• yuvaloz55

החשוד המיידי: על סיום העונה של אוקלהומה

סיכום העונה של אוקלהומה סיטי ת’אנדר בטרם עת כבר הפך לסוג של טקס לא רשמי. זה מתחיל בניתוח יתר של הצמד קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, ממשיך בתהייה האם סקוט ברוקס הוא האיש הנכון למשימה, ומסתיים בתפילה לסם פרסטי שיגאול אותנו סוף כל סוף מהדבר הזה שנקרא קנדריק פרקינס וטוען שהוא שחקן חמישייה ב-NBA. הריטואל הזה לרוב מסתיים במסקנה שהקבוצה הזו חסרה שחקן אחד, או מאמן אחד, מללכת עד הסוף. ותתפלאו, העונה זה לא שונה מהעונות האחרונות.

אם בכל זאת אנחנו מתעקשים להתחיל לתכנן ל-OKC את האוף-סיזון, ואנחנו תמיד מתעקשים, חייבים להתחיל בלהגיד את האמת המרה. סן אנטוניו העונה הייתה קבוצה טובה יותר מאוקלהומה. היא הייתה קבוצה רחבה יותר, עם כמות נשקים גדולה יותר, וכמובן שהיא הייתה מאומנת יותר. אוקלהומה נאלצה לרדוף מן הרגע הראשון אחרי הספרס בסדרה, וגם כשהיא קיבלה זריקת אנרגיה מדהימה בדמות החזרה של סרג’ איבקה, עדיין הספרס הצליחו למצוא את הנוסחא שתהפוך את התסריט ולמנוע שחזור של מה שקרה בגמר המערב ב-2012.

כך שכשמסתכלים על היריבה שלהם, ומסתכלים על הסגל שלהם, עם איבקה לא ב-100% כשירות, ההדחה של אחת הקונטנדריות המובילות בליגה מתקבלת על הדעת. כשמסתכלים על הדרך הקשה שהם עברו בדרך לגמר האזורי, הדרך הכי קשה שאיזושהי קבוצה מבין הפיינל-פור עברה כדי להגיע לאותו מעמד, אחרי ששרדו את התופת בסדרת 7 המשחקים המטורפת מול ממפיס והכריעו את הקליפרס ב-6 משחקים עם כמה תצוגות כדורסל לפנתיאון, קשה שלא להתרשם מהעונה של הת’אנדר. ועדיין, ציפינו ליותר. עדיין, חשבנו שמקומם של KD וראסל הוא בבמה הגדולה מכולן, הפיינלס.


שוב לא עמדו ביעד. דוראנט, ווסטברוק ואיבקה.


ההדחה הזו בכל זאת טומנת בחובה מסר קצת שונה מההדחות הקודמות. לפני שלוש שנים הת’אנדר עוד היו קבוצה צעירה שהפתיעה אפילו קצת את עצמה כשהגיעה עד לגמר המערב, כך שכל מה שהיא רצתה זה רק להמשיך את המומנטום. עונה לאחר מכן הם הגיעו עד לפיינלס, שם התחלנו את התהיות לגבי ברוקס ופרקינס. בעונה שעברה הם יכלו להאשים את פטריק בברלי בהדחה המוקדמת שלהם בעקבות העובדה שבברלי אנס לראסל ווסטברוק את הברך. בשום שלב הם לא התמודדו עם השאלות הקשות שמלוות קבוצה עם אספירציות לתואר שמודחת לפני הזמן.

האם הכדורסל שאנחנו משחקים הוא מספיק טוב? האם הכדורסל שלנו מספיק חכם כדי לזכות בתואר? האם אנחנו ממצים את כל הפוטנציאל של הקבוצה שלנו? האם אנחנו סומכים אחד על השני ברגעי האמת? האם ההגנה שלנו מספיק טובה כדי לגעת בגביע לארי אוברייאן?

אלו שאלות שהת’אנדר הצליחו להימנע מהן בשנים האחרונות, אבל כעת, כשהתבשיל שסם פרסטי מבשל באוקלהומה כבר מזמן עבר את נקודת הרתיחה, זה הזמן להתחיל להציף את השאלות הללו לחלל האוויר, במיוחד לאור השיעור בכדורסל שהת’אנדר וכולנו קיבלנו מסן אנטוניו בשבועיים האחרונים. בשיעור הזה למדנו שהנעת כדור עדיפה על הירו-בול, ש-5 שחקנים טובים שסומכים אחד על השני בכל רגע עדיפים על שני שחקנים מדהימים שלא סומכים על אף אחד, ששני סופרסטארים יכולים להגיע רחוק בפלייאוף, אבל שהרול-פליירס הם בסופו של דבר מה שמנצח אליפויות, שקבוצתיות מנצחת אינדיווידואליות, במסר שנוגד כמעט כל הגיון לא הגיוני של המאה ה-21. כל נקודה במשחק של OKC מבוססת על אינדיווידואליות, על התפרצויות זעם של ראסל ווסטברוק לצד ניצוצות גאונות מקווין דוראנט בהתקפה, אבל גם בהגנה הקבוצה הזו מתבססת על השפעה מאגית של שחקן אחד, סרג’ איבקה, כפי שראינו בסדרה האחרונה בצורה הברורה ביותר. כעת זה הזמן שהת’אנדר צריכים לשאול את עצמם האם זו הדרך הנכונה, והאם זה יספיק בעתיד.

לכאורה, ההיסטוריה אומרת שאין מה לדאוג. קבוצות שהונהגו ע”י סופרסטארים ב-99% מן המקרים מנצחות את הסדרות שהן צריכות לנצח, ומתישהו הכוכבים יסתדרו ככה שהתואר יגיע לאוקלהומה. אבל האמת היא שהקבוצות הללו, שיקאגו בולס של שנות ה-90, לוס אנג’לס לייקרס של שנות ה-2000, מיאמי היט של העשור הנוכחי, הן קבוצות שבנו מערכת מסביב לסופרסטארים שלהן, מערכת שקשה מאוד לזהות באוקלהומה, מערכת שבלעדיה, קשה מאוד לנצח ארבע סדרות בחום של אפריל, מאי ויוני.

כך שכנראה שיש מה לדאוג. כנראה שמשהו צריך להשתנות בנרטיב של אוקלהומה כדי שהיא תממש את הפוטנציאל שלה, כדי שהיא תשחק כדורסל חכם יותר, כדי שהיא תגיע לראש ההר.

מה צריך להשתנות? זו שאלת מליון הדולר. הרדיקליים שבינינו ידרשו את ראשו של ראסל ווסטברוק. הרכז הפנומן לוהק לא פעם לתפקיד השעיר לעזאזל בכל הקשור לסגנון הכדורסל האינדיווידואלי שמונהג בת’אנדר, וחלק מדרישות התפקיד כללו הצעות הזויות לטרייד. למרות הליהוק המפתה, קשה להאמין שמישהו מאמין שהקבוצה הזו יכולה להשיג שחקן טוב יותר מווסטברוק בטרייד. היכולות של ווסטברוק, מבחינה אתלטיות/כשרון/מנהיגות/ביצים, הן נדירות ברחבי הליגה, ואי אפשר למצוא להן תחליף. בנוסף, פרסטי עדיין מתאושש מהדי הטרייד הקודם שהוא עשה על סופרסטאר, כך שקשה להאמין שהוא ילחץ על ההדק הזה שוב.


היותר רדיקליים מבינינו יצביעו על ה-MVP, קווין דוראנט, ויגידו שהוא לא מספיק אסרטיבי, שהוא לא מסוגל לסחוב קבוצה לתואר, שאין לו את “זה”. בעיקרון, הם יגידו את כל מה שאמרו על לברון עד לפני שלוש שנים. גם פה, קשה להאמין שמישהו חושב שדוראנט הוא האשם הבלעדי בהדחה. אמנם הוא גילה בפוסט-סיזון הזה עוד כמה מוקדים שהוא צריך לשפר במשחק שלו (היכולת לעשות פוסט-אפ על שומרים נמוכים, והיכולת לשמור על פאוור פורוורדים חזקים ממנו בצורה לא מעוררת רחמים), אבל הוא האיש שסחב את הת’אנדר עד לבאר, ביחד עם ווסטברוק ואיבקה. פשוט הספרס הגיעו צמאים יותר ובריאים יותר ורעננים יותר לבאר הזו, והספיקו לשתות ממנה מהר יותר.

זה מותיר אותנו עם החשוד המיידי, סקוט ברוקס. כל השאלות ששאלנו כמה פסקאות למעלה בסופו של דבר חוזרות לאותה נקודה – המערכת. השלם באוקלהומה הוא קטן מסכום חלקיו, המערכת לא מצליחה לעשות את השחקנים שלה טובים יותר, אלא זה הכל תוצר לוואי של ההתמקדות של היריבות בווסטברוק ודוראנט. במשחק השישי מול הספרס ראינו את זה בצורה הכי ברורה, כאשר הספרס הצליחו לנטרל את כל הרול-פליירס של הת’אנדר, ולברוקס פשוט לא היה מענה חוץ מבידודים של ווסטברוק ודוראנט ונשיאת תפילה. זה כמעט עבד, אבל כמו שאמרנו מקודם, כשהעשן התפזר, הקבוצה הטובה יותר ניצחה.

בדומה לפרנק ווגל במזרח, מבחינת ההישגים שלו, ברוקס בכלל לא אמור להיות מועמד לפיטורים. בכל עונה תחתיו אחוזי ההצלחה של הקבוצה בעונה הרגילה השתפרו, הוא הוביל את הקבוצה לפיינלס רק לפני שנתיים, הוא נותן במה לשחקנים הצעירים שלו ולעזאזל, הוא אפילו זכה בתואר מאמן העונה ב-2010. אבל ההישגים הללו הם מסך עשן למה שהוא באמת, וזה מעצור בהתקדמות של אחת הקבוצות הכי מלהיבות שהליגה ראתה ב-30 השנים האחרונות.

ברוקס הוא האחראי הראשי לחוסר היכולת של אוקלהומה לפתח סגנון התקפי ראוי בצורה קונסיסטנטית, הוא האחראי לכך שהצמד דוראנט את ווסטברוק לא מצליח לייצר סינרגיה ברמה של לברון את ווייד או ג’ורדן את פיפן כבר 6 שנים ברציפות, הוא האחראי לכך שהקבוצה הזו מתבססת הרבה יותר מדי על 3 וחצי שחקנים, הוא הוא הבעיה. ודווקא אחרי הפלייאוף הנוכחי, בו הוא הראה קצת פחות מקובעות מבעבר ושינה חמישיות ושיחק עם הרוטציות ואלתר כמה וכמה פעמים בצורה מעוררת השראה שהצילה מספר פעמים את העונה של הקבוצה שלו, זה הזמן להיפרד. מכיוון שבמשחק האחרון של העונה ראינו שהאלתור הזה גם יכול לחרב לקבוצה שלו את העונה, כאשר ברוקס הלך על הרכב סופר נמוך עם ווסטברוק, רג’י ג’קסון ודרק פישר בקו האחורי, הרכב שהפופוביצ’ים ניצלו כמעט בכל הזדמנות כדי לעקוץ את הת’אנדר ולהכריע את הסדרה בסופו של דבר.


סקוט ברוקס הראה בפלייאוף הזה יותר נכונות לשינוי, הוא הראה שהוא יכול לצאת מהמסגרת, ולמרבה האירוניה, זה רק הוכיח שהוא לעולם לא יהיה המאמן הנכון עבור הקבוצה הזו. למרבה הצער, זה רק הראה בבירור מה התקרה שלו בתור מאמן, וכמה הוא רחוק מהרמה של פופ, ריק קרלייל ואחרים.

כך שלסם פרסטי יש החלטה חשובה מאוד לקבל בקיץ הקרוב. מעבר לשתי בחירות הדראפט המאוחרות שיש לו בסיבוב הראשון, מעבר להחלטה מה לעשות עם ת’אבו ספולושה וקארון באטלר שהופכים לשחקנים חופשיים, מעבר לחיזוק שהוא צריך לנסות ולהביא לקבוצה שלו (רצוי עוד שחקן איכותי בכנף, אלן אנדרסון או ג’ודי מיקס, משהו באזור הזה), ההחלטה החשובה ביותר שפרסטי צריך לקבל בקיץ הזה קשורה לסקוט ברוקס, והאם הוא מאמין שהבחור הנחמד הזה מספיק לא רק בשביל לעשות קניות למשקפי היפסטרים איתו ביחד, אלא בשביל לקחת את הקבוצה שלו עד הסוף.

התקווה שלי היא שפרסטי יקבל את ההחלטה הנכונה, ויביא לקבוצה הזו ולשחקנים הללו מאמן שראוי לאמן אותם. ואם אפשר, אם זה לא יותר מדי לבקש, גם אמנסטי על קנדריק פרקינס, זה בכלל יעשה לי את הקיץ. חופש נעים, פרסטי.

#קוויןדוראנט #סקוטברוקס #סםפרסטי #ראסלווסטברוק #סרגאיבקה

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הג’וקר האמיתי על הספסל של הווריורס

לפני שנה בדיוק גולדן סטייט פיטרה את המאמן שלה מארק ג’קסון, ופינתה לו זמן לספר בדיחות קרש לצד ג’ף ואן גאנדי. כלפי חוץ, היה מדובר במהלך מוזר. ג’קסון לקח את הפרנצ’ייז הכושל יחסית של הווריורס מתחתית המערב

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com