הספורט האהוב על בחורים, במיוחד בתקופת בחינות בה אתה כלוא בין 4 קירות חדרך עם ערימה של דפים לא מזמינים, הוא לדבר על בנות. כמה ההיא יפה, ומה אתה אומר עליה ומה היא אמרה לי היום ומה-אני-הולך-לעשות-לה-מחר-בערב וכאלה. לפעמים, אחרי שמיצינו את הדיבור על היפות והחתיכות, אנחנו נותנים את הכבוד גם לבנות האחרות, אלו שעם שינוי כזה או אחר יכלו להיות מלכות הכיתה, אלו שעם הטרייד הנכון או הפרי-אייג’נט הנכון יהפכו להיות רלוונטיות, עם פוטנציאל לגדולה.
מאז הפרישה השנייה של מייקל ג’ורדן (והאמיתית, את הקדנציה בוושינגטון נא לא להזכיר בנוכחותי) הפערים בין הקונפרנסים היו מובהקים. ב-14 העונות מאז שאייר ג’ורדן תלה את נעליו (ואז המשיך למכור אותם איכשהו) ראינו 4 אלופות מזרחיות בלבד, אבל זה לא רק מספר האלופות. לא פעם במהלך העשור האחרון השתחלה לה לפלייאוף המזרחי קבוצה עם מאזן שלילי (כמו אינדיאנה לפני שנתיים) שלא היה מספיק לה למקום ה-11 במערב. לאורך שנים המערב היה עמוק יותר, כשרוני יותר ותובעני יותר.
בתחילת העונה הזו המגמה הזו לא נראתה כאילו היא מתכוונת להסתיים. על אף נדידת סופרסטארים בשנים האחרונות כמו כרמלו אנתוני, דרון וויליאמס, אמארה סטודמאייר, ג’ו ג’ונסון, קווין גארנט, שאקיל אוניל ואחרים, המערב ממשיך להציג פרנצ’ייזים ברמה אחת מעל המזרח. עם זאת, התחושה הכללית בליגה היא שמשהו משתנה.
דבר ראשון, למען הגילוי הנאות, תחתית המזרח עדיין נראית רע כמו שכונה ג’ בבאר שבע אחרי סופת גשמים, אבל בפעם הראשונה מזה המון זמן, יש סיבות לתקווה.
נתחיל מקליבלנד. אמנם ההבטחה של דן גילברט שהקאבס יקחו אליפות לפני לברון (אני ממש רציתי להאמין לו) לא ממש התקיימה, אבל הבנייה מחדש של החברה מאוהיו לא תיקח עשור בערך כמו בסקרמנטו. קיירי ארווינג הוא הסופרסטאר הגדול הבא בליגה, כמו שהוכיחה ההצגה שלו מול אוקלהומה (35 נק’, 13 ב-3 הדקות האחרונות) ובנוסף אליו, בחמישייה של ביירון סקוט עולים שני רוקיס (טיילר זלר ודיון ווייטרס) ועוד סופמור (טריסטן תומפסון), כך שהאפסייד הוא עצום.
מעבר לחמישייה, הטרייד עם ממפיס לפני שבועיים הביא לקליבלנד שני שחקני NBA אמיתיים שעולים מהספסל, וויין אלינגטון ומוריס ספייטס. ביחד עם העובדה שהקאבס עדיין לא מספיק חזקים, כך שיהיה להם עוד הזדמנות בדראפט לבחור שחקן מעניין (רצוי סמול פורוורד, עומרי כספי הולך לדפוק להם לברון[;), יש המון סיבות לאופטימיות באוהיו.
נמשיך לדטרויט. הטרייד האחרון בו שלחו את טיישון פרינס ואוסטין דיי לערבות ממפיס וקיבלו תמורתו את חוזה קלדרון והחוזה הנגמר שלו, הפך בין רגע את דטרויט לקבוצה מעניינת בקיץ. הפיסטונס יגיעו לקיץ עם ים של מקום מתחת לתקרת השכר ושלושה כשרונות צעירים חתומים (ברנדון נייט, גרג מונרו ואנדרה דראמונד), כך שמעבר לכסף הגדול שהם יוכלו להציע, הם יהוו גם יעד מושך בתור קבוצה בעלייה.
מהלכים נכונים בפרי-אייג’נסי של ג’ו דומארס, בניגוד להרס והחורבן שהוא עשה ב-5 השנים האחרונות, יתנו לדטרויט הזדמנות מצוינת לחזור לצמרת עוד שנתיים-שלוש, כשהכשרונות יבשילו. מעבר לכך, כמו קליבלנד, גם דטרויט תהנה מכדורים בלוטרי בקיץ, כך שלדומארס תהיה הזדמנות להביא עוד חתיכה לפאזל בכסף קטן.
בצד השני של הטרייד המדובר, נמצאת לה טורונטו. לראפטורס אין בחירת דראפט בקיץ (כי הם העבירו אותה ליוסטון בטרייד על קייל לאורי), אלא אם כן הם יעפילו לפלייאוף, מה שנראה קצת מופרך כרגע. עם זאת, הקו האחורי של קייל לאורי-דמאר דרוזן-רודי גיי (גיל ממוצע 26) הוא בהחלט משהו שאי אפשר לזלזל בו.
טורונטו עדיין רחוקה שחקן פנים אחד טוב (כיום משחק שם אחד, אהרון גריי, שנראה יותר כמו שחקן כדורעף) מכדי באמת להיות רלוונטית, וזה התפקיד של בראיין קולאנג’לו לרקוח טרייד נוסף שימשיך את התנופה של הראפטורס מהטרייד על גיי. המתנה עד שיונאס ולנצ’יונאס אולי יתפתח להיות שחקן פנים לגיטימי בליגה לא עומדת על הפרק.
בספירת המלאי של נמושות המזרח נשארו לנו וושינגטון ושארלוט. הקבוצה מהבירה נראית לא רע לאחרונה מאז חזרתו של ג’ון וול מהפציעה, אבל עדיין לא מראה ניצוצות או תוכניות לטווח ארוך כמו הקבוצות האחרות. שארלוט, לעומת זאת, תקבל עוד הזדמנות בקיץ להינצל דרך הדראפט, אבל סביר להניח שתמשיך להיות הקבוצה הכי פחות מצליחה בליגה.
בעוד במערב העתיד של סקרמנטו לוט בערפל כבד עם המעבר לסיאטל, ועל פיניקס כבר נכתב פה שהיא לא הולכת להתקדם לשום מקום בשנים הקרובות, דווקא התחתית של המזרח מצליחה להוכיח לנו שדרך בחירות דראפט נכונות, מהלכים נכונים של GM וקצת מזל, אפשר להסיר את תדמית הנמושה.