יש משהו קצת אבסורדי במירוץ לכרטיסים האחרונים לפלייאוף במזרח. בניגוד למירוץ הדו-ראשי שמתקיים במערב, שבאמת יכול להביא לכך שאחת הקונטנדריות הבולטות של הליגה לא תמשיך איתנו אחרי אפריל, במזרח לאף אחת מן הקבוצות שנאבקות על מקומות 7-8 אין אספירציות שכאלו. למיאמי היו כאלו למשך שעתיים מהרגע שגוראן דראגיץ’ הגיע בטרייד דד-ליין עד לרגע שכריס בוש גמר את העונה, ולא בטוח שאינדיאנה מאמינה אפילו לעצמה כשהיא אומרת שכשפול ג’ורג’ יחזור (אם זה יקרה בכלל העונה) הם יחזרו לתת בראש לכל הקונפרנס.
אז על מה כל המהומה? למה להשחית את המקלדת בשביל קבוצות שגם אם יגיעו לפוסט-סיזון, סביר להניח שיצאו לחופש אחרי שבוע ימים לאחר מפגש קצר עם לברון ג’יימס או מייק בודנהולצר?
זו בעצם אחת הסוגיות שסובבות סביב הליגה בשנים האחרונות. מה התמריץ של קבוצות שנאבקות על המקומות האחרונים בפלייאוף באמת להיאבק? למה להן להרוג את עצמן בסוף מרץ רק כדי לעוף בסיבוב הראשון? למה לא לוותר ולשפר עמדות לקראת הלוטרי?
אין תשובה נכונה לסוגיה הזו, ועבור כל קבוצה התשובה הזו משתנה. יש קבוצות שרואות בהפסד בסיבוב הראשון כשכר לימוד שיעזור לקבוצה להתחשל ולהגיע רחוק בעתיד, יש קבוצות שאין להן את האפשרות בכלל לפזול לעבר הלוטרי, מכיוון שהן ויתרו על בחירות הדראפט שלהן, ולכן חייבות לנצח עכשיו, ויש קבוצות שפשוט חייבות להגיע לפלייאוף ויהי מה, פשוט כדי לתת טעם טוב לעונה שהייתה רוויה בטעמים חמוצים-מתוקים.
לקראת ישורת הסיום של העונה, נותרו למעשה ארבע קבוצות רלוונטיות במירוץ לשני הכרטיסים האחרונים. דטרויט איבדה גובה מאז הטרייד דד-ליין (החיבור עם רג’י ג’קסון לא נראה טוב בינתיים, כשהוא מאבד 3.3 כדורים למשחק מאז שהגיע והקבוצה מדורגת ב-Bottom 10 ביעילות הגנתית וביעילות התקפית ב-10 המשחקים האחרונים) וברוקלין פשוט לא מסוגלת לחבר רצף של משחקים טובים שיקפיץ אותה מעל ליריבותיה, וזה מותיר אותנו עם שארלוט, בוסטון, מיאמי ואינדיאנה, כאשר חצי משחק מפריד בין כל הקבוצות הללו נכון לכתיבת שורות אלו.
נלחם על עוד הופעה בפלייאוף. דוויין ווייד
זה הזמן לבדוק למי מבין הקבוצות הללו יש את הסיכוי הגדול ביותר להגיע לפלייאוף, מה יש להן לחפש שם, והאם הן בכלל מסוגלות לעשות שם משהו מעבר להפיכה לפרט טריוויה לא רלוונטי? בגדול, זה קצת כמו המפלגות הקטנות אצלנו בבחירות (מבטיח שזה הרפרנס היחיד), רק יותר מעניין ובלי אביגדור ליברמן.
תמונת מצב:
מקום 10 – שארלוט הורנטס – 36-29
מקום 9 – בוסטון סלטיקס – 36-30
מקום 8 – מיאמי היט – 36-30
מקום 7 – אינדיאנה פייסרס – 36-30
מאזנים פנימיים:
שארלוט מובילה 1-2 על מיאמי (נותר משחק אחד ביניהן)
אינדיאנה מובילה 1-2 על שארלוט (נותר משחק אחד ביניהן)
שארלוט מובילה 1-2 על בוסטון (נותר משחק אחד ביניהן)
בוסטון מובילה 1-2 על אינדיאנה (נותר משחק אחד ביניהן)
מיאמי מובילה 1-2 על בוסטון (נותר משחק אחד ביניהן)
אינדיאנה מובילה 1-2 על מיאמי (נותר משחק אחד ביניהן)
בקיצור, הכל פתוח.
שארלוט הורנטס
בתכלס, שארלוט היא אחת האכזבות הגדולות של העונה הזו. ההורנטס היו אמורים להיות בשלב מתקדם יותר ממה שהם נמצאים בו עכשיו, אחרי שאת שכר הלימוד שלהם הם כבר שילמו בשנה שעברה בסוויפ מול ההיט בסיבוב הראשון. תוסיפו לזה את העובדה שאל ג’פרסון נראה שנכנס לשיא הקריירה שלו עם בחירה לחמישייה השלישית של הליגה, את לאנס סטיבנסון שהגיע בקיץ מהפייסרס ואת הבחירה ה-9 בדראפט, וההורנטס היו אמורים היום להיות לפחות איפה שמילווקי נמצאת, אם לא גבוה מכך.
על אף כל התקוות, ההורנטס פתחו את העונה בצורה קטסטרופלית. סטיבנסון לא מצא את עצמו בשיטה של קליפורד, קליפורד לא מצא אף שחקן שמסוגל לקלוע מבחוץ (הצרעות קולעות 5.8 שלשות בלבד למשחק ב-31.3%, הנתון הכי גרוע בליגה) ולרווח את המשחק עבור ביג אל ומהלכי הפוסט שלו, נואה וונלה (הבחירה של ההורנטס בדראפט) נראה יותר כמו מחמם מושבים משחקן כדורסל, ואלמלא קמבה ווקר בסטרץ’ מופלא באמצע העונה (23.6 נק’ ומדד +/- של 5.4+ בינואר), בכלל לא בטוח שסטיב קליפורד עדיין איתנו ושלהורנטס יש סיכוי להגיע לפלייאוף.
קמבה בינתיים נפצע ומו וויליאמס תפס את מקומו בהצלחה (19.9 נק’ ב-42% מהשדה, 7.5 אסיסטים מאז שהגיע ממינסוטה) בעוד סטיבנסון הפך רשמית לשחקן ספסל שמנסה להזיק כמה שפחות, כך ששארלוט התייצבה אחרי פתיחת העונה הנוראית. זה לכשעצמו הישג, אבל לא מדובר באותה קבוצה שההורנטס התכוונו אליה בקיץ. הם רצו עוד קליעה (בשביל זה הביאו את וונלה ומרווין וויליאמס), הם רצו עוד כח אש בהתקפה (בשביל זה הביאו את סטיבנסון), אבל בסופו של דבר קיבלו את אותה גברת משנה שעברה, עם התקפה חלשה (מדורגת 28 בליגה ביעילות התקפית) והגנה טובה (מדורגת 10 בליגה ביעילות הגנתית), ועם תקרה יחסית נמוכה, שמייקל ג’ורדן יצטרך לנסות לנפץ אותה שוב בקיץ עם מהלכים שונים.
כרגע, לטעמי, להורנטס יש סיכוי נמוך להגיע לפלייאוף, מכיוון שגם לו”ז המשחקים שלהם לא קל בכלל. מתוך 17 המשחקים שנותרו להם, רק 6 מפגשים יהיו מול קבוצות עם מאזן פחות טוב משלהם. יש להם גם משחקים על 6 נקודות עם בוסטון (בבית), אינדיאנה ומיאמי (בחוץ), כך שזה לגמרי אפשרי מבחינתם להשתחל לפוסט-סיזון, אבל אני לא משוכנע שהקבוצה הזו מספיק איכותית כדי לעשות זאת, וגם אם כן, אין להם מה למכור מול העלית של הקונפרנס. סורי, מייקל.
בוסטון סלטיקס
איזה כיף לדבר על הסלטיקס בקונטקסט של פלייאוף. ואיזה כיף לדבר על הסלטיקס הספציפיים הללו. דווקא אחרי ששלחו את שני השחקנים הכי טובים שלהם (ראג’ון רונדו וג’ף גרין) בטריידים ואיבדו את ג’ארד סאלינג’ר (שגמר את העונה בפציעה ופגע אנושות בקבוצת הפנטזי שלי) הסלטיקס נראים טוב יותר והתייצבו בעמדה טובה לקראת הישורת האחרונה של העונה.
למען האמת, זה די מדהים מה שקורה עם הסגל של בוסטון העונה. הרי לאייברי בראדלי, מרכוס סמארט, טיילר זלר, קלי אוליניק, אוון טרנר, ג’יי קראודר, יונאס ירבקו ואחרים אין ערך בפני עצמם. הם כולם רול-פליירס, ולרובם יש יותר חסרונות מיתרונות, אלא שתחת השיטה של סטיבנס (בגדול, קצב מהיר והרבה הנעת כדור. אולי יגיע פוסט על זה בעתיד) וביחד עם התוספת של אייזיאה תומאס (והאמת שגם בלעדיה. בארבעת המשחקים האחרונים בלי הרכז התזזיתי הסלטיקס ניצחו) בריכת הכישרון הרדודה הזו הופכת למשהו שאפשר להשתכשך בו בכיף, ואולי אפילו לראות ביום בהיר את סוף אפריל.
לאף אחד אין אשליות לגבי הקבוצה הזו. גם אם בוסטון תגיע לפלייאוף, היא לא מספיק כשרונית כדי לנצח סדרה והיא לא באמת מאיימת על אף אחת מהמדורגות הראשונות. אלא שלהעפלה לפלייאוף לכשעצמה יש ערך עבור הסלטיקס. הקבוצה הצעירה הזו תטעם את הטעם של הפוסט-סיזון. תומאס וזלר ואוליניק וסמארט יחוו את הבמה הגדולה לראשונה, וכמו אינדיאנה ב-2011, זה יהווה עבורם שכר לימוד חשוב לקראת העתיד.
בעולם ללא סטיב קר ובודנהולצר, הוא היה יכול להיות מאמן העונה. בראד סטיבנס
זו צריכה להיות המטרה של הסלטיקס העונה. להגיע לפלייאוף ולחוות חוויה חיובית, גם במקרה של סוויפ. המטרה הזו היא טיפה לא רציונלית, מכיוון שהסלטיקס עדיין נמצאים בתהליך הבנייה מחדש, ולכן הגיוני שירצו בחירת לוטרי, ורצוי כמה שיותר גבוהה, אלא שיש להם כבר כל כך הרבה בחירות בשנים הקרובות (אוי, בילי קינג) שהמעבר ממקום 15 או 16 בדראפט למקום 12 או 13 הוא לא כל כך מהותי. עדיף להם לנסות למצות את הצ’אנס שניתן להם העונה להגיע לפלייאוף, כדי שהקבוצה הצעירה שלהם תרכוש עוד קצת ניסיון בדרכה לנצח בתחרות הדמיונית בין הסלטיקס, לייקרס והניקס על הפרנצ’ייז הגדול שישתקם הכי מהר. הניקס נמצאים בתחרות הזאת כבר הרבה שנים.
עד כה מדובר בסיפור יפה, אבל רגע האמת שלהם עוד לא הגיע. הסלטיקס עוד צריכים לפגוש העונה את שארלוט (בחוץ) ואת אינדיאנה ומיאמי (בבית), במשחקים שכנראה יכריעו האם הקבוצה הזו תמשיך איתנו לפלייאוף. בנוסף, יש להם כמה משחקים מול קבוצות שחייבות ניצחונות (OKC, סן אנטוניו, קליפרס) ונראה האם הם יכולים לעשות עוד משהו חוץ מלמרר להן את החיים בדרך לניצחון. אני עדיין לא Sold שהקבוצה הזו מספיק טובה כדי לשמור על מיקומה הנוכחי, ולטעמי, הסיכויים שלהם לנצח במירוץ הזה נמוכים יחסית, אבל הם לחלוטין חביבת הקהל של המירוץ.
מיאמי היט
ירים את היד מי שלא רוצה לראות את מיאמי מול קליבלנד בסיבוב הראשון. קשה למצוא פיקנטריה מהסוג המשובח הזה בליגה הטובה בעולם, ובסיבוב הראשון במזרח, שרק סדרה וחצי בו אמורות להיות באמת מעניינות, אין ספק שמדובר במשהו שכל חובב NBA חולם עליו בלילה.
יש להיט סיבות לאופטימיות. ב-12 המשחקים האחרונים, שמתוכם ניצחו שבעה, הקבוצה מדורגת באזור של שולי העשירייה הראשונה גם ביעילות התקפית וגם ביעילות הגנתית, אחרי שבמשך רוב העונה הייתה ממוצעת ומטה בשתי הקטגוריות הללו. הם קולעים יותר טוב מהשדה (מדורגים 4 בליגה באחוזים מהשדה בתקופה הזו) ויש לחלק גדול מהסגל ניסיון שאי אפשר לכמת את התרומה שלו, כך שהם בהחלט יכולים להרגיש מעודדים לקראת הפוטו פיניש.
אבל הסיבה הכי גדולה לאופטימיות היא דוויין ווייד. פלאש נראה בתקופה האחרונה כמו השחקן הכי חכם על המגרש כמעט בכל משחק שהוא משחק, ובהיעדרו של כריס בוש, החכמה הזו גם מתורגמת ליעילות שלא התרגלנו לראות מווייד בשנים האחרונות. ב-8 המשחקים האחרונים וויד מתפוצץ עם 26.9 נק’ ב-52% מהשדה, ביחד עם 5.1 אס’, 3.6 ריב’, 2.3 חט’ ומדד +/- מצוין של 6.1+. אלו מספרים של MVP. השאלה היא כמה זמן הוא יוכל למשוך את היכולת הזו, בטח כשנזכרים שבשנה שעברה באותה נקודת זמן בדיוק הוא קיבל מנוחה של למעלה מ-10 משחקים כדי להתכונן לפלייאוף.
מבחינת כשרון וניסיון, שני פקטורים קריטיים במירוץ ארוך ומפרך שכזה, למיאמי יש יתרון ברור על שאר היריבות שלה, אבל זה כמו להגיד שהם הילד הכי חכם עם תסמונת דאון. מעבר לכשרון ולניסיון, דבר נוסף שיכול לתת להם יתרון הוא תחושת הדחיפות. להיט אין מה לחפש בלוטרי. הבחירה שלהם שייכת לפילדלפיה העונה, ולא יצא להם כלום מאי פספוס הפלייאוף חוץ מעוד כמה שבועות שיזוף לגוראן דראגיץ’. הקבוצה הזו נבנתה לנצח כאן ועכשיו, לא שם ואחר כך, ולאלמנט הזה יכולה להיות השפעה במקרה בו מיאמי תלך ראש בראש עד הסוף עם בוסטון, לדוגמא.
גם מבחינת הלו”ז, להיט יש סיבות לתקווה. 4 מתוך 5 המשחקים האחרונים שלהם העונה יערכו באמריקן איירליינס ארנה, כאשר משחק החוץ היחידי יהיה מול פילדלפיה, שלבטח שחקניה ישתדלו להפסיד כדי שסם הינקי לא יהפוך אותם לנציב קרח. כשמשקללים את כל הנתונים הללו, את הלו”ז ואת הכשרון העודף ואת הניסיון שיש להיט במעמדים מהסוג הזה, העפלה לפלייאוף היא ברירת המחדל ופספוס של הפלייאוף ייתפס ככישלון. אבל השאלה האמיתית, לטעמי, היא לא האם ההיט יגיעו לפלייאוף או לא, אלא האם הם יכולים לאיים שם על מישהו.
כל עוד הם בריאים ודוויין ווייד נמצא בכושר שהוא נמצא בו עכשיו, יש למיאמי מה למכור. הם לא יגיעו פעם חמישית ברציפות לגמר הקונפרנס, אבל מבין כל הקבוצות שנותרו במאבק, הם הקבוצה האחרונה שקליבלנד (בהנחה שתשמור על המקום השני) או אטלנטה רוצות לפגוש.
אינדיאנה פייסרס
אינדיאנה כבר הייתה בסרט הזה. בעונת 2010/11 היא השתחלה לפלייאוף עם מאזן שלילי דרך המקום השמיני, והצליחה להפריע קצת לשיקאגו בסיבוב הראשון, עד שהפסידה 4-1. אז זו הייתה קבוצה צעירה, עדיין בלי דייוויד ווסט, עם פרנק ווגל בעונתו הראשונה כמאמן, עם פול ג’ורג’ בעונת רוקי ועם רוי היברט בעונתו השלישית. הסדרה ההיא הייתה שכר לימוד עבור הפייסרס, שאכן למדו את החומר ובשלוש העונות שלאחר מכן הפכו לנמסיס של מיאמי בדרכה לספרי ההיסטוריה.
העונה הפייסרס מגיעים בהלך רוח אחר למאבק על הכרטיסים האחרונים להצגה. אחרי חצי עונה בינונית, שלוותה בהמון פציעות ובואקום ענק שנוצר עקב הפציעה של ג’ורג’, אינדיאנה החלה לאסוף ניצחונות בחודשיים האחרונים (12 ניצחונות מ-16 המשחקים האחרונים) והחזירה את עצמה למאבקי המיקום, הפעם לא ממקום של קבוצה צעירה שצריכה לחוות את הפוסט-סיזון לראשונה, אלא של קבוצה שרוצה להוכיח שהמקום שלה עדיין כאן, בין הקבוצות הטובות של הקונפרנס, גם בלי פול ג’ורג’, ובטח ובטח אם התמנון יחזור.
עדיין מחכים למשיח. פול ג’ורג’
ההגנה של הפייסרס תמיד הייתה הסיפור. ב-15 המשחקים האחרונים מדובר בהגנה השנייה הכי טובה בליגה (96.2 נק’ ל-100 פוזשנים), אחרי המפלצת ההגנתית שנבנית ביוטה (הערה צדדית: כדאי מאוד לשים לב למה שקורה אצל הג’אז. 12 ניצחונות מתוך 15 האחרונים. הגנה טובה בקנה מידה היסטורי (91.4 נק’ ל-100 פוזשנים!) ורודי גובר אחד. העונה זה כבר מאוחר מדי עבורם, אבל בעונה הבאה הם עלולים להתדפק על דלתות הפלייאוף במערב), אבל גם ההתקפה נמצאת במגמת שיפור. 103.7 נק’ ל-100 פוזשנים ב-15 המשחקים האחרונים מציבים את הפייסרס בטופ 10 ביעילות התקפית, טריטוריה לא מוכרת מבחינתם, וכל עוד הם ימשיכו ככה, עם הגנת ברזל והתקפה מעל הממוצע, הם יאגרו מספיק ניצחונות כדי להבטיח את מקומם בפלייאוף.
זה השלב בו מעלים את האופציה שפול ג’ורג’ יחזור עוד העונה, ומפלס האופטימיות עולה לרמה לא תקינה, אבל כדאי מאוד לצנן את ההתלהבות הזו. הריצה של הפייסרס העונה לפלייאוף היא עץ נופל ביער, כאשר אין אף אחד שישמע. גם אם הם יגיעו לפלייאוף, וגם אם ג’ורג’ יהיה בריא, הם לא באמת מאיימים על אטלנטה או על קליבלנד, שיגיעו רעננות יותר ועם פתרונות יצירתיים לכל מה שווגל יזרוק עליהן בהגנה, ובצד השני, יהיה הרבה יותר קשה לפייסרס לשמור על המספרים ההתקפיים שלהם מול ההגנות האתלטיות של הקאבס או ההוקס.
בסופו של דבר, עבור אינדיאנה, הגעה לפלייאוף תעשה להם טוב על הלב, מעין הוכחה פנימית שהם באמת קבוצה איכותית גם בלי פול ג’ורג’, ויש לזה סוג של חשיבות, אבל זה לא באמת משנה. מאותו רגע שג’ורג’ שבר את הרגל באימון של נבחרת ארה”ב בקיץ, העונה הזו של הפייסרס הייתה עונה מבוזבזת, כמו הפתיח הארוך מדי של בית הקלפים. זה פתיח מיותר, אבל חייבים לעבור אותו כדי להגיע לעיקר, והעיקר הוא העונה הבאה, כאשר ג’ורג’ יחזור ב-100%.