©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

הדבר האמיתי: ניתוח פלייאוף 2015 – החוף המערבי

ממפיס גריזליז (27-55) – פורטלנד טרייל-בלייזרס (31-51)

סדרה עונתית – 0-4 לממפיס. כל הניצחונות חוץ מאחד הגיעו עוד כשווס מת’יוס היה כשיר. מצד שני, הם כולם הגיעו כאשר מייק קונלי היה כשיר.

רקע – תכלס, מדובר בסדרה הכי אנדרייטד במערב כרגע. אמנם שתי הקבוצות הללו סיימו את העונה בגמגום יחסי (פורטלנד עם מאזן 10-7 ב-17 המשחקים האחרונים, כולל 5 הפסדים ב-6 האחרונים. ממפיס עם קצת מעל 50% הצלחה מאז פגרת האולסטאר) ולשתיהן יש רשימת פציעות מדאיגה (של פורטלנד קצת יותר), אבל עדיין מדובר במפגש בין שתי קבוצות איכותיות, שסדרה ביניהן יכולה להיות מרתקת.

הסיבה לכך היא שפורטלנד וממפיס הן קבוצות מאוד שונות אחת מן השנייה, למרות שהן קצת דומות. מצד אחד, מדובר בשתי הקבוצות שמסתמכות הכי הרבה על משחק פוסט, אבל פה פחות או יותר מסתיים הדמיון ומתחיל השוני. פורטלנד מסתמכת יותר על זריקות משלוש, משחקת בקצב מהיר יותר ופגיעה יותר הגנתית מהגריזליז, אבל מה שבאמת מעניין הוא שהסגנון ההגנתי של פורטלנד לא בנוי להתמודד מול הסגנון ההתקפי של ממפיס, ולהפך.

ההגנה של פורטלנד היא הגנה מהדור החדש. הגנה שמטרתה למנוע שלשות מהפינה ולאפשר כמה שיותר זריקות מהמיד-ריינג’, ובזה היא מעולה. ההגנה של פורטלנד מאפשרת רק 4.5 זריקות שלוש מהפינה במשחק (הכי מעט בליגה, חוץ משיקאגו וניו אורלינס) ומנגד, מאפשרת 26.3 זריקות מחצי מרחק (הכי הרבה בליגה, חוץ מהבולס של ת’יבודו, כמובן). הבעיה היא שהשיטה הזו לא מיועדת לממפיס. הגריזליז זורקים הכי מעט שלשות מהפינה מבין הקבוצות שהעפילו לפלייאוף ונמצאים בטופ 10 בכמות הזריקות מהמיד-ריינג’.

מנגד, ההגנה של ממפיס היא הגנה מהדור הישן. הגנה שמטרתה לאפשר להתקפה לזרוק מאיפה שבא לה, כל עוד זה לא מגיע מאזור הצבע. ממפיס מאפשרת רק 24.4 זריקות מה-Restricted Area (מקום 3 בליגה) ובסך הכל באזור הצבע היא מאפשרת רק 29.1 זריקות (הכי מעט בליגה). הבעיה היא שהשיטה הזו לא מיועדת לפורטלנד. הבלייזרס זורקים הכי מעט מאזור הצבע מבין הקבוצות שהעפילו לפלייאוף (33.8 זריקות) ונמצאים בטופ 10 בכל קטגוריות השלשות.

המשמעות של הסטטיסטיקות הללו היא שכל הנתונים ההגנתיים ממהלך העונה הם לא רלוונטיים, וששתי הקבוצות יאלצו לבצע הרבה מאוד התאמות, גם בהתקפה וגם בהגנה, במהלך הסדרה. במקרה התמזל מזלנו ודווקא בסדרה הזו יש שני מאמנים יחסית לא מקובעים בדמות טרי סטוטס ודייב ייגר, כך שלסדרה הזו יש פוטנציאל להיות מפתיעה במיוחד.

המצ’-אפ – דמיאן לילארד מול מייק קונלי/טוני אלן. בין אם קונלי בריא או לא, דמיאן לילארד יהיה חייב להיות דומיננטי במצ’-אפ הזה כדי שלבלייזרס יהיה בכלל סיכוי. לאור רשימת הפצועים הלא נגמרת שלהם (מת’יוס ודורל רייט בחוץ. ארון אפללו בחוץ לפחות לשבוע הקרוב. סי.ג’יי מקולום, כריס קיימן וניקולה באטום בסימן שאלה לגיים 1), אין לבלייזרס מרווח טעות והם חייבים את האול-סטאר השני שלהם בכושר שיא.


כמו שהסרטון למעלה מראה, בעונה שעברה בפלייאוף לילארד הראה שיש לו את זה, אולם העונה הוא קצת דעך בחצי השני (ירידה קלה בנקודות, אסיסטים וחטיפות) וכעת מחכה לו השילוב הקטלני של קונלי והגריינדפאדר. אם לילארד לא ישחזר את היכולת שלו מהסדרה מול יוסטון מלפני שנה, לא יעזור כמה זריקות פייד-אווי עם הגב לסל ויד על הפנים למרקוס אולדריג’ יקבור, לפורטלנד אין סיכוי לנצח את הסדרה הזו. וזה עוד לפני שדיברתי על כך שלילארד חייב להיות פקטור גם בהגנה, לאור הפציעות.

למי לשים לב? – מארק גאסול הוא שחקן מקסימום, לא משנה מה הוא יעשה בסדרה הזו. את זה כולנו יודעים. אבל מה שמעניין הוא שגאסול מגיע לסדרה הזו בפעם הראשונה כאופציה הראשונה בהתקפה. הסדרה הזו, בפרט, והפלייאוף הזה, בכלל, יהיו המבחן הראשון של Big Spain בהובלת קבוצה ברגעי האמת, וכך נתחיל לקבל תשובות לשאלה האם ממפיס באמת יכולה לבנות סביבו קבוצה לאליפות? או שאולי צריך להביא עוד חתיכה שתשלים את התמונה?

בנוסף לגאסול, גם ג’ף גרין יהיה תחת המיקרוסקופ בסדרה הזו. אף אחד לא מפקפק ביכולות של גרין ככדורסלן, אבל איכשהו, בכל הקבוצות בהן הוא שיחק, או שהוא לא מיצה את הפוטנציאל שלו, או שהקבוצות שלו לא מיצו את הפוטנציאל שלהן. באוקלהומה הוא לא מצא את עצמו ליד קווין דוראנט. בבוסטון (לפני הטרייד על גארנט ופירס) הוא היה לא יציב כשחקן שישי וגם בממפיס עדיין לא ברור אם מדובר בשידוך מוצלח. מול הקבוצה החבולה של פורטלנד, זה הזמן של גרין לתת סדרה שתגדיר אותו סוף סוף.

אצל פורטלנד, יש המון שחקנים שכדאי להתמקד בהם, ורובם ככולם מגיעים מהספסל. סי.ג’יי מקולום, מאיירס לאונרד ואלן קראב צפויים לקבל דקות משמעותיות בסדרה הזו, ואם יוכיחו שהם מסוגלים לתרום בצורה קונסיסטנטית (בינתיים רק מקולום נראה כמו מי שמסוגל לכך), אולי זה ישדרג את מעמדם לקראת העונה הבאה, גם כשכל הפצועים יחזרו. זה בדיוק מה שקרה לדריימונד גרין בפלייאוף בעונה שעברה בגולדן סטייט.

תחזית – אני באמת רוצה להגיד פורטלנד. אני סומך על סטוטס ומאמין אמונה עיוורת בצמד אולדריג’ ולילארד, אבל הפציעות, הביתיות והמאזן בין הקבוצות בעונה הרגילה אומרים אחרת. 2-4 לממפיס.

גולדן סטייט ווריורס (15-67) – ניו אורלינס פליקנס (37-45)

סדרה עונתית – 1-3 לווריורס. שתי תבוסות באורקל, עוד הפסד בהארכה בבית וניצחון אחד בשבועיים האחרונים של העונה שהתברר כמכריע מבחינת הפליקנס. אבל זה לא יעזור להם.

רקע – הסדרה הזאת לא הולכת מעניינת מבחינת התוצאות שלה, אלא היא הולכת להיות מעניינת בגלל תופעות הלוואי שלה. איך אנתוני דייוויס יתמודד עם חוויית הפלייאוף הראשונה שלו? האם מונטי וויליאמס הוא האיש הנכון לנווט את “פרויקט חד-גבה” בלואיזיאנה? האם היכולת ההיסטורית של גולדן סטייט מהעונה הרגילה תתורגם לפוסט סיזון?

כמו סרט של “מהיר ועצבני”, כולנו יודעים שבסוף הסרט הטובים מנצחים. אנחנו רק רוצים לראות מה קורה בדרך.

עבור AD ומונטי וויליאמס, מדובר בטבילת אש קשה במיוחד. לווריורס יש את ההגנה הטובה והוורסטילית בליגה, וסביר להניח שהם ימצאו דרך להתמודד עם הפיק אנד רול/פיק אנד פופ של דייוויס עם טייריק אוונס/ג’רו הולידיי. מעבר למהלך הזה, כל ההתקפה של ניו אורלינס היא שעטנז של מהלכים יעילים יותר ויעילים פחות כמו בידודים לטייריק (פחות), מציאת אריק גורדון/ריאן אנדרסון לזריקות (יותר)  וחיתוכים של עומר אשיק לסל (פחות). בכל מקרה, זה לא אמור להספיק מול המכונה של גולדן סטייט.

השאלה היא האם המכונה הזו באמת תתפקד כמו שהתרגלנו לראות אותה מתפקדת בעונה הרגילה. הווריורס הם הקבוצה שקלעה הכי הרבה נק’ במתפרצות העונה בליגה, וכמעט בכל משחק הם השיגו 6-10 נק’ קלות מתנועה בלי כדור שתפסה את ההגנה לא מרוכזת. בפלייאוף הקצב מאט וההגנות לומדות מטעויות, וזה עלול להשפיע על כמות הפוזשנים הקלים שיהיו לגולדן סטייט בכל משחק, וכך גם להשפיע על התוצאה הסופית. עם זאת, מול הפליקנס וההגנה החדירה שלהם (מדורגת 22 בליגה, אחרונה מבין קבוצות הפלייאוף במערב), לא נראה שההתקפה של סטיב קר תעמוד למבחן קשה מדי.

המצ’-אפ – דריימונד גרין מול אנתוני דייוויס.

יש מצ’-אפים יוקרתיים יותר בסיבוב הראשון, כמו פארקר מול CP3, או לאורי מול וול, אבל זה הדו-קרב הקלאסי, בין אחד משחקני ההתקפה הכי ורסטיליים ואיכותיים שיש ל-NBA להציע לבין אחד משחקני ההגנה הכי טובים בעולם.


בעונה הרגילה דייוויס שיחק רק בשני משחקים מתוך הארבעה, כך שאי אפשר להסיק יותר מדי, אבל לטעמי, יכול להיות שהוא יהיה משימה גדולה מדי אפילו לגרין. בפוסט אפ יש לו עוד סיכוי להתמודד עם דייוויס (AD קולע בסך הכל 0.85 נק’ לפוזשן מפוסט-אפים, והאחוזים שלו ממהלכים הללו לא מרשימים), אבל פה בערך החדשות הטובות מבחינת גולדן סטייט נגמרות. הגובה של דייוויס, ביחד עם הניידות שלו בפיק אנד רול (הוא השחקן שקולע הכי הרבה כאשר הוא מתגלגל לסל אחרי פיק אנד רול) והקליעה שלו מחצי מרחק (43.4% סבירים מאוד מחצי מרחק) הופכים אותו לנשק לא קונבנציונאלי, שגם דריימונד גרין יתקשה לעצור.

למי לשים לב? – כמו במקרה של אטלנטה, גם כאן כדאי לשים לב לרוטציה של סטיב קר. האם היא תתהדק או שקר ימשיך לשתף 10-11 שחקנים כל ערב?

בלי קשר, כדאי כמובן לשים לב ל-Splash Brothers. איכשהו הצלחתי להעביר כמעט פריוויו שלם בלי לדבר על סטף קרי וקליי תומפסון, אבל הם בעצם הסיבה המרכזית שלפליקנס אין סיכוי אמיתי בסדרה הזו. ההגנה של הפליקנס, בדומה להגנה של הבלייזרס, מתוכנתת כך שהיא מאפשרת ליריבות כמה שפחות זריקות משלוש, במיוחד מהפינה. מול גולדן סטייט השיטה הזו תעמוד במבחן הכי קשה שלה, מכיוון שמולה יתייצב הצמד הכי קטלני שראה ה-NBA אי פעם. כמה קטלני? תומפסון וקרי לבדם קלעו העונה יותר שלשות מחמש קבוצות (מינסוטה, ממפיס, וושינגטון, שארלוט וסקרמנטו).

בצד השני של המתרס, מבחינתי, הסדרה הזו מהווה מעין תוכנית ריאליטי שתקבע האם מונטי וויליאמס ושאר השחקנים בניו אורלינס שהם לא דייוויס ראויים בכלל להיות שם וליהנות מן ההפקר בזמן שהוא סוחב אותם שנה אחר שנה לפלייאוף. אני עדיין לא משוכנע שוויליאמס וטייריק אוונס ראויים, אבל אולי בסדרה הזו נגלה משהו חדש.

תחזית – הפליקנס כשרוניים, ונראה שהם מצאו איזושהי נקודת איזון בתקופה האחרונה, אבל הם יצטרכו הרבה יותר מזה, במיוחד הגנתית, כדי להתמודד עם גולדן סטייט. 1-4 לווריורס.

יוסטון רוקטס (26-56) – דאלאס מאבריקס (32-50)

סדרה עונתית – 1-3 ליוסטון. יוסטון ניצחה שלוש פעמים ודאלאס פעם אחת, וזה בערך כל מה שאפשר ללמוד מהנתון הזה.

רקע – יש לי חבר טוב שהוא סטנדאפיסט במקצועו שהימר על יוסטון שתלך עד הסוף. עד עכשיו הייתי בטוח שמדובר בעוד אחת מהבדיחות שלו, אבל ככל שאני בוחן את הדברים לעומק, יכול מאוד להיות שיש דברים בגו, לפחות מבחינת ניצחון בסיבוב הראשון.


Fear The Beard. זאת הסדרה של ג’יימס הארדן


הסדרה הזו הולכת כנראה לשבור שיאים מבחינת כמות הזריקות לשלוש, מכיוון שדאלאס היא הקבוצה שמאפשרת הכי הרבה זריקות לשלוש מבין הקבוצות שהעפילו לפלייאוף ויוסטון היא קבוצה של דריל מורי, כלומר היא הקבוצה שזורקת הכי הרבה משלוש בליגה, ביי פאר. אחרי שבעונה שעברה פורטלנד צמצמה להם את היכולת לזרוק מחוץ לקשת, הרוקטס לבטח ירגישו כמו בקייטנה מול ההגנה של המאבס.

האם זה מספיק כדי להגיד שהרוקטס פייבוריטים בסדרה הזו? לא ממש. הרוקטס הם הקבוצה היחידה שדאלאס לא צריכה לפחד ממנה בפלייאוף במערב מכיוון שהיא לא יכולה לפגוע בה איפה שהיא הכי פגיעה, באזור הצבע. מאז הטרייד על רונדו שבו איבדה את ברנדון רייט, דאלאס שמה גופות על המגרש כמו צ’ארלי וילאנובה ואמארה סטודמאייר (בהתקפה הוא סולידי. בהגנה הוא לא) כדי לאייש את הצבע כאשר טייסון צ’נדלר לא נמצא שם. מול הרוקטס, בטח כאשר דונטאס מוטיונאס פצוע, אין לרוקטס איום ממשי בפוסט אפ (דווייט הוא לא איזה שלאגר בפוסט-אפ) שדאלאס צריכה לשלוח עליו דאבל-טים, ואולי דרך הטוויסט הזה בעלילה נקבל סדרה צמודה.

בנוסף, הסדרה הזו יכולה לשבור גם שיאי עונשין. הרוקטס הם גם ככה הקבוצה שזורקת הכי הרבה מהקו מבין קבוצות הפלייאוף, ובסדרה הזו יש סכנה ממשית להאק-א-דווייט/האק-א-ג’וש מצד דאלאס. בעונה שעברה ראינו את טרי סטוטס עושה את זה בהצלחה בסדרה מול יוסטון, ואת כל מה שטרי סטוטס יודע, הוא למד מריק קרלייל, כך שתתכוננו לזפזפ.

בלי קשר, יש לנו גם פיקנטריה בסדרה הזו כאשר צ’נדלר פרסונס (בהנחה שיהיה כשיר) פוגש את האקסית, ועל הקווים יעמדו שני חברים מקבוצת האליפות של בוסטון ב-1986, קווין מקהייל וקרלייל.

המצ’-אפ – ג’יימס הארדן מול מי שזה לא יהיה.

לדאלאס אין סטופר כשחקן כנף. מונטה אליס הוא חוטף מצוין, אבל הוא לא On-The-Ball-Defender איכותי שמסוגל להתמודד עם שחקן בקליבר של הארדן, ופרסונס אף פעם לא הוכיח את עצמו כסטופר. זה משאיר ואקום שאליו יכול להיכנס ראג’ון רונדו. אמנם להארדן יהיה יתרון גובה במצ’-אפ הזה, אבל אם רונדו יכנס למוד פלייאוף, זה יהיה חתיכת קרב. ופה בעצם קבור זרע הפורענות של הסדרה הזו. האם רונדו מסוגל להיכנס למוד פלייאוף?

אם כן, אז למרות כל בעיות הריווח שיש לדאלאס מאז שהוא הגיע, ולמרות שההתקפה פחות יעילה, ולמרות שהוא ואליס הם לא הבק-קורט האידיאלי, יש סיכוי לסנסציה. פשוט כי כשרונדו במוד פלייאוף, הוא אחד מהשחקנים הכי טובים בליגה. הבעיה היא שלא ראינו אותו במוד פלייאוף כבר כמעט 3 שנים, וכמו עם דרק רוז, כנראה שהדמות הזו של רונדו קיימת רק אצלנו בזכרונות והיא כבר לא קיימת במציאות. במקרה הזה, ג’יימס הארדן יעשה את שלו וייקח את הרוקטס סוף סוף לסיבוב השני.

למי לשים לב? – רונדו הוא כמובן האיש הכי מעניין בדאלאס לאור החוזה המסתיים שלו וחצי העונה המאכזבת שעברה עליו בדאלאס. כרגע, הוא לא נראה כמו שחקן שמגיע לו חוזה מקסימום, וכנראה שגם הוא לא יקבל חוזה מהמאבס לאור חוסר הכימיה בינו לבין קרלייל ושאר חברי הקבוצה. אלא שב-NBA, הכל יכול להשתנות בסדרה אחת. כל מה שרונדו צריך זה להיכנס למוד פלייאוף.


זאת ההזדמנות האחרונה של רונדו להציל את המעמד שלו לפני שהוא הופךלשחקן חופשי


אצל הרוקטס, חוץ מהארדן, הדמות המסקרנת ביותר היא טרנס ג’ונס. אחרי שבעונה שעברה הוא נכתש ע”י למרקוס אולדריג’ בסדרה מול פורטלנד, ג’ונס נראה העונה מוכן יותר לקרבות מתחת לסל ובמעט המשחקים ששיחק העונה הרשים מאוד (11.7 נק’, 52.8% מהשדה, 35.1% מהשלוש, 6.7 ריב’, 1.8 חס’ ב-33 משחקים). יש לו פוטנציאל להפוך לאקס-פקטור משמעותי מאוד, במיוחד בהתחשב בכך שבהגנה בהגנה הוא צפוי להתמודד מול דירק נוביצקי הלא נגמר ובהתקפה הוא יכול לחגוג מול הקו הקדמי החלושס של המאבס.

תחזית – הרוקטס קבוצה טובה יותר מהמאבס, אבל כבר ראינו בפלייאוף הקודם מול הספרס שריק קרלייל ודאלאס הם כח שאי אפשר לזלזל בו. הרוקטס הם בדיוק הקבוצה הטיפוסית שדאלאס יכולה לעבור בסיבוב הראשון, אבל יש לי תחושה שהארדן יסחוב אותם על הגב כל הדרך לסיבוב השני. 3-4 ליוסטון.

לוס אנג’לס קליפרס (26-56) – סן אנטוניו ספרס (27-55)

סדרה עונתית – 2-2. אחד הניצחונות של הקליפרס היה אחד הרגעים היחידים העונה שספנסר הוז היה רלוונטי. בשאר הרגעים הוא נראה בערך ככה.


רקע – לא צריך להיות סטיבן הוקינג כדי להבין שזאת ה-סדרה של הסיבוב הראשון. הקליפרס חסרי המזל שוב מקבלים זין בדירוג, ואחרי שבעונה שעברה קיבלו את גולדן סטייט בסיבוב הראשון ואת אוקלהומה בחצי הגמר האזורי, הפעם הם על ההתחלה מקבלים את האלופה המכהנת, שמגיעה בכושר שיא (14 ניצחונות מ-16 המשחקים האחרונים) ועם ידי התמנון של קוואי לאונרד.

הסדרה הזו מפגישה בין שתי קבוצות עם היררכיה שונה לחלוטין. אצל הקליפרס מדובר בדיקטטורה הנשלטת ע”י כריס פול ובלייק גריפין, ואילו אצל הספרס מדובר בקבוצה שחיה בהרמוניה מוחלטת, בניצוחו של גרג פופוביץ’. הקליפרס הם כמו להקת בנים שהפנים שלה הם CP3 ובלייק, ואילו הספרס הם תזמורת פילהרמונית שבה כל אחד תורם את חלקו.

אצל הספרס הספסל הוא דומיננטי בדיוק כמו החמישייה. קורי ג’וזף מסוגל לקבל דקות בגיים 6 של גמר המערב בדיוק כמו טוני פארקר, וארון ביינס יכול להיות מוקפץ בכל רגע לקדמת הרוטציה. אצל הקליפרס הכל הפוך, והספסל שלהם הוא כמו ילד אוטיסט שהחמישייה הנהדרת שלהם עושה לו (מובילה את הליגה במדד +/-) פרויקט פר”ח. סורי, אוסטין ריברס.

זהו המפגש הכי איכותי של הסיבוב הראשון. מפגש בין ההתקפה הכי טובה בליגה להגנה השלישית הכי טובה. מפגש בין האלופה המכהנת למי שרק גורל אכזר ורצף טעויות היסטורי של כריס פול מנע ממנה הופעה בגמר המערב אשתקד. מפגש בין שניים מארבעת המאמנים היחידים בליגה שעונדים טבעת אליפות על האצבע. מפגש בין הקבוצה שכולם אהבו לאהוב ועכשיו כולם מתחילים לתעב, לבין הקבוצה שכולם אהבו לשנוא ועכשיו מתחילים לחבב. אז תכוונו שעונים מעוררים ופשוט תבלו. הולכת להיות אחלה סדרה.

המצ’-אפ – גרג פופוביץ’ מול דוק ריברס.

נדיר שאנחנו מקבלים דו-קרב במשקל כבד בין המאמנים כבר בסיבוב הראשון. בשנה שעברה ראינו את קרלייל ופופ הולכים ראש בראש בסדרה הנהדרת בין דאלאס לסן אנטוניו, אולם העונה יש לסדרה הזו אפילו יותר פוטנציאל.

פופוביץ’ הוכיח העונה את יכולות הכישוף שלו, כאשר הצליח לשחק עם הכפתורים של הקבוצה שלו ולהביא אותה לשיא בדיוק ברגע הנכון. למרות שהם סיימו רק במקום ה-6, באותה מידה הם היו יכולים לסיים במקום ה-2, כך שלא צריך להתרגש מענייני המיקום יותר מדי (בטח לאור העובדה שהקהל של הקליפרס לא מפחיד במיוחד). אלא שעכשיו את אף אחד לא מעניין ההצלחות של פופ בעונה הרגילה. עכשיו מעניין מה הספרס מסוגלים לעשות בלי יתרון ביתיות מול אחת הקבוצות הטובות בליגה. בסדרה הזו פופ יצטרך למנף את היתרון היחסי שלו, הספסל, ולהעמיד חמישייה שתעמוד בקצב של החמישייה הפותחת של הקליפרס.

מנגד, העבודה של דוק ריברס תהיה קשה הרבה יותר כי אמנם הרוטציה שלו היא של 9 שחקנים, נומינלית, אבל בתכלס, מעבר לג’מאל קרופורד ואולי ספנסר הוז וגלן דייוויס, אין לו באמת מישהו על הספסל שהוא יכול לסמוך עליו. דוק יזדקק לכל התושיה שלו בסדרה הזו כדי למקסם את היתרון שהחמישייה הפותחת תיתן לו, ולא לתת לבן שלו יותר מדי דקות משחק.

למי לשים לב? – יש כל כך הרבה סיפורים קטנים בסדרה הזו שדורשים תשומת לב שקשה לדעת מאיפה להתחיל. יש את בלייק גריפין והסיכוי שהוא ייתן סדרה לפנתיאון, יש את דו-הקרב בצהרי היום בין האקדוחנים דני גרין וג’יי.ג’יי רדיק, יש את עונת החוזה של דאנדרה ג’ורדן והסיכוי שפופ יחליט לבצע עליו האק-א-דאנדרה חסר תקדים, יש את מאבק הרכזים שמבטיח להיות פנומנלי בין כריס פול לטוני פארקר, יש את האופציה שהראש של סטיב באלמר, הבעלים של הקליפרס, יתפוצץ.

מעל כל אלו, אני חושב ששני סטוריליינים מתבלטים מעל השאר. האחד הוא של קוואי לאונרד, שהציפייה ממנו בפלייאוף הזה, לאור היכולת שלו בתום העונה הרגילה, היא להפוך לדמות הדומיננטית ביותר בספרס ולדמות דומיננטית יותר בליגה. קוואי הוא כבר עכשיו אחד השומרים הטובים בעולם והוא ה-MVP של הפיינלס, אבל עדיין יש תחושה שהוא לא עלה לדרגת סופרסטאר. יכול להיות שזה מנוגד ל-DNA שלו, אבל בכל מקרה, בפלייאוף הזה אנחנו נגלה קצת יותר מאיזה חומר קורץ השחקן הזה.


הסטורליין השני הוא של כריס פול. נדיר לראות שחקן כל כך כשרוני וכל כך איכותי שלא מצליח להגיע לגמר המערב, וניתן לראות שחוסר ההצלחה בפלייאוף משפיע עליו קצת. אני מאמין שנראה איזשהו Sense of Urgency מצד CP3 בסדרה הזו, כי הוא מבין שעם כל עונה שעוברת, החלון שלו הולך ומצטמצם.

תחזית – הסדרה הכי קשה לחיזוי שיש, כי יש כל כך הרבה כשרון וניסיון בשני הצדדים שזה יכול ללכת לכל הכיוונים. אבל אני כבר למדתי בדרך הקשה שכאשר אתה בספק, לך עם סן אנטוניו. וגם כשאתה לא בספק, לך עם סן אנטוניו. 2-4 לספרס.

#כריספול #גיימסהארדן #סטפןקרי #גרגפופוביץ #דמיאןלילארד