חיפוש
  • yuvaloz55

הקונטנדרית הקטנה

בתקופה שלאחר השחרור מצה”ל, תקופה מופלאה באותה מידה בה היא מעורפלת, תקופה בה אתה בעיקר עסוק בלפצות על 3 שנים דרך מגוון עצום של גירויים, שבדרך כלל מתנקזים לעשן שמתאבך באיזור כלשהו שיש בו אסטרוגן ואדי וודר שואג ברקע שהוא עדיין בחיים. זו תקופה קצת הזויה, לכן כאשר ראיתי באותו זמן שהלוס אנג’לס קליפרס הפכו להיות הקבוצה המעניינת בליגה, פטרתי את זה בתור הזיה נוספת של תקופת פוסט-צה”ל. אחרי שנתיים כבר אפשר להגיד בבטחה, זו לא הזיה. זו מציאות. הקליפרס הם הכי טובים בליגה.

התהליך הזה שבו הקליפרס הפכו לקונטנדרית הוא מעניין, מפני שבמהלכו הצליחה האחות הקטנה והמכוערת של עיר המלאכים להשיל מעצמה כמעט את כל הסטיגמות והסטראוטיפים השליליים שדבקו בה ברבע מאה האחרונה. מהבעלים הקמצן, דרך חוסר יכולת להנחית סופרסטאר ועד בחירות הדראפט המביכות שהיא בוחרת (שלום למייקל אולווקנדי). אמנם הייתה עונה אחת בעשור הקודם בה אלטון בראנד הצליח להביא את הקליפרס לפלייאוף, אבל זה היה חד-פעמי, זה לא היה חלק מתהליך וכל האווירה סביב הקבוצה הייתה שונה. העונה יש מין תחושה כזו שהקליפרס, מעבר ללוב-סיטי וההייפ הברור שהקבוצה הזו מייצרת, היא אי של יציבות במערב הפרוע.

אם מסתכלים על שאר הקונטנדריות, לקליפרס אין בכלל במה להתבייש. יש לה את הסגל הרחב ביותר (כמה קבוצות יכולות להגיד שיש להן שני שחקנים שזכו בתואר השחקן השישי? גם אם אחד מהם הוא לאמאר אודום), יש לה את הרכז הטוב ביותר, יש לה את ההגנה הכי טובה (מלבד ממפיס, אבל היא מוכיחה בשבועיים האחרונים שעדיין מוקדם מדי להכתיר אותה כמועמדת) שמאפשרת רק 92.44 נק’ למשחק ב-42.6% מהשדה ויש לה את ההפרש הגדול ביותר בין הכמות שהיא קולעת לכמות שהיא סופגת (8.84 נק’ הבדל ביחד עם אוקלהומה). האם זה מספיק כדי ללכת עד הסוף?

הבעיה שלנו היא בעיקר תפיסתית. קשה לנו לתפוס שהקבוצה הזו, עם המדים הלבנים האלה בסטייפלס סנטר ובילי קריסטל בקהל, באמת רצה לאליפות. זה לא מסתדר לנו. אבל זה לא רק זה. כשמסתכלים על האיש על הקווים ורואים את ויני דל נגרו, על אף העבודה המצוינת שהוא עושה העונה בניהול הדקות ושמירת כל האגואים מרוצים, קשה שלא לתהות האם הקליפרס לא יספגו עוד נוק-אאוט בפוסט-סיזון משועל פלייאוף כמו פופוביץ’ או אפילו סקוט ברוקס, שכבר צבר נסיון פלייאוף די מרשים. זוהי עונת המבחן של דל-נגרו. האם הוא יכול להעמיד את עצמו באותה שורה כמו פופ, ברוקס וליונל הולינס. העובדה שיש לו מאמן על המגרש בדמות כריס פול, אולי המנהיג הכי טוב בליגה כיום, ושהקבוצה שלו פשוט מפוצצת בכשרון (ג’מאל קרופורד (פלוס מינוס 245, הכי טוב בליגה) ומאט בארנס (פלוס 215) מספקים עונה מהסרטים) אמורה לעזור לו.

הדבר השני שמפריע לנו הוא העובדה שהקונטנדריות האחרות פשוט מעולות. אמנם לקליפרס יש את המאזן הטוב בליגה כרגע, אבל דצמבר המושלם הגיע הרבה בזכות לו”ז די נוח (פעמיים סקרמנטו, פעמיים פיניקס, שארלוט, טורונטו, דטרויט, ניו אורלינס ודאלאס) ועדיין יש על CP3, בלייק וחבריהם את חובת ההוכחה בפלייאוף, דבר שמיאמי ואוקלהומה עברו כבר בשנתיים האחרונות, וסביר להניח שהדרך לאליפות תעבור מול שתי הקבוצות הללו, כך שעדיין מוקדם לדבר על אליפות. ועוד לא דיברנו בכלל על רגרסיה פוטנציאלית בסדרה אפשרית מול הלייקרס.

עם זאת, גם אם העונה הזו תיעצר לפני גמר ה-NBA, הקליפרס פה כדי להישאר. גריפין חתם בקיץ על חוזה ארוך, דיאנדרה ג’ורדן חתם בעונה שעברה והקבוצה הפכה למוקד עלייה לרגל עבור וטרנים החפצים בטבעת לעת זקנה (גראנט היל, לאמאר אודום, צ’אנסי בילאפס). כעת כל מה שנותר הוא שכריס פול יאריך חוזה (אין סיבה הגיונית שזה לא יקרה) וצופי ה-NBA יהנו לא רק מהיריבות בין אוקלהומה למיאמי בשנים הקרובות, אלא גם מקרבות גלדיאטורים צפויים בין הרעמים לשדכנים.

העברתי פה כמעט פוסט שלם בלי להתייחס לעובדה שהקליפרס הם עדיין הקבוצה הקטנה של LA, אחרי הלייקרס ואחרי הדודג’רס בבייסבול, ולמרות השבחים של מג’יק לאחרונה וההייפ הגדול סביב הקבוצה, אם נראה שינוי במאזן הכוחות בעיר, זו תהיה באמת רעידת אדמה. העתיד הורוד של הקליפרס עם פול וגריפין ביחד עם הפרישה המסתמנת של קובי עוד שנה וחצי עשויים באמת לגרום לשינוי הזה, אבל משהו אומר לי שהלייקרס לא מתכוונים לוותר כל כך בקלות על הבכורה בעיר. ציפור קטנה כבר לחשה שללברון יש אופציית יציאה בסוף העונה הבאה, בדיוק העונה בה החוזים של קובי, גאסול ומטה וורלד פיס מסתיימים. אין ספק, יש למה לצפות בהוליווד.

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com