה וקריאת ההגנה.
כן, העונה בקושי התחילה, וכן, המדגם שיש לנו מצומצם מאוד, אבל יש סיבות לדאגה לגבי היכולת של ווייטרס וארווינג להשתלב במערכת שכזו. עד כה, בכל פעם שקליבלנד לא הצליחה לרוץ או שהיריבה שלה מנעה ממנה את האופציה הראשונה והשנייה שלה בהתקפה, משחק ההתקפה של הקאבס הפך להיות קשה לצפייה עם הירו-בול מיותר של קיירי או ווייטרס, שכולל זריקות עם יד על הפנים מחצי מרחק ויותר שינויי כיוון מבדיחות על הזקן של יאיר לפיד.
מבין שלושת הכוכבים, לקיירי יש כרגע את ההפרש השלילי הגדול ביותר בין היעילות ההתקפית שלו ל-100 פוזשנים ליעילות ההגנתית שלו (6.8-). ללברון יש נתון קצת פחות גרוע, אבל אפשר לייחס את זה למוד הפאסיב-אגרסיב שהוא נוקט מתחילת העונה (שאפשר לכתוב עליו פוסט נפרד של אלף מילים), ולקווין לאב יש נתון הרבה פחות גרוע (1.4-). לווייטרס, לעומת זאת, יש הפרש מזעזע של 10.3-, ואם מוסיפים לזה את הנתונים המביכים של השניים בכל הקשור לאסיסטים ואחוזים מהשדה, מגיעים למסקנה שכרגע, הם בעיקר מפריעים לקליבלנד למצות את הפוטנציאל שלה.
זה לא אומר שקליבלנד לא תמצה את הפוטנציאל שלה, אבל זה אומר שזה ייקח זמן. כל התרגילים שנראו נהדר על הנייר עדיין לא נראים כך במציאות, וההגנות החכמות של ה-NBA לא נראות כל כך חסרות אונים כמו שחשבנו שהן יראו מול הקאבס. מנגד, ההגנה של קליבלנד רחוקה מלהיראות כמו הגנה של קונטנדרית, וברגעים מסוימים במשחק מול פורטלנד, היא נראתה כמו ההיפך מזה עם ירידה מזעזעת להגנה ורוטציות איטיות שהשאירו קלעים מעולים כמו ווסלי מת’יוס ודמיאן לילארד פנויים לשלשות.
אני חושב שרק עכשיו אנחנו מתחילים להבין כמה הפרויקט של קליבלנד הוא מורכב. גם לברון, גם קיירי, גם לאב, גם בלאט, גם סיסטמה לגמרי חדשה, וגם ווייטרס שעדיין לא ממש מוצא את עצמו בסיסטמה הזו. החיבור הזה שכולנו מחכים לו יגיע בסופו של דבר, אבל זה לא יקרה היום, וכנראה גם לא מחר, ובימים בהם הקאבס יפגשו קבוצות יותר רציניות מדנבר (ברייאן שואו נראה כאילו הוא ממש לא יודע מה הוא עושה עם הקבוצה הזאת), רוב הסיכויים שנראה התקשות. זהו טיבו של תהליך. רק נקווה שזה לא יגמר כמו תהליך השלום.