• yuvaloz55

ג’וש סמית’ כמשל

מה הסיפור של ג’וש סמית’? איך זה ששחקן מוכשר, אתלטי ומנוסה זוכה לתשומת לב רק כאשר הוא משוחרר מהקבוצה שלו, שמדורגת אי שם בירכתי המזרח? איך זה ששחקן שהיה Borderline  אול-סטאר רק לפני שנתיים, נחתך מדטרויט פיסטונס בלי יותר מדי טקסים וגינונים? מה קרה לג’וש סמית’?

התשובות לשאלות הללו מסתתרות באופי הבעייתי של הפורוורד מג’ורג’יה, אבל לא רק. חלק מהשחרור המפתיע ולא מפתיע בו-זמנית של סמית’ מהפיסטונס נובע לא רק מרצון כנה של סטן ואן גאנדי להאיץ את תהליך הבנייה מחדש ולתת יותר דקות לשחקנים שיהיו חלק מאותו תהליך, אלא בעיקר בגלל שינויים שחלו ב-NBA בשנים האחרונות, שינויים שהפכו שחקנים כמו סמית’ ממצרך נדיר לסרח עודף, וכל מי שלא הצליח להתאים את עצמו לרוח התקופה (ראו ערך וינס קארטר בשנים האחרונות) או שלא מצא לעצמו סיטואציה מתאימה (ראו ערך רודי גיי בסקרמנטו), פשוט הלך לאיבוד.

בשנים האחרונות המהפכה הסטטיסטית השתלטה על הליגה. לכל קבוצה יש מאגר מידע אישי של סטטיסטיקות מתקדמות שבעזרתו היא מנתחת שחקנים. המספרים היבשים של נקודות וריבאונדים כבר לא עושים רושם על הדריל מורים של העולם, אלא יש להסתכל על כמה השחקן רץ במהלך המשחק, מה ה-Defensive win shares שלו, איך הוא שומר על הטבעת. כחלק מכל התהליך הזה יותר ויותר קבוצות החלו לזרוק יותר משלוש, מתוך מחשבה שלקלוע משלוש ב-33% עדיף על לזרוק זריקה ארוכה מ-2 ב-40%, לטווח הארוך, כי שלוש נקודות שוות יותר משתי נקודות.

התובנה הזו אולי נראית בנאלית לכל מי שסיים גן חובה, אבל ב-NBA היא הביאה לשינוי של ממש. בכל שנה בשלוש השנים האחרונות נשברו שיאי כמות השלשות בליגה. סטף קרי שבר לפני שנה וחצי את שיא הקליעות לשלוש בעונה אחת, וקייל קורבר קבע אשתקד שיא בלתי נתפס של למעלה מ-100 משחקים עם שלשה אחת לפחות. מדובר אמנם בנתוני קצה, אבל הם מצביעים על המגמה הכללית. ה-NBA כבר לא מתעלמת מהקו הלבן הזה שבמרחק 8 מטר מהסל, אלא מתייחסת אליו במלוא הרצינות, גם בהתקפה וגם בהגנה, ומכאן אבני הדומינו התחילו ליפול.


ההשפעה העקיפה של התקדמות ה-NBA מספורט לחצי מדע מדויק הייתה על ההגנות. ההגנות של היום הן הרבה יותר חכמות מבעבר. דו”חות הסקאוטינג מקיפים יותר וכל שחקן יודע את מי הוא יכול לעזוב ואת מי לא, ובכמה אחוזים קלע בחודש שעבר השחקן שלו מהפינה השמאלית. את קורבר, למשל, אף שחקן שפוי (סורי, ג’יי.אר סמית’) לא ישאיר פנוי מחוץ לקשת, אבל את סמית’ רוב הקבוצות ישאירו בשמחה חופשי. ההגנות בליגה למדו אותו, הן מכירות אותו, והן מאתגרות אותו לזרוק מבחוץ. זאק לואו מגראנטלנד אמר בחכמה שההתקפות הטובות גורמות להחלטות של ההגנה, את מי לעזוב ומתי, להיות כואבות. ההתקפה של דטרויט עם ג’וש סמית’ כסמול-פורוורד הייתה בדיוק ההיפך, היא הפכה את ההחלטות הללו למענגות.

בראייה יותר פרטנית לגבי השחקנים בליגה, אני באמת מאמין שאם דראפט 2010 היה נערך היום, אין סיכוי שאוון טרנר היה נבחר שני, ואם דראפט 2011 היה נערך מחר, אין סיכוי שדרק וויליאמס היה נבחר בו באותו מקום. זה לא רק קללת הבחירה השנייה, אלא העובדה שהשחקנים הללו לא עונים על הדרישות של שחקן חוץ ב-NBA היום. יש לשחקנים הללו איכויות אחרות, שאולי היו מקבלות יותר ביטוי בשנות ה-2000 או שנות ה-90, אבל היכולות הללו נעלמות כלא היו בעידן המודרני. לעומתם, סמית’ הוא מקרה מעניין הרבה יותר.

למה מעניין? מכיוון שבניגוד לטרנר ולוויליאמס, לסמית’ היה ערך מסוים בליגה לפני דעיכתו בשנתיים האחרונות. היו לו עונות של 17, 8 ו-4. הוא נחשב לאחד משחקני האול-אראונד המוערכים בליגה. הוא שחקן הגנה מעל הממוצע, עם ממוצעי קריירה של 2.0 חס’ ו-1.3 חט’. איך עידן הסטטיסטיקות המתקדמות הצליח להעלים כזה שחקן?


יש לו עוד מה לתת? ג’וש סמית’


כמובן שזה לא רק העובדה שהמספרים ניצחו, אלא היו גם תהליכים נוספים במחדל הזה, ואחד המרכזיים שבהם הוא ג’ו דומארס. ה-GM לשעבר של הפיסטונס הוא מי שהחתים על ג’וש סמית’ ל-4 עונות תמורת 56 מיליון דולר, במהלך שסימל יותר מכל את עייפות החומר שלו ואת הצורך הדחוף של דטרויט למצוא לו מחליף בכסא המנהלים. בואקום, המהלך הזה הוא לא נוראי. החוזה הזה, אם היה נחתם בקיץ האחרון, היה בטח נופל תחת קטגוריית “חוזה שיראה טוב עוד שנתיים כשתקרת השכר תעלה” (כמו החוזה של גורדון היוורד, לדוגמא). הבעיה עם ההחתמה של סמית’ בדטרויט היא שלא הייתה בה חשיבה ארוכת טווח, לא הייתה בה הבנה של הכיוונים אליהם הליגה הולכת, ונדמה שסוגיית התאמת השחקן לסגל לא עלתה בה לרגע.

סמית’ התבקש לשחק לצד גרג מונרו ואנדרה דראמונד, שני שחקני פנים שלא יודעים לשחק בחוץ. במצב כזה, סמית’ שיחק הרבה סמול-פורוורד, שזו עמדה שהוא כבר לא מתאים לשחק בה בכדורסל החדש של ה-NBA. אם הוא היה בצבע, הוא, ביחד עם הנוכחות של דראמונד ומונרו, סתמו נתיבי חדירה והקשו על הקבוצה להגיע לצבע ולעשות נקודות קלות. אם הוא היה בחוץ, הוא לא הפחיד אף אחד עם הקליעה המזעזעת שלו (39% מהשדה, 24% מהשלוש העונה).

בנוסף לכל זה, סמית’ בעצמו לא נראה כמי שמנסה להשתנות. הוא לא שינה דרמטית את בחירת הזריקות שלו בשנה וחצי שלו בעיר המכוניות, והמשיך להטיח בלטות כאילו הוא רצף מאום-אל-פאחם בכל פעם שהשאירו אותו פנוי. באיזשהו שלב סמית’ היה צריך להבין שיש סיבה לכך שמשאירים אותו לבד, ולנסות למצוא דרך לגוון את המשחק שלו. יכול להיות שזה התפקיד של המאמן, אבל ב-NBA מצופה משחקנים ברמתו של סמית’ להוסיף אלמנטים למשחק שלהם תוך כדי הקריירה, בטח ובטח אם מדובר באלמנטים שמגבילים את צורת המשחק שלהם ושל הקבוצה שלהם.

בעצם, מה שקרה לג’וש סמית’ בדטרויט מזכיר קצת את מה שקורה בגולדן סטייט, רק הפוך. בעוד בגולדן סטייט הכל מתחבר, גם סגנון המשחק, גם השחקנים, גם התקופה, ג’וש סמית’ נראה כמו איש אבן שהוקפא בזמן ולא ממש מצליח להבין איך משחקים כדורסל בעולם החדש הזה שהוא הושלך אליו. זה גם התקופה, גם השחקן וגם הקבוצה. הכל פשוט לא התאים.

כאן זה המקום לשאול – האם לסמית’ יהיה ערך בקבוצה אחרת? האם יכולה להיות לו השפעה על מסלול של קבוצה שתשחק בסגנון אחר מזה של דטרויט? האם כעת, כאשר החוזה הגבוה שלו כבר לא אישו (ברגע שיצא מהווייברס, קבוצות יוכלו להחתים אותו על חוזה נמוך ודטרויט תשלם את ההפרש), יהיו יותר קבוצות שיסכימו להמר על הפוטנציאל הלא ממומש של ג’יי-סמוב?

אני בטוח שכן. עם כל הכבוד למאני-בול, עדיין אין תחליף לכשרון, ולסמית’ יש מספיק מזה כדי שקבוצות יהמרו עליו. כסף לא צריך להיות שיקול עבורו, מכיוון שבכל מקרה יקבל את שכרו מהפיסטונס, ולכן הוא צריך ללכת לסיטואציה המתאימה עבורו. הוא צריך ליצור לעצמו את מה שרודי גיי קיבל בהזמנה בסקרמנטו או את מה שללאנס סטיבנסון היה בעונה שעברה באינדיאנה (רק עכשיו אנחנו מבינים כמה המערכת הזו הכילה אותו). יש דיבורים על הקליפרס, אבל שם זו תהיה סיטואציה דומה לזו שהייתה בדטרויט. בקליפרס בלייק גריפין ודאנדרה ג’ורדן יסתמו את הצבע וסמית’ שוב יתבקש לעמוד בחוץ ולאיים על האוויר. יש גם דיבורים על דאלאס, אבל שם הוא יקבל הזדמנות בעיקר כשחקן שישי ולא כשחקן חמישייה. יש גם את האפשרות ללכת למיאמי נטולת המק-בוב, שזו אפשרות לא רעה, אבל אני עדיין חושב שיש אופציה יותר טובה.


היה בסיטואציה דומה לזו שסמית’ נמצא בה היום. רודי גיי


האופציה המועדפת היא, למרבה האירוניה, יוסטון. דווקא אבי הסטטיסטיקות המתקדמות, דריל מורי, נראה מאוד מעוניין בכישורים של ג’וש סמית’. זה נראה מאוד מוזר במיוחד לאור החיבה המפורסמת של מורי לקליעה מבחוץ ולשחקנים עם Shot-Chart דו מימדי שכולל זריקות מבחוץ וזריקות מטר מהסל, אבל אולי מורי רואה משהו ששאר הליגה מפספסת בנוגע לג’וש סמית’? או שאולי הוא פשוט נואש מטרנס ג’ונס ודונטאס מוטיונאס ומעוניין לשדרג את עמדת הפאוור פורוורד שלו? או אולי הוא מבין שכדורסל הוא לא רק ניסוי במעבדה, אלא משחק אמיתי שצריך בו שחקנים מוכשרים שינצחו משחקים?

בכל מקרה, זה המקום שאליו סמית’ צריך להגיע. זה המקום, לצד ג’יימס הארדן וחברו משכבר הימים, דווייט האוורד, שבו הוא יוכל לחזור להיות רלוונטי בליגה. אם זה יקרה, יכול להיות שעוד קבוצה בטקסס תשדרג את עצמה, כשבצד השני של המשוואה שוב ניצבת קבוצה מזרחית שפוצחת בתהליך בנייה מחדש כואב וארוך. ביטול הקונפרנסים מעולם לא נראה יותר רלוונטי.

#סטןואןגאנדי #אנדרהדראמונד #קיילקורבר #רודיגיי #גושסמית

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com