במשך שלושה וחצי רבעים זה היה המשחק של אוקלהומה. דוראנט היה עם 30 נק’ כבר בסוף הרבע השלישי, רג’י ג’קסון דפק כמה קליעות מומנטום סטייל ריי אלן, סרג’ איבקה דפק כמה גגות סטייל סרג’ איבקה, סטיבן אדאמס המשיך להיות סטיבן אדאמס והת’אנדר אפילו הצליחו להדביק עבירה חמישית לבלייק גריפין עוד באמצע הרבע השלישי. הכל היה מוכן לניצחון של אוקלהומה, בדרכם לקבע את מקומם בגמר המערב.
אלא שאז הגיעו דוק ריברס וכריס פול והחליטו שהם רוצים שהפלייאוף המדהים הזה שלהם (מכל הבחינות, גם על המגרש וגם מחוצה לו) ימשך, עם רבע רביעי היסטורי ועוד קאמבק שיכנס ישירות לפנתיאון של הקליפרס, שההופעות ההירואיות של CP3 כבר מתחילות לתפוס נתח רציני ממנו (מישהו זוכר את הקאמבק מול ממפיס מפיגור 27 לפני שנתיים?). הניצחון הזה היה הגדול ביותר בהיסטוריה של הפרנצ’ייז המקולל-עד-לא-מזמן של לוס אנג’לס, ואפשר להגיד בוודאות שהקליפרס נכנסו למשחק הזה כאנדרדוג, ויצאו ממנו קונטנדרים.
הדרך לשם, כמו כל דרך של קונטנדרית, לא הייתה קלה. קווין דוראנט המשיך לעשות פחות או יותר כל מה שהוא רוצה על המגרש וראסל ווסטברוק נראה לפרקים כמו הרכז הטוב בעולם. ווסטברוק נותן בפלייאוף הנוכחי תצוגות מדהימות, לא רק מבחינה סטטיסטית, אלא בעיקר בתחושה שהוא משרה במשחק. הוא פחות ספורדי ואקראי במשחק שלו, הוא יותר שולט בקצב ומקבל כמעט תמיד את ההחלטה הנכונה (חוץ מטוני פארקר הפנומן, ווסטברוק מוביל את הליגה בפלייאוף עם 12.9 נק’ שהוא מייצר עבור הקבוצה שלו מחדירות), ועם זאת, הוא לא מאבד מילימטר מהדרייב המדהים שלו, מהתוקפנות והאגרסיביות המפורסמות שלו, שהופכות אותו לשחקן הכי כיף לצפייה בליגה, ואחד שמג’יק ג’ונסון אמר עליו במהלך המשחק ש”הוא משחק את עמדת הפוינט-גארד כמו שצריך לשחק את עמדת הפוינט-גארד”. זו אחת המחמאות הכי גדולות שאפשר לקבל, בטח כשהדובר הוא מג’יק, ובטח כשהוא מדבר על ווסטברוק.
היכולת של שני הכוכבים של אוקלהומה לנפק עוד ערב מצוין הייתה אמורה לבדה להביא לניצחון של הת’אנדר, וכשבלייק גריפין ספג את העבירה החמישית, זה נראה אבוד. הקליפרס לא הצליחו למצוא מענה לדוראנט, שהלך פעם אחר פעם לקו, וגם כשהת’אנדר נתקעו בהתקפה הגיע פתאום רג’י ג’קסון וקבר שלשה משום מקום. הייתה תחושה שלא משנה מה דוק ריברס ישלוף מהשרוול, הת’אנדר ימצאו את הדרך לצאת עם הניצחון מהסטייפלס סנטר, אלא שריברס הלך עד לקצה של השרוול, ומצא שם אס.
ברבע הרביעי ריברס החליט לשים את כריס פול על דוראנט. לכאורה, מדובר במהלך התאבדותי לחלוטין. בין CP3 ל-KD מפרידים קצת פחות מ-20 ס”מ, ובתיאוריה דוראנט אמור פשוט לקבל כדור באזור הצבע ולקלוע מעל פול, הרי זה מה שלימדו אותנו בבית ספר לכדורסל. יש מיס-מאץ’, נצל אותו. אלא שלפתע גילינו שמקרה טוני אלן לא היה מקרי, ושלדוראנט יש בעיה עם שומרים נמוכים ואגרסיביים כמו אלן או פול. הוא לא יכול להקפיץ מולם מכיוון שהכדור עולה גבוה מדי והשומר יכול להכניס יד בקלות ולהפריע לחדירה, והוא לא מצליח לעשות עליהם פוסט-אפ, בין אם זה מתוך עייפות (גם הערב דוראנט שיחק 45 דקות) או מתוך כך שהמאמן שלו לא מספיק יצירתי (או אסרטיבי או מקובע או כל מילה שתתאר חוסר אונים כלשהו תתאים פה בתכלס) כדי ללכת לדוראנט בפוסט.
סוגיית KD בפוסט עוד תחזור בהמשך, אבל במשחק הספציפי הזה המיס-מאץ’ התיאורטי הזה בין פול לדוראנט הוא מה שהחזיר את הקליפרס למשחק. דוק הוציא את דאנדרה ג’ורדן מהמשחק, הכניס את דארן קוליסון לשמור על ווסטברוק (עוד מהלך התאבדותי לחלוטין) והלך ALL IN עם יד בינונית משהו. אבל הת’אנדר ניסו פעם אחר פעם להאכיל את דוראנט עם הגב לסל מול פול, ופעם אחר פעם הדאבל טים גרם לאיבוד כדור, או שדוראנט לא עמד בלחץ מהקו, וכשבצד השני קבוצת ההתקפה הטובה בליגה התחילה להתחמם, הקאמבק היה עניין של זמן.
בסופו של דבר, זה היה עניין של סל לפה או לשם. החטאה של קוליסון או סל של ווסטברוק בשנייה האחרונה, והיינו מדברים אחרת לגמרי עכשיו, אבל הקליפרס הצליחו למצוא תשובה זמנית לבעיות ש-OKC מציגה עבורם, וכעת זה הזמן של סקוט ברוקס ואוקלהומה להראות שהם מוכנים לאתגר.
ברוקס עד כה בסדרה היה פחות אימפוטנטי מבעבר. הוא לא פחד ללכת על הרכב עם דוראנט כפאוור פורוורד למרות שהוא יודע שזה יגרום לענישה מצד שני הגבוהים של הקליפרס בצד השני, וזה הלך לו טוב. הוא לא פחד להחזיר את ספולושה לחמישייה אחרי שהוציא אותו בסדרה הקודמת, וקיבל ממנו כמה דקות אדירות של אנרגיה והגנה במשחקים האחרונים, אבל כעת מגיע המבחן הגדול ביותר שלו, כי דוק ריברס העלה את הרמה בגיים 4, ואם ברוקס לא יעלה את הרמה שלו, הת’אנדר יהיו בבעיה.
ברוקס ניהל את הרבע האחרון בצורה קצת מפוקפקת. הוא לא תזמן את פסקי הזמן שלו נכון, וכך נותר ללא יכולת לקדם את הכדור במהלך האחרון, מה שהוביל לזריקה לא יעילה של ווסטברוק משלוש על הבאזר, ובנוסף, הוא לא הצליח לפתור את הבעיה שכריס פול יצר עבורו, גם בהגנה וגם בהתקפה. באיזשהו שלב, בהגנה ברוקס החליט ללכת על חילוף שבו איבקה שומר על פול ומכריח אותו להוציא את הכדור מהיד, מה שעדיף על האופציה השנייה, שהכדור אצלו, אבל בהתקפה הוא פשוט לא הצליח לשרטט תרגיל שישים את קווין דוראנט קרוב לסל כשכריס פול שומר עליו, ולתת לכוכב שלו את הסיכוי הכי טוב לייצר נזק לקבוצה היריבה.
ברוקס יהיה חייב למצוא פתרון לבעיה הזו, אם דוק ריברס יחליט להמשיך לשמור על דוראנט עם פול בגיים 5. במקרה כזה, ברוקס חייב להיות מוכן ולהביא את הכוכב שלו למקומות בהם הוא יוכל להיות יעיל מול ההגנה של CP3 ולהוציא ממנו כמה שיותר עבירות. ברוקס חייב לגרום להצלחה של האס מהשרוול של ריברס להיות הצלחה נואשת, משהו שמקביל לקליעה מחצי מגרש שנכנסת בטעות, משהו רנדומלי שמצליח לפרק זמן קצר בסדרה, אבל לא יכול לנצח אותה. השאלה היא האם יש לו את השחקן שמסוגל לעשות זאת?
עם כל האספקטים ההו-כה-מלוטשים במשחק של קווין דוראנט, עם כל הפייד-אווי והסטפ-בק והפלואטרים והפול-אפ והקאץ’-אנד-שוט, ה-MVP החדש של הליגה לא התברך במשחק פוסט-אפ משובח. החסרון הזה נובע בעיקר מכך שדוראנט הוא לא מספיק פיזי וחסון כדי לתפוס עמדה באותיות, ולכן לא פיתח את האספקט הזה במשחק שלו עד עכשיו, אלא שכעת הגיע הזמן לפתח את האספקט הזה תוך יומיים, מכיוון שעל-מנת להפוך את ההגנה של פול עליו ליתרון ולא לחסרון, הוא יצטרך להמציא משחק פוסט בתוך יומיים ולהכריח את דוק ריברס לחזור לשים עליו את המאט בארנסים והדני גריינג’רים של העולם, שאיתם הוא מסתדר הרבה יותר בקלות.
פיתוח וליטוש משחק הפוסט של דוראנט צריך להיות החלק האחרון בפאזל, הדובדבן שבקצפת. ברגע שהוא יפתח את זה, הוא יהיה בלתי ניתן לעצירה. ניתן לראות זאת גם דרך הקריירה של לברון ג’יימס, שעלתה מדרגה מהרגע שהוא הפך לשחקן פוסט-אפ יעיל. את אותו דבר אפשר גם להגיד על מייקל ג’ורדן וקובי ברייאנט. הדרך לגדולה עוברת דרך היכולת להעניש כל סוג של מגן שהיריבה זורקת עליך, ואחת הדרכים המרכזיות לענישה היא הפוסט-אפ. מעבר לברוקס, ומעבר לרול-פליירס שחייבים להופיע בגיים 5 עבור אוקלהומה, זה הזמן של קווין דוראנט להוכיח לנו שאף שחקן בגובה 1.90, גם אם הוא השחקן בגובה 1.90 הטוב בעולם, לא יכול לעצור אותו.
Comments