מזל טוב להאשים ת’אביט, שאחרי 4 עונות בליגה הטובה בעולם, מצא בית קטן בערבת אוקלהומה בו הוא מעמיד מספרי קריירה של 2.9 נק’, 3.2 ריב’ ו-0.1 אס’ לערב ב-12 דקות משחק.
כל הכבוד מגיע גם לדרק וויליאמס, שחצב את דרכו לחמישייה של מינסוטה עם 10.3 נק’ ב-35% מהשדה.
ברכות ואיחולים גדולים במיוחד למייקל ביזלי, אשר סוף כל סוף, אחרי 5 עונות בליגה הצליח להגיע לראש טבלה סטטיסטית כלשהי, רק חבל שזו טבלת התפוקה השלילית של שבוע שעבר, לפיה כשביזלי על הפרקט פיניקס נמצאת במינוס 68.
מה משותף לכל השחקנים הללו? כולם שחקנים לא רעים, כולם מעמידים מספרים סבירים יחסית לדקות שלהם, כולם שחקני רוטציה לגיטימיים, אבל המכנה המשותף המרכזי ביותר הוא שלכולם יש חותמת גדולה על המצח “גם עליי רובצת קללת הבחירה השנייה”.
לשלושת השחקנים המוזכרים אפשר להוסיף גם את אוון טרנר (שעל אף שיפור מסוים עדיין לא עונה על הציפיות), את מרווין וויליאמס (שחקן לא רע, בטח לא יכול להיות מוזכר באותה נשימה כמו כריס פול ודרון וויליאמס, שנבחרו אחריו) ואת גולת הכותרת כמובן, דארקו מיליצ’יץ’. אז איך אפשר להסביר את תופעת הסגן הכושל של בר-כוכבא שמציפה את הליגה בשנים האחרונות? אם בעבר התופעה הזו הייתה הגיונית סטטיסטית, ב-5 העונות האחרונות כל מי שעלה שני ללחוץ את ידו המיוזעת של דייויד סטרן בליל הדראפט לא מצליח לעשות את הטרנספורמציה הדרושה כדי להפוך לפרנצ’ייז פלייר או אפילו למשהו קרוב לזה. מה גורם לזה?
עיניים גדולות של השחקנים – דראפט ה-NBA הוא לא תורת הקוונטים ולא מדע מדויק, אבל הוא הדבר הכי קרוב לזה בספורט המודרני. פרוספקטים נמדדים באינספור מדדים סטטיסטים משוכללים, נקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות, בלוקים, יעילות הגנתית, יעילות התקפית, יחס אסיסטים איבודים וזוהי רק רשימה חלקית. אבל כמו תמיד, הסטטיסטיקה לא מספרת את כל הסיפור וכך שחקן צעיר מדי שעדיין לא בשל לאור הזרקורים יכול להיבחר. כמובן שחוזי הפרסום והכסף הגדול שמחכה בקריירה המקצוענית דוחף את השחקנים לקריירה קצרת מועד במכללות ונחיתה מאוד לא רכה בבמה הגדולה.
הנוסחא הזו מתאימה כמו כפפה לסיפור של מייקל ביזלי, שאחרי עונה אחת בקנזס סטייט החליט שהוא מוכן לעבור ל-NBA. אחרי שנתיים סבירות במיאמי הוא הועזב כדי לפנות מקום לסופר-פרינדס ונחת במינסוטה. גם בקבוצה החלשה במיניאפוליס ביזלי לא הצליח לעשות קפיצת המדרגה המצופה משחקן בקליבר של בחירה מס’ 2 בדראפט, וגם ההתלהבות מהקבוצה בעונה שעברה הייתה בעיקר בגלל ריקי רוביו וקווין לאב. ביזלי פשוט היה השחקן שהיה שם. גושפנקה לכך קיבלנו בקיץ, כשהזאבים ויתרו על התענוג שבתשלום 8 מיליון דולר לעונה כדי להאריך את חוזהו של ביזלי, ואילצו אותו לנדוד לאריזונה בדרך לקבוצתו השלישית ב-5 עונות. גם שם, כמו שכבר הבנתם, הוא לא מציאה גדולה.
סיטואציה סיטואציה סיטואציה – מעבר לקפיצה מעל הפופיק של השחקנים עצמם, גם הקבוצות הבוחרות נושאות בחלק גדול מהאשמה בתופעה הזו. אוון טרנר ודרק וויליאמס נבחרו ע”י קבוצות שהעמידו אותם בסיטואציות כמעט בלתי-אפשריות עבורם להתפתח. שחקנים שנבחרים כל כך גבוה בדראפט בדרך כלל מגיעים לקבוצה בבנייה שהם הכוכבים בה, וכך הקבוצה מאפשרת להם את האופציה להתפתח לרמה של שחקני פרנצ’ייז. זה לא היה המקרה במינסוטה, שבחרה בוויליאמס.
וויליאמס נאלץ מהגעתו לקבוצה להתמודד ברוטציה מול ביזלי עצמו ומול קווין לאב, הפאוור-פורוורד הטוב בליגה. במצב הזה וויליאמס ליטש בעיקר את יכולות מחיאות הכפיים שלו מהספסל והקפיצה הזו על הצד עם שחקני החמישייה אחרי עוד מהלך מדהים של רוביו, אבל מבחינת כדורסל, לא היה לא יותר מדי להציע, וגם העונה, כשלאב פצוע והדרך סלולה עבור וויליאמס כדי להראות מה הוא שווה, הוא לא מתקרב לרמה שציפו ממנו כשנבחר מאריזונה.
אותו דבר אפשר להגיד על טרנר, שנחת בקבוצה בעלייה, עם אנדרה איגודלה, לו וויליאמס וג’ודי מיקס על המשבצת שלו. גם העונה, כשכל אלו עזבו, הסיקסרס הציפו את עמדות הגארד-פורוורד עם שחקנים מוכחים מכל רחבי הליגה כמו ג’ייסון ריצ’ארדסון, דורל רייט וניק יאנג. עם זאת, טרנר מקבל יותר קרדיט העונה ומחזיר בממוצעים טובים יותר, אבל זה עדיין לא מספיק.
גודל מול כשרון – כמו שאומרת הכותרת, אנחנו חכמים בדיעבד, אבל הבחירה של ממפיס גריזליז בהאשים ת’אביט בדראפט 2009 לפני כשרונות כמו ג’יימס הארדן, טייריק אוואנס, סטפן קרי או ברנדון ג’נינגס מייצגת את החטא הקדמון של תרבות הדראפט בליגה הטובה בעולם. התפיסה הזו, הגובלת באמונה עיוורת, שמעדיפה טרולים גדולים על-פני כשרונות מוכחים, היא מה שנותן לקוואמי בראון את היכולת לשנורר 6 מיליון דולר לעונה גם אחרי 12 עונות בהן הוא קלע רק בעונה אחת בממוצע דו ספרתי. מיותר לציין שת’אביט לא השאיר חותם עד כה באף קבוצה בה שיחק (ממפיס, יוסטון והעונה אוקלהומה).
מעבר לכל הסיבות הללו, יש כמובן לפעמים טעויות מוחלטות של ג’נרל מנג’רים שההייפ עושה להם את זה והם עושים בחירות הזויות (כן, ג’ו דומארס, אני מדבר אלייך).
בבחירה העונה בדראפט ראינו אולי סוג של תפנית, כששארלוט בובקאטס נקטה קו אחר. היא בחרה במייקל קיד-גילכריסט, שחקן שלא נודע בזכות יכולתו להעמיד ממוצעים מפלצתיים אלא ידוע בתור מנהיג שקט שמחבר קבוצות, ולכן כל מערכת הציפיות ממנו משתנה, ואולי תוביל לכך שהוא יצליח לעמוד בה, בניגוד לקודמיו בתפקיד. הבובקאטס יכלו לבחור שחקן שמייצר באזז ונקודות (האריסון בארנס או דיון וייטרס) או ביג-מן כלשהו שהיה, כביכול, פותר להם את הבעיות בצבע (תומאס רובינסון או אנדרה דראמונד) אבל הם הלכו מראש על בחירה לא נוצצת, פחות אטרקטיבית, שהיו עליה הרבה ביקורות בהתחלה, אבל, אולי בניגוד לעבר, לא יהיו עליה ביקורות בעתיד.
אם זה יהיה המצב גם בדראפטים העתידיים, אולי לא נראה עוד הרבה קווין דוראנט, אבל גם לא נראה עוד סם בואי.
Comments