האם ה-MVP צריך ללכת לשחקן הטוב בליגה או לשחקן שמשפיע על הקבוצה שלו בצורה הגדולה ביותר? האם מאמן העונה צריך ללכת למאמן הטוב ביותר או למאמן שעשה הכי הרבה עם הכי מעט? האם בתואר השחקן המשתפר צריך לזכות זה ששיפר את המספרים שלו הכי הרבה או מי שעשה את קפיצת המדרגה משחקן משני לכוכב? כל תואר ב-NBA מחביא בתוכו אינסוף דילמות ותהיות לגבי מערכת השיקולים שמובילה לבחירה הסופית שלו, אולם אפשר להגיד בבטחון מלא שמכל התארים הללו, התואר הפרובלמטי מכולם הוא תואר שחקן ההגנה של העונה.
הבעיה עם התואר הזה היא שבמשך שנים לא היה ניתן סטטיסטית למדוד או להשוות ביצועים של שחקנים בצד ההגנתי. נתונים התקפיים זרמו מאז ומתמיד בהיקפים גדולים, אולם נתוני ההגנה התנקזו לחסימות, חטיפות וריבאונד הגנה. עם השנים הספקטרום טיפה התרחב עם היכולת למדוד יעילות הגנתית של שחקן ל-100 פוזשנים ביחס לקבוצה כולה ומדד היעילות של השחקן היריב, אולם השנה המהפכה הושלמה.
שני הפייבוריטים לתואר. ג’ואקים נואה ורוי היברט
ה-NBA הציבה את מצלמות ה-SportVU בכל מגרשי הליגה, כך שכיום (אולי חוץ מלדעת מה גודל השלפוחית של כל שחקן ברגע נתון) הסטטיסטיקות קיימות ונגישות לכולם, כך שיש פחות תחומים אפורים, נדב הנפלדיים, של ה”דברים שלא רואים בסטטיסטיקה”. עם זאת, תואר שחקן ההגנה עדיין מגלם בתוכו בעיות נוספות. איך משווים בין שחקן הגנה מופלא כמו טוני אלן לעוגן הגנתי כמו רוי היברט? בין כריס פול לדווייט האוורד? יש פה בעיה של Apples and Oranges, שהופכת את התואר הזה לתואר המפלה ביותר בליגה. ניתן לראות זאת בכך שמאז גארי פייטון אי שם בשנות ה-90, אף גארד לא זכה בתואר ובמידה מסוימת מדובר בתואר לביג-מנים בלבד.
בנוסף, קשה מאוד למדוד השפעה של שחקן אחד על הגנה קבוצתית של חמישה שחקנים, גם עם הכלים המתקדמים והדינאמיים של היום. אבל למרות כל התירוצים, בסופו של דבר הרכבנו דירוג שבודאות אף שחקן לא ירצה להיתקל בו בדרכו לטבעת.
ראויים לאזכור:
לברון ג’יימס (מיאמי היט) – יש לו את כל מה שצריך כדי לזכות בתואר, והוא אפילו טען העונה שזה הדבר היחיד שחסר לו מבחינת תארים אישיים, אבל הוא לא היה עקבי מספיק. הוא לא הביא את היכולת שלו לשמור על כל שחקן על המגרש בכל ערב, הוא לא היה דומיננטי מספיק בהגנה כמו האחרים ברשימה, ולמעשה, כשמסתכלים על המספרים שלו ל-100 פוזשנים, מיאמי ספגה יותר איתו מאשר בלעדיו, כך שהעונה הוא ישאר בחוץ.
אנדרו בוגוט (גולדן סטייט ווריורס) – כמו לברון, גם הוא התקשה להיות יציב, או יותר נכון, להישאר על המגרש. בוגוט אמנם שמר על הטבעת ב-45.4%, הוריד בערך 10 ריב’ וחסם כמעט פעמיים במשחק, אבל הוא היה על המגרש רק 26.7 דק’ בממוצע, הסתבך לא פעם בבעיית עבירות ולא הצליח להיות גורם משפיע יותר מדי בהגנה הקבוצתית של הלוחמים, בטח ובטח לא ברמה של החברה האחרים ברשימה.
אנתוני דייוויס (ניו אורלינס פליקנס) – החוסם המוביל בליגה (2.8 חס’ למשחק) הוא גם אחד החוטפים הטובים לביג-מן בליגה (1.4 חט’), אבל נראה שבניו אורלינס עדיין לא החליטו איך להשתמש בצורה הטובה ביותר באוצר ההגנתי שנפל להם לידיים. את אותו דבר אפשר להגיד גם על אנדרה דראמונד מדטרויט פיסטונס, שגם הוא נשאר בחוץ.
מקום 10 – דאנדרה ג’ורדן (לוס אנג’לס קליפרס)
למה כן? – לכאורה, ג’ורדן לא אמור להיות פה. הוא בעיקר שוט בלוקר (2.4 חס’) וריבאונדר בחסד (9.8 ריב’ הגנה, מוביל את הליגה), אבל מגיע לו קרדיט גדול על השיפור שלו בהגנת הפוסט. הוא עדיין רחוק מלהיות דניס רודמן או בן וואלאס, אבל כבר קשה מאוד לחגוג עליו באותיות, וכשזה מצטרף למספרים המרשימים שלו בחסימות ובריבאונדים, זה הופך אותו לשחקן הגנתי מרשים מאוד.
למה לא? – כי עדיין הוא לפעמים מסתבך בבעיות עבירות, עדיין לפעמים הוא מקבל בראש מסנטרים אחרים בליגה (רק לפני חודש דווייט האוורד תפר עליו 23 נק’ ב-75% מהשדה) ועוד חסר לו משהו בתזמון מתחת לסל (מאפשר הכי הרבה זריקות עליו מתחת לטבעת ב-49.4%)
משתמש באתלטיות שלו לא רק בהתקפה. דאנדרה ג’ורדן
.
מקום 9 – דווייט האוורד (יוסטון רוקטס)
למה כן? – כי יש ימים שסופרמן מזכיר את ימיו הגדולים מאורלנדו, שבהם היה משליט טרור ברחבות ונועל את הסל כמעט לבדו. כי מדי פעם הוא נותן משחק של 24 ריב’ ו-5 חס’ (נגד טורונטו) או 15 ריב’, 6 חס’ ו-2 חט’ (נגד פילדלפיה), כי הוא שומר על הטבעת באחוזים נהדרים (47.8%) וההגנה של הרוקטס סופגת נק’ פחות ל-100 פוזשנים ביחס לעונה שעברה.
למה לא? – כי ההגנה של הרוקטס סופגת רק נק’ פחות ל-100 פוזשנים ביחס לעונה שעברה. האוורד הוחתם בקיץ בין היתר כדי לעשות סדר בהגנה המבורדקת של קווין מקהייל. הוא אמנם מספק מספרים יפים (9.0 ריב’ הגנה, 1.8 חס’) אבל הוא לא הפך את ההגנה של הרוקטס להגנה מפחידה או להגנת טופ 10, וזה משאיר אותו בשולי הרשימה.
מקום 8 – מארק גאסול (ממפיס גריזליז)
למה כן? – כי בלעדיו, ממפיס דורגה בשלב מסוים במקום ה-23 ביעילות הגנתית. איתו, היא חזרה להיות הגנת טופ 10 שגורמת לך לרצות להתאבד. האיש שהגיע משום מקום וגרף את התואר בעונה שעברה המשיך להיות המאמן על המגרש של הדובים והחזיר אותם למאבק על הפלייאוף בעיקר בזכות ההגנה שלו, שמבוססת בעיקר על תזמון מושלם ושימוש נכון בגוף העצום שלו.
למה לא? – כי הוא נסמך על שחקני הגנה לא פחות טובים ממנו (מייק קונלי, טוני אלן), כי הוא נעדר מיותר מדי משחקים כדי להיות רלוונטי לתואר, ומכיוון שהמספרים שלו לא מספיק מפוצצים. נתון היעילות ההגנתית שלו הוא 102.5 נק’ (של ממפיס כולה הוא 102.0), הוא לא חוסם גדול (1.3 חס’) ומוריד רק 5.5 ריב’ הגנה. כדי לשחזר את ההישג של דווייט האוורד ובן וואלאס מהעשור הקודם צריך להציג מספרים קצת יותר מרשימים.
מארק גאסול החזיר את ממפיס להיות קבוצת הגנה מפחידה
מקום 7 – קירק היינריך וג’ימי באטלר (שיקאגו בולס)
למה כן? – מדובר בקו האחורי הטוב בליגה מבחינת הגנה, כך שהיה בלתי אפשרי להפריד בין השניים. לשניהם יש את נתון היעילות ההגנתית הטוב בסגל של הבולס (מבין השחקנים שמשחקים מעל ל-10 דקות), באטלר מדורג רביעי בחטיפות בליגה (2.0 חט’) והיינריך משלים אותו עם הקשיחות שלו בצורה מושלמת. ביחד הם יוצרים הגנת פרימטר כמעט מושלמת (שיקאגו מחזיקה את היריבות שלה על 40.7% בזריקות מחוץ לצבע, מקום 1 בליגה).
למה לא? – כי אי אפשר לתת את התואר לשני שחקנים, וגם אם היה אפשר, היינריך ובאטלר הם רק חלק מהמערכת ההגנתית של טום ת’יבודו, הם לא הלב שלה (אליו נגיע עוד מעט), כך שגם אם הם יכולים להתמודד מול כל גארד בליגה, הצמד הזה עדיין חייב את המיקום שלו לשיטה של ת’יבס.
מקום 6 – פול ג’ורג’ (אינדיאנה פייסרס)
למה כן? – כי בניגוד ללברון, ג’ורג’ הביא את היכולת ההגנתית שלו בכל ערב, הוא הטריד את השחקן שלו בכל הזדמנות, הוא שכלל את המעבר שלו דרך חסימות לדרגת אמנות והוא חלק מאחת מקבוצות ההגנה הגדולות של העשור האחרון בליגה. בנוסף, הוא מעמיד מספרים לא רעים בכלל לסמול פורוורד (6.0 ריב’ הגנה ו-1.9 חט’ למשחק) ואפילו הוסיף את המוב הלברוני משהו של הרדיפה אחרי השחקן החופשי במתפרצת בדרך לבלוק.
למה לא? – מכיוון שהשיטה שהופכת את ההגנה של אינדיאנה לכל כך טובה מבוססת בראש ובראשונה על מי שנמצא כמה מקומות מעל ג’ורג’. אמנם הוא סטופר מדהים והוא יכול לשמור כמעט על כל שחקן בליגה בלי צורך בדאבל-טים, אבל היעילות הזו נובעת בין היתר מהאנשים שמשחקים לצידו.
פול ג’ורג’ ממרר לכרמלו אנתוני את החיים
מקום 5 – טים דאנקן (סן אנטוניו ספרס)
למה כן? – כי סן אנטוניו שוב נמצאת בטופ 3 ביעילות הגנתית, כאשר הוא משמש כעוגן הגנתי. דאנקן מתזמן את עצמו מושלם בהגנה, וגם כשכמעט ולא נשארה לו טיפת אתלטיות הוא מצליח לחסום 1.9 פעמים במשחק ולהגן על הטבעת ב-48.4%. מקור העקביות של סן אנטוניו ב-15 השנה האחרונות (כל עונה עם +50 נצחונות, חוץ מהעונה המקוצרת ב-2011) הוא ביכולת של דאנקן להמשיך ולהיות פקטור בהגנה גם בגיל 37, ומגיעה לו הכרה על כך דרך זכייה בתואר בו הוא לא זכה אף פעם.
למה לא? – הוא משחק מעט מדי בשביל להיות מועמד רציני (29.2 דק’) ולמרות שהוא מקבל נקודות סימפטיה, הקייס שלו חלש יותר משל אלו המדורגים מעליו.
מקום 4 – אנדרה איגודלה (גולדן סטייט ווריורס)
למה כן? – כי נתון היעילות ההגנתית של גולדן סטייט הוא 100.0 (מקום רביעי בליגה), והנתון יעילות הגנתית כאשר איגודלה על המגרש הוא 97.1 נק’ (שווה ערך למקום 2 בליגה). אסור לזלזל בנתון הזה, משום שהוא למעשה אומר שכשאיגי על המגרש, הווריורס הופכים להיות קבוצת הגנה אמיתית, לעומת זאת, כאשר הוא בחוץ, הם הופכים להיות קבוצה ממוצעת לחלוטין בצד האפור של המגרש.
למעשה, איגודלה עשה בדיוק את מה שציפו ממנו לעשות כשהחתימו אותו בגולדן סטייט, לשפר את הצד ההגנתי. עם היכולת שלו להידבק לשחקן הטוב ביותר של הקבוצה היריבה ונתון היעילות ההגנתית מהמרשימים בליגה, הוא מילא את החלק שלו.
למה לא? – אפליה של הגארדים כבר אמרנו? מעבר לכך, המספרים של איגודלה לא תמיד שם (רק 3.8 ריב’ הגנה, 1.5 חט’) וקשה להאמין שהתואר ילך למישהו שחטף על הראש 54 נק’ העונה, גם אם זה מקווין דוראנט.
הביא את השינוי למפרץ. איגודלה
מקום 3 – סרג’ איבקה (אוקלהומה סיטי ת’אנדר)
למה כן? – 2.6 חסימות (שני בליגה), 7.0 ריב’ הגנה (15 בליגה), יעילות הגנתית של 100.7 נק’ ושמירה על הטבעת ב-43.5%. מה שלאיגודלה אין מבחינת מספרים כוללים, לאיבקה יש בכמויות. מעבר לכך, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שהת’אנדר הם קבוצת הגנה טופ 5 בליגה, מכיוון שמעבר ליכולת החסימה הפנטסטית שלו, יש לו את היכולת לצאת לשחקנים על קו השלוש ולהגן בפוסט באפקטיביות.
בכך בעצם איבקה שכלל את עצמו מעבר לעוגן הגנתי סטנדרטי. הוא לא רק יושב ומחכה בצבע לגארדים שחודרים, אלא הוא חלק בלתי נפרד מההגנה הקבוצתית של הת’אנדר, ועצם העובדה שבין לבין הוא מספיק לחסום כמעט 3 פעמים במשחק היא מדהימה.
למה לא? – עם כמה שהמספרים שלו מעולים והמשחק ההגנתי שלו הוא כמעט ללא פגמים, יש עדיין שני שחקנים שאף אחד לא רוצה לפגוש בדרכו לטבעת. אפילו יותר מהסנטר הקונגולזי.
מקום 2 – רוי היברט (אינדיאנה פייסרס)
למה כן? – למשך רוב העונה היה נדמה שהיברט הולך לשייט לתואר הזה בזכות פתיחת העונה הסנסציונית שלו. הוא המשיך את הדומיננטיות שלו מהפלייאוף שעבר, הוביל את הליגה בחסימות בחודש הראשון לעונה ואפילו המהלך המפורסם שלו בהגנה (ההתרוממות האנכית שמסוגלת להפריע לכל זריקה) זכה לכינוי “ההיברט”. השיטה ההגנתית של פרנק ווגל מבוססת על היכולות הללו של היברט, כאשר לא פעם ההגנה של אינדיאנה נראית כמו משפך שבסופו מחכה היברט עם ההתרוממות האנכית הזו שמביאה להחטאה.
לברון ג’יימס למד כבר שאף שחקן בליגה לא חסין מפני רוי היברט
בסופו של דבר, ביג רוי התייצב על 2.3 חס’ לערב, נתון יעילות הגנתית של 95.3 נק’ ושמירה מדהימה על הטבעת (41.1%, מוביל את הליגה מבין השחקנים ששיחקו מעל 50 משחקים), ולמעשה הפך להיות השחקן שהכי קשה לקלוע עליו ב-NBA.
למה לא? – כי תמיד זוכרים את הטעם האחרון של התפוח. היברט פתח את העונה בסערה ונראה בדרך הבטוחה לתואר, אבל הדעיכה של אינדיאנה מאז פגרת האול-סטאר לא פסחה גם עליו. נתוני הנקודות בצבע של הפייסרס מאז הפגרה זינקו וכח ההרתעה שהיברט עבד עליו כל כך קשה מתחילת העונה נפגם קצת, מה שהוביל לפוטו פיניש מרתק על התואר, בו הוא הפסיד כי הוא לא השכיל לשלוח את החזה קדימה.
מקום 1 – ג’ואקים נואה (שיקאגו בולס)
כי אם מול היברט קשה לקלוע, מול נואה קשה לשחק. אם נמשיך במטאפורת הפוטו-פיניש, הכי קל בעולם לראות את נואה שולח את החזה שלו מחוץ לגוף כדי להשיג ניצחון. כמו פאולו מלדיני בזמנו או קרלס פויול, הסנטר הצרפתי של הבולס גורם לך להתלהב ממהלכי הגנה, והוא למעשה הלב של ההגנה המדהימה של הבולס, עם 1.5 חס’, 1.2 חט’ ו-7.6 ריב’ הגנה בממוצע למשחק, כאשר הוא שומר על הטבעת ב-45.7%, ומעמיד נתון יעילות הגנתית של 97.6 נק’.
למי יש אומץ לחדור עליו? ג’ואקים נואה
הסיבה העיקרית שנואה נבחר בגללה היא מכיוון שיש לו את השילוב בין איבקה להיברט. הוא גם עוגן הגנתי, וגם מסוגל לצאת לשחקנים על קו השלוש. בניגוד להיברט, אין סיכוי שאת נואה מישהו יוציא בשניות האחרונות של משחק צמוד בפלייאוף מכיוון שהוא יכול לשמור על כולם. לא פעם ראינו אותו העונה שומר על לברון בפוזשנים מסוימים, ומשחק לאחר מכן נלחם בדווייט האוורד מתחת לסל. הוא גלדיאטור אמיתי, ובעוד להיברט יש חתיכת קייס לזכייה בתואר ויכול מאוד להיות שהוא גם יזכה בו בסופו של דבר, מבחינה איכותית, נואה הוא שחקן ההגנה הטוב יותר מבין השניים, ובצוק העתים, הוא האיש שתרצו לידכם בהגנה.