לפרל ג’אם יש שיר מרגש מאוד שנקרא “Indifference” שבעיקר מדבר על כמה לדברים שאנחנו עושים, אומרים או חושבים אין חשיבות בקונטקס הגדול של החיים. אני אוהב להסתכל על השיר הזה בצורה ישירה ולמרות שהרבה דברים שאני עושה באמת לא משנים לאף אחד, אני עדיין ממשיך לעשות אותם, כי זה כיף, כי זה משחרר, כי זה משנה לי כנראה.
הצורך שלי בלסכם את השליש הראשון של הליגה נכנס לי לקטגוריה הזו, של דברים שבאמת לא משנים לאף אחד (הרי הליגה נכנסת להילוך רק בפברואר) אבל בכל זאת כמעט חודשיים וחצי עברו מאז הטיפ-אוף הראשון ומבחינתי, הגיע הזמן לתת את הסופרלטיבים למי שצריך ולפרק את מי שצריך לגורמים (כן, ניחשתם נכון, אני חושב על הלייקרס). אז הנה התעודת שליש האלטרנטיבית שלי.
השחקן המשתפר – לארי סנדרס
בתפקיד ריאן אנדרסון אנחנו מקבלים את הסנטר של מילווקי באקס. על סאנדרס כתבתי כבר בתחילת העונה כמי שנתן קפיצת מדרגה, ומאז הוא לא עוצר. סאנדרס אמנם קולע רק 8.0 נק’ ומוריד 8.4 ריב’, לא מספרים שמצדיקים זכייה בתואר, אבל האימפקט שלו על ההתקפה של היריבה עם ממוצע מדהים של 3.1 חסימות לערב (14 משחקים של למעלה מ-4 חסימות, הכי הרבה בליגה), ביחד עם ההתלהבות והאנרגיות שלו, בתוספת המוב המגניב שבו הוא מחפש את הכדור בקהל אחרי שהוא חוסם שחקן, הופכים אותו לפייבוריט שלי. אחרי שנתיים ראשונות די בינוניות בליגה (בעונה שעברה עלה מהספסל ל-12.4 דק’ ותרם רק 3.6 נק’ ו-3.1 ריב’) סנדרס השתלט על עמדת הסנטר בקבוצה שיש בה מגוון רחב של שחקני פנים איכותיים כמו אקפה אודו, סמואל דלמברט והרוקי המבטיח ג’ון הנסון, והוא בערך אחת הסיבות היחידות לצפות במילווקי, מלבד ברנדון ג’נינגס. את הקול שלי הוא כבר הרוויח.
הפסידו בפוטו פיניש: ג’יימס הארדן (עוד יגיע בהמשך), ריימונד פלטון (חזר לעניינים בניקס אחרי עונת בלהות בפורטלנד, דעך קצת לאחרונה ונפצע), או.ג’יי מאיו (התחיל בסערה, אבל נרגע בחודש האחרון וכרגע למאבס יש מאזן כמו לסקרמנטו אז אין על מה לדבר)
ההפתעה – פורטלנד במערב ואטלנטה במזרח
גולדן סטייט היא כמובן הבשורה המרעננת של עונת 2012/13 אבל היא כבר קיבלה את הכבוד המגיע לה כאן במדור. הפעם הגיע הזמן להפנות את הזרקורים לאורגון, שם טרי סטוטס מעמיד קבוצה מוגבלת מאוד על מאזן מרשים של 19-15 ומקום שביעי במערב, לפני דנבר, מינסוטה והלייקרס. אמנם הלו”ז של פורטלנד עד כה (מקום 21 בחוזק הלו”ז) לא היה רצחני כמו זה של הנאגטס לדוגמא (מקום 1 בקטגוריה המוזרה הזו), אבל אי אפשר שלא להתרשם מהעובדה שהם במיקס של הפלייאוף, במיוחד כשהספסל שלהם גרוע בקנה מידה היסטורי (17.4 נק’ בלבד, שזה שיפור לעומת החודש שעבר). החמישייה החזקה, עם רוקי העונה עד כה, דמיאן לילארד (18.2 נק’ ו-6.5 אס’), ניקולה באטום הנהדר (16.4 נק’ ו-5.5 ריב’), ג’יי ג’יי היקסון (שמעמיד ממוצע דאבל דאבל יפה של 12.4 נק’ ו-11 ריב’ לערב), ווסלי מת’יוס (15.5 נק’ עם 1.5 חטיפות) ומעל כולם, כמובן, למרקוס אלדריג’ המצוין עם 20.6 נק’ ו-8.4 ריב’, נותנת לפורטלנד את האמונה שאולי הם עדיין קבוצת העתיד.
בצד המזרחי, קשה למצוא יציבות כמו במערב. הניקס פתחו את העונה בסערה, ולאחרונה נחלשו קצת. בוסטון איבדו גובה, אבל ניצחו בשלושת האחרונים קבוצות פלייאוף וברוקלין פיטרה את המאמן שלה שלושה שבועות אחרי שזכה במאמן החודש. בתוך כל זה, מתייצבת לה במקום השלישי אטלנטה הוקס, עם ההגנה השישית בטיבה בליגה (מאפשרת 95.06 נק’) וסגל מאוזן מאוד שנראה שעזיבת ג’ו ג’ונסון רק עשה לו טוב. יהיה קשה מאוד להוקס לשמור על מדליית הארד במזרח, לנוכח התעוררותה של אינדיאנה ודהירה אפשרית של בוסטון, ברוקלין או שיקאגו לקראת אפריל, אבל חייבים לתת את הריספקט ללארי דרו ואנשיו, שמקבוצה שהייתה אמורה לגרד פלייאוף ממקום 7-8 העמידו את אחת הקבוצות היציבות והמאורגנות בליגה.
פוטו פיניש: גולדן סטייט וניו יורק כמובן, אבל על שתיהן כבר נכתב מספיק.
הדבר הגדול הבא – פול ג’ורג’
אינדיאנה פתחה את העונה בצליעה, אבל לאחרונה נראית יותר כמו הקבוצה שסיימה בעונה שעברה במקום ה-3 ולקחה את מיאמי לסדרה של 6 משחקים. הסיבה המרכזית-הגנה. לצפות במשחק של הפייסרס זה לא חוויה אסטתית במיוחד העונה, עם ההגנה הכי טובה במזרח (שנייה רק לממפיס, 89.82 נק’ בלבד) וההתקפה השנייה הכי גרועה בליגה. הסיבה השניה לכך-פול ג’ורג’. הפייסרס מתקשים בלי דני גריינג’ר הפצוע, אבל ג’ורג’ נותן להם הרבה סיבות לאופטימיות ואת המקום הרביעי במזרח עד כה. 16.4 נק’, 7.3 ריב’ ו-3.7 אס’ אלו המספרים, שנותנים לו קייס רציני בתחרות עם סאנדרס על השחקן המשתפר. אני החלטתי לתת לו את התואר הוירטואלי הזה מכיוון שהעונה הוא עושה קולות של אול-סטאר בדרכו למעלה. הלילה קיבלנו ממנו הצהרת כוונות מרשימה עם 29 נק’ ו-11 ריב’ על הראש של לברון בניצחון על מיאמי. יהיה מעניין להמשיך לעקוב אחריו העונה.
פוטו פיניש: סטפן קרי מפסיד כאן במאיות שניה וקיירי ארווינג פשוט משחק בקבוצה ממש לא טובה.
הפרנצ’ייז פלייר – ג’יימס הארדן
לפני כמה שבועות כתבתי פה על דריל מורי, הזיות פסיכודליות והקשר ביניהם, והעמדתי סימן שאלה לגבי עתיד הרוקטס. כמובן שמאז יוסטון לא מפסיקה לנצח וג’יימס הארדן הוא השחקן הכי טוב בליגה. הארדן הפך מהר מאוד לפרנצ’ייז פלייר מהשורה הראשונה ואת יוסטון לקבוצת ההתקפה הטובה בליגה (106.24 נק’ למשחק!) בדרך למקום השישי המפתיע. תנסו רגע להיזכר בסגל של יוסטון לפני הטרייד על הארדן, ומה היה הפוטנציאל שלו, לעומת מה שקורה עכשיו בטקסס. אין ספק שלזקן מגיע כל הקרדיט על השינוי הזה, ושהוא אפילו ראוי למקום בחמישייה באול-סטאר.
פוטו פיניש: בלייק גריפין שעד כה נותן עונה נהדרת לצד כריס פול מתייצב במקום השני המכובד.
ושאר הזוכים הם:
שחקן ההגנה – ג’ואקים נואה (10.4 ריב’, 2.1 ח’ ו-1.4 חטיפות) מחזיק את הבולס יחד עם לואל דנג וקרלוס בוזר בתמונה עד לחזרת די-רוז.
הטרנד – שחקנים שנפצעים לנצח. אנדרו ביינום ואנדרו בוגוט דופקים העונה גרג אודן מרשים למדי.
האכזבה – באמת צריך לדבר על זה שוב? הקבוצה הזאת בסגול-צהוב מקליפורניה שהלילה רשמה הפסד רביעי רצוף ובמשחק הבא פוגשת את סן אנטוניו. שעון החול מתחיל לאזול.
אני מודע לחלוטין לכך שכבר ממחר פול ג’ורג’ ייפצע, פורטלנד יפסידו שמונה ברצף ולארי סנדרס יחזור לאלמוניות שממנה הגיע, אבל הייתי צריך להוציא את זה מהסיסטם שלי, וכמו שפרל ג’אם אמרו בזמנו, “How Much Difference Does It Make?”. בואו נקווה שהמשך העונה יהיה מעניין כמו השליש הראשון שלה.