אנחנו כבר עמוק בתוך תרדמת הקיץ של ה-NBA, ובשלב הזה הגיע הזמן להתפנות לדברים שמבחינת כדורסל ו-X&O’s הם לא ממש משנים, אבל מבחינת תקרת השכר, תוכניות עתידיות של פרנצ’ייז כזה או אחר וחוזי מקסימום הם מאוד מעניינים. אותי, לפחות.
הסיטואציה עם הארכת החוזה של טריסטן תומפסון בקליבלנד מגלמת בתוכה המון אלמנטים משתנים שמייצגים את הדינמיות של הליגה. הרי לפני שנה, כשקווין לאב הגיע בקול תרועה רמה ממינסוטה, אף אחד לא חשב שתומפסון שווה חוזה מקסימום, ואני מניח שגם הוא עצמו בסתר ליבו ידע זאת. אלא שמאז חלפה שנה, והרבה מאוד דברים השתנו.
אז מה נשתנה באמת? הדבר המרכזי שהשתנה הוא שתומפסון הוכיח את עצמו ככח שיש להכיר בו. הוא הפך להיות מפלצת בריבאונד ההתקפה, עם 3.3 ריב’ התקפה בממוצע (5 בליגה) ביחד עם נתון נהדר שאומר שהוא מוריד 14.4% מההחטאות של הקבוצה שלו בהתקפה כאשר הוא על המגרש (הנתון ה-5 בטיבו בעונה הרגילה). בפלייאוף, כשהתפקיד של TT התרחב בעקבות הפציעה של קווין לאב, הוא כבר הוריד 4.4 ריב’ בהתקפה, הנתון הכי טוב מבין השחקנים ששיחקו יותר מסיבוב אחד בפער די משמעותי, והוא נכנס לראשם של יריביו בהגנה, שהיו עסוקים יותר בלמנוע מתומפסון לתפוס עמדה בצבע מאשר דברים אחרים. ג’ואקים נואה וטאג’ גיבסון נראו כמו חיילים שאיבדו את הנשק שלהם כשניסו למנוע מתומפסון להשיג עוד ריבאונד התקפה בחצי גמר המזרח.
אבל על ריבאונד התקפה לא מקבלים חוזה מקסימום, ולכן יש לבדוק מה עוד תומפסון מביא אל השולחן, וכאן אנחנו מגיעים ליכולת השנייה של תומפסון שהופכת אותו לגבוה די נדיר בליגה, והיא היכולת לשמור על גארדים. תומפסון הוא נייד וזריז מספיק כדי להתמודד גם עם שחקנים נמוכים, והיכולת הזו משנה את כל מערך ההגנה של הקבוצה שלו. כשתומפסון על המגרש, אפשר פתאום לעשות חילופים בפיק אנד רול ולא להינזק מחדירות של מוביל הכדור או מזריקות פנויות שלו משלוש. כל עוד לא מדובר בסטפ-בק של סטף קרי, תומפסון הוכיח את עצמו במישור הזה כאחד הגבוהים הטובים בליגה.
לפני כמה שבועות התכנסו מיטב המאמנים בליגה ודסקסו א-לה המעגל של דן שילון, ושם ריק קרלייל ואלווין ג’נטרי התייחסו ליכולת הזו כאחת מן היכולות שהם מצפים מהגבוה העתידי של הליגה לפתח. זה הכיוון אליו הליגה הולכת, ותומפסון כבר נמצא שם, ועל היכולת הזו צריך לשלם. בטח כשהאלטרנטיבה היא קווין לאב בהגנה.
אמנם תומפסון הוא לא רים פרוטקטור משובח (קלעו עליו ב-52% בעונה שעברה ב-Restricted Area והוא חסם רק 0.7 פעמים בממוצע למשחק), אבל הוא לא חסר אונים שם כמו אנס קאנטר, ולהזכירכם הטורקי קיבל 70 מיליון ל-4 עונות רק לפני כמה שבועות, מבלי ששיחק דקת פלייאוף אחת בכל הקריירה שלו. תומפסון הוכיח את עצמו בפלייאוף, הראה שהוא מסוגל להשלים את לברון בצורה מצוינת ומחזיק בארסנל יכולות שהגבוה המודרני ב-NBA חייב להחזיק בהן. זה מביא אותו לשולחן המו”מ בפוזיציה לא רעה.
האם כל זה מספיק כדי לדרוש חוזה מקסימום? לא ממש, אבל פה נכנס האלמנט השני שחייבים להתייחס אליו, והוא הקפיצה בתקרת השכר. לתומפסון (או יותר נכון, לסוכן שלו) אין בעיה לקפוץ מעל הפופיק ולדרוש חוזה מקסימום שלא בטוח מגיע לו כי הוא יודע שבקיץ הבא הוא כמעט בוודאות יקבל חוזה שכזה.
לאלו מכם שחיו על הירח בשנה האחרונה, זה הזמן לספר לכם שתקרת השכר עומדת לקפוץ דרמטית בקיץ הבא מבערך 70 מיליון העונה לאזור ה-90 מיליון בעונה הבאה. הקפיצה הזו תפנה הרבה מאוד מזומנים להרבה מאוד קבוצות (הערכה גסה אומרת שבערך 20 קבוצות יגיעו לקיץ הבא עם מספיק מקום מתחת לתקרת השכר כדי להחתים שחקן חופשי על חוזה מקסימום, משהו שאף פעם לא קרה בהיסטוריה של הליגה) ותביא לאינפלציית חוזים בקיץ 2016. שחקן ששווה 10 מיליון דולר העונה יהיה כנראה שווה 15 מיליון בעונה הבאה, וכתוצאה מכך התחלנו לראות את השפעות הקפיצה הקנגורו-ית הצפויה של התקרה כבר בקיץ הזה עם החוזים הגבוהים יחסית של דמארה קארול (60 מיליון ל-4 עונות) וכריס מידלטון (70 מיליון ל-5 עונות), אבל לטעמי, זה טיפה בים. הקיץ הבא הולך להיות הרבה יותר מטורף.
הסיבה לכך היא שיש כמה מרכיבים שהולכים לחולל את הסערה המושלמת שתביא למבול של חוזים מופרכים. הראשון הוא, כאמור, הקפיצה בתקרת השכר. השני הוא החוק קובע שקבוצה חייבת למלא 90% מתקרת השכר שלה. זהו חוק שנקבע ב-CBA שנחתם ב-2011 וקובע רצפת שכר. זהו מושג שכמעט לא מוכר ברחבי הליגה כי רוב הקבוצות (חוץ מפילדלפיה, שמשחקת משחק אחר משאר קבוצות הליגה) תמיד נמצאות באזור סף תקרת השכר ולא מעט פעמים גם חורגות ממנה, אבל בקיץ הבא המושג הזה יהפוך להיות שכיח יותר כי קבוצות יצטרכו להתאמץ כדי להגיע אליו, וכשאני אומר להתאמץ אני מתכוון שהן הולכות לשלם. והרבה.
המרכיב השלישי הוא שלא יהיה לקבוצות האלה יותר מדי על מי לשלם. שוק השחקנים החופשיים הולך להיות די דל ב-2016. סבבה, יש את קווין דוראנט ואל הורפורד ומייק קונלי, אבל מי עוד הולך להיות פנוי? ג’ו ג’ונסון? ניקולה באטום? ג’ואקים נואה? הביקוש לשחקנים חופשיים בקיץ הבא הולך להיות גדול הרבה יותר מההיצע וזה יוביל לעליית מחירים סטייל שוק הדיור הישראלי (3 שנים של לימודי כלכלה בבאר שבע לא ירדו לטמיון!). במציאות שכזו, טריסטן תומפסון יכול להפוך לשחקן מקסימום בלי יותר מדי בעיות.
רץ לקבל חוזה חדש? טריסטן תומפסון
זה מותיר את תומפסון עם דילמה לא פשוטה. האם הוא חותם על החוזה שקליבלנד מציעה לו עכשיו או שהוא מהמר על עצמו וחותם על ה-Qualifying Offer (חוזה נמוך יחסית לעונה אחת שיהפוך אותו לשחקן חופשי לא מוגבל בעונה הבאה)?
Let’s Crunch The Numbers, Shall We?
לתומפסון יש את האופציה לחתום בקליבלנד העונה, שזו האופציה הבטוחה. לפי דיווחים, הוא מעוניין ב-90 מיליון ל-5 עונות בעוד הקאבס מוכנים לתת לו משהו באזור ה-80 מיליון ל-5 עונות. לשם הנוחות, נניח (כלכלן או לא כלכלן?) שאלו באמת המספרים. במציאות הזו, אין שום סיבה שתומפסון יחתום על ה-Qualifying Offer (שמעתה תכונה QO מטעמי אין לי כח לכתוב את זה כל פעם מחדש) אם הוא לא הולך לקבל יותר מ-80 מיליון ב-5 השנים הקרובות. עזבו עכשיו אגו, לשחק בקונטנדרית לעומת לשחק בנמושה וכל מיני שיקולים אחרים, מבחינת כסף נטו, אם תומפסון לא באמת מאמין שהוא הולך לקבל יותר מ-80 מיליון ב-5 השנים הקרובות אם הוא יחתום על ה-QO, אין לו שום סיבה לעשות זאת.
אבל זה הקטע, שיש סיכוי קלוש מאוד שהוא לא יעשה יותר מ-80 מיליון ב-5 השנים הקרובות אם הוא יחתום על ה-QO. אם הוא יחתום על חוזה לשנה אחת, הוא ירוויח בעונה הקרובה קצת פחות מ-7 מיליון דולר, הרבה פחות ממה שהוא יכול לקבל כבר השנה, אבל במקרה הזה הוא הופך לשחקן חופשי לא מוגבל ב-2016, ואז החיים שלו יראו בערך ככה.
בקיץ הבא, עם כל הקבוצות שיתפנה להן כסף לבזבוזים ועם מעט השחקנים הראויים שהן יוכלו לבזבז את הכסף הזה עליהם, תומפסון כמעט בוודאות יקבל מאיזושהי קבוצה חוזה גדול. לא דמיוני בכלל שהחוזה הזה יהיה באזור ה-80 מיליון ל-4 עונות ואז, מבחינה כספית, יהיה שווה לו לחתום על ה-QO ולחכות לבוננזה של השנה הבאה. ובואו לא נשכח שתמיד קיים הסיכוי שהוא יחתום בקליבלנד על חוזה מקסימום בעונה הבאה ל-5 שנים שיהיה שווה יותר מהחוזה שהוא יכול לחתום עליו העונה. זה אמנם לא מדע מדויק, אבל בהסתברות די גבוהה זה ישתלם לתומפסון לדפוק גרג מונרו ולהפוך לשחקן חופשי לא מוגבל בקיץ הבא.
עכשיו, מנקודת המוצא הזו, צריך לבחון אספקטים אחרים, כמו הצורך בביטחון לעומת הרצון להמר על עצמך, כמו החשש שאולי הערך של תומפסון ירד בעונה הקרובה, כמו הדאגה שמא אולי הוא יפצע. אלו כבר דיונים אחרים בפני עצמם, מכיוון שצריך להתחשב בכך שקווין לאב חוזר לרוטציה והוא חתום ל-5 שנים, וצריך להתחשב בכך שתומפסון לא פספס אף משחק כבר 3 שנים ושהוא עשה כבר יחסית לא מעט כסף לאור העובדה שהוא היה הבחירה ה-4 בדראפט (בערך 17 מיליון דולר), כך שיש לו סיבות לגיטימיות לקחת את הסיכון ויש לו סיבות לגיטימיות לרצות לראות את הכסף עכשיו.
זו סיטואציה מרתקת, לא רק כי היא יכולה להיות מקרה לדוגמא בקורס מתקדם של תורת המשחקים, אלא כי היא מגלמת בתוכה את כל השינויים שהליגה עוברת בשנים האחרונות. את השינויים בתפיסה של מיהו שחקן מקסימום ומה היכולות הנדרשות ממנו, את השינויים בגודל החוזים שנובעים מהקפיצה הצפויה בתקרת השכר ואת השינויים שנעשו בדרך החשיבה של קבוצות בליגה לגבי המשמעות של רול-פליירס ואופן התגמול שלהם. להזכירכם, ה-MVP של הפיינלס בעונה שעברה הוא ההגדרה המילונית לרול-פלייר.
בקיצור, Stay Tuned.