• yuvaloz55

לא מיועד לאוהבי לברון

טוב, אני מודה, אני שונא את לברון. שונא את מיאמי. שונא את כל מה שהקבוצה הזו מייצגת וכן, גם את אריק ספולסטרה.

אההה, זה הרגיש טוב.

באמת שניסיתי. אחרי שנתיים בהן הייתי שותף מלא לשנאה הגלובלית שעטפה את מיאמי, הגעתי להבנה שזהו, די, עבר מספיק זמן כדי שאני אוכל להשלים עם איחוד הכוחות שהתרחש בפלורידה, ואולי באמת לא רק להעריך את הקבוצה הטובה הזו, אלא גם לאהוד אותה בצורה כלשהי, אבל אחרי חודש וקצת של ניסיון הרגש גבר על המוח ואני נכנע. אני פשוט לא מסוגל לאהוב אותם.

אתמול כשראיתי אותם מול הניקס, ואחרי שראיתי אותם בעוד מס’ הזדמנויות העונה, נפל לי האסימון. מיאמי לא מתנהגת כמו אלופה גדולה, כמו שושלת. למיאמי אין את הלוקסוס של דאלאס 2011 שלקחה אליפות ויכולה עכשיו לקחת כמה שנות התארגנות עד שתחזור לקדמת הבמה. מיאמי היא הטים-טו-ביט, היא הקבוצה הטובה ביותר, עם השחקן הטוב ביותר, עם הג’נרל מנג’ר הממזרי ביותר, אבל היא לא מתנהגת ככה.

בפלייאוף האחרון, לפני הגמר מול אוקלהומה, מיאמי ניסתה להציג את עצמה כאנדרדוג, ויכול להיות שרק ככה היא יכולה להציג את היכולת שכולנו יודעים שהיא יכולה להפיק. כשהיא מגיעה כפייבוריטית, זה פשוט לא זה. לצד מהלכים באמת מדהימים של לברון ופלאש ובוש וריי אלן, יש יותר מדי נפילות, יותר מדי חיפוף בהגנה, יותר מדי דברים שלא היו בלייקרס של תחילת העשור הקודם והבולס של אמצע העשור שלפניו.

עד כה, מלבד ערב הפתיחה מול בוסטון, מיאמי כשלה מול כל הקבוצות שאיכשהו נמצאות ברמה שלה (ניקס פעמיים, ממפיס וקליפרס). כשמוסיפים לזה הפסד מביך מול וושינגטון בלי ג’ון וול וניצחונות דחוקים מול קליבלנד, יוסטון והמחליפים של הספרס, פתאום מגלים שהניצחונות הגדולים של מיאמי היו על ברוקלין הלא מחוברת ועל פיניקס, שבקושי מגיעה לדרג ב’ ביורובאסקט. מבחינת מאזן זה בסדר גמור, מבחינת היכולת זה קצת מאכזב.

להגנתה של מיאמי יש לציין שכמעט בכל המשחקים הצמודים היא ניצחה, כשכל פעם מישהו אחר מתעלה בקלאץ’, אבל ממיאמי אנחנו מצפים ליותר. כשהסופר-פרינדס נוצרו לברון אמר בעצמו שהם הגיעו לקחת 5-6-7 אליפויות, כך שגם הוא מצפה מהקבוצה שלו ליותר. אבל הקבוצה הזו פשוט מסרבת להיות דומיננטית. הרגע הכי מרגיז בהפסד לניקס אתמול היה בפיגור 15 ברבע השלישי, לברון פשוט לקח את הכדור אחרי מסירה של צ’אלמרס והטביע את הכדור עם סמכות. העייפות של 5 בבוקר התחלפה במחיאות כפיים ומיד הומרה בעצבים. למה הוא לא עושה את זה כל הזמן? למה הקבוצה הזו לא מממשת את הפוטנציאל שלה? איך זה שאני רואה שחקן עושה כמעט טריפל דאבל ואני מאוכזב ממנו?

ואז, ב-5 בבוקר, כשהשמיים מקבלים כזה גוון של רבע רביעי, השאלות הקשות חזרו. למה הגוף שלי דוחה את לברון? למה אני סולד ממנו סלידה כה עזה? זה קונפליקט שקשה מאוד להסביר אותו. אני חושב שככל שאני יותר מעריך את היכולות שלו ככדורסלן ואתלט, כך אני מעריך פחות את יכולותיו כשחקן גדול. כי אלו הם שני דברים שונים לחלוטין. לברון הוא הכדורסלן המושלם, כאילו בנו אותו במעבדה, ראיית משחק, מסירה, כח, חדירה, אתלטיות אינסופית. עם נתוני פתיחה כאלה לברון היה צריך להיות השחקן הכי גדול בפער. הדיסוננס בין יכולות הכדורסל של לברון למיקומו בטבלה הוירטואלית של השחקנים הגדולים הוא מה שמעצבן אותי.

ועכשיו זה הזמן בו כל סוגדיו ומעריציו ומהלליו של קינג ג’יימס יגידו שזה חילול השם ושנאה עיוורת. אז דבר ראשון, יכול להיות. זה הטור הראשון שאני כותב מנקודת מבט רגשית ולא ניתוחית. דבר שני, אי אפשר להתעלם ממה שלברון משדר. הפסדים מביכים בעונה הרגילה זה דברים שקורים, אבל האופן בו לברון התייחס להפסד בוושינגטון (“דברים כאלה קורים, אנחנו לא מתרגשים מזה”) לפני קרב גלדיאטורים מול הניקס הפריע לי. כי קובי היה יורד על פאו גאסול כדי להוציא ממנו את המיטב במצב כזה, כי מייקל היה הופך את החדר הלבשה אחרי כזה דבר, כי לארי בירד לא היה נותן שדבר כזה יקרה.

אז אחרי ההפסד לניקס לברון נשאר לאימון נוסף כדי להראות שהוא לוקח את ההפסד ברצינות, באמת כל הכבוד. אבל איפה זה היה לפני?

מבחינתי, לברון היה צריך להיות במקום הרבה יותר גבוה בטבלה הוירטואלית הזו, אבל כנראה שהניצוץ הזה של הטירוף, מה שהפך את ג’ורדן לשחקן הכי תחרותי ביקום, מה שהפך את בירד לשחקן הלבן הכי טוב בהיסטוריה, מה שהפך את קובי לשחקן כה שנוא וכה מוערך, זה משהו שחסר לו. ועד שהוא לא יוכיח שהניצוץ המטורף הזה קיים בתוכו, לא יעזרו כל ההאלי-הופים והמהלכים המטורפים ושלשות הניצחון על רגל אחת, אני פשוט לא אצליח לאהוב אותו.

#אריקספולסטרה #לברוןגיימס #מיאמיהיט #ניויורקניקס

5 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com