אחד הקורסים הכלליים שאני לוקח בתואר הוא ההיסטוריה של הג’אז. אני ממליץ לכל מי שיש לו את האפשרות ללמוד את הקורס ללכת על זה, לאו דווקא בגלל המרצה הסטלן או המוזיקה המצוינת ששומעים בשיעורים, אלא כי זה באמת מעניין ומרחיב אופקים. היום לדוגמא שמעתי לראשונה על אורנט קולמן, נגן ג’אז בשנות ה-60 שפיתח את סגנון הג’אז החופשי, מעין סגנון שכולל אלתור גרנדיוזי, בלי מקצב קבוע, בלי הרמוניות מורכבות, פשוט רעש. הסגנון הזה היווה את האלטרנטיבה הקלאסית לג’אז היותר מסורתי שניגנו פיגורות כמו מיילס דייוויס וג’ון קולטריין, וקולמן אימץ לעצמו את הנישה הזו, של האלטרנטיבה, של האאוטסיידר, של הבחור המוזר הזה, ה”דפוק מהיסוד” (כפי שדייוויס קרא לו בהזדמנות מסוימת) שמכניס כאוס ותוהו ובוהו בעולם היחסית מסודר של הג’אז. קולמן אימץ את הדמות הזו בצורה אדוקה כל כך שהוא סירב לבצע ג’אמים עם דייוויס בטענה שהוא לא מוכן להתמסחר. הוא אהב יותר מדי להיות האלטרנטיבה, גם אחרי שהסגנון שלו הצליח יחסית.
למה אני חופר לכם על ג’אז משנות ה-60? מכיוון שלטעמי, יש קווי דמיון בין קולמן בזמנו לדריל מורי של היום.
דריל מורי הוא ילד הפלא של ה-NBA. הג’נרל מנג’ר של היוסטון רוקטס בנה לעצמו בשנים האחרונות מוניטין כחנון הגאון הזה שמצליח לעקוף את כולם בסיבוב. התהליך הזה התחיל בקיץ 2012, דווקא אחרי שלוש שנים בהן הרוקטס דשדשו ופספסו את הפלייאוף פעם אחר פעם. התהליך הזה החל עם שלל מהלכים מוזרים, שנראו בהתחלה כמו אי שפיות זמנית, אבל בסופו של דבר, שנה וחצי לאחר מכן, התבררו כבינגו האולטימטיבי.
הכניס קצת כאוס לתהליך הבנייה שלו, ויצא מנצח. דריל מורי
התהליך הזה החל עם שחרור של 99% מהשחקנים המובילים ברוטציה של הרוקטס מהעונה שלפני כן. מרכוס קמבי, לואיס סקולה, גוראן דראגיץ’, צ’ייס באדינג’ר, קורטני לי, סמואל דלמברט, קייל לאורי וג’ורדן היל עזבו את טקסס, כאשר תמורת אף אחד מהם הרוקטס לא מקבלים תמורה עכשווית. באדינג’ר נשלח למינסוטה תמורת בחירות דראפט, סקולה נחתך באמנסטי, לאורי הועבר לטורונטו תמורת בחירת דראפט סיבוב ראשון, הבנתם את הרעיון. אחרי שחצי קיץ עבר, פתאום גילינו שהרוטציה של הרוקטס כוללת את ג’רמי לין ועומר אשיק (שהגיעו באותו קיץ כפרי-אייג’נטס מניו יורק ושיקאגו, בהתאמה), קווין מרטין וזהו פחות או יותר.
מורי באותו שלב אגר נכסים, אסף חפצים שנראים אטרקטיביים וחיכה למכה הגדולה. לא הייתה לו בעיה להקריב את עונת 2012 אם הוא היה צריך, אבל נמאס לו להיות בינוני, הוא החליט שהבנייה המסודרת סביב הסטטיסטיקות המתקדמות שהוא ניסה ליישם ביוסטון לא הצליחה בסיבוב הראשון, והוא עבר לתוכנית הגיבוי, כאוס מוחלט, אגירת נכסים עתידיים מכל צורה ותקווה לאלוהי הכדורסל שייתן לו משהו טוב.
מסתבר שאלוהי הכדורסל שמעו את התפילה, ושלחו למורי את סם פרסטי. פרסטי, הג’נרל מנג’ר המבריק של אוקלהומה סיטי ת’אנדר, הרגיש את החום של תקרת המס במהלך המו”מ להארכת החוזה של ג’יימס הארדן והחליט שהוא לא רוצה להיכוות. באותה נקודת זמן, ערב פתיחת עונת 2012/13, הוא חיפש את העסקה הטובה ביותר תמורת שחקן טוב על גבול ההפיכה שלו לכוכב, ומורי היה שם במקום הנכון עם החבילה האטרקטיבית ביותר. קווין מרטין, ג’רמי לאמב ובחירת דראפט סיבוב ראשון מטורונטו (שהפכה לסטיבן אדאמס) תמורת האיש והזקן. תחליטו אתם מה אתם חושבים על הטרייד הזה.
מורי והארדן אחרי החתימה של הזקן ביוסטון
מאותו רגע הפרנצ’ייז מטקסס שינה כיוון. הארדן פתח את הקריירה שלו ברוקטס בסערה ומהר מאוד הפך לאול-סטאר ובטרייד דד-ליין מורי המשיך לככב עם טרייד ששלח עוד שומן עודף מהסגל בתמורה לתומאס רובינסון, פרנסיסקו גארסיה וחוזים מתים, ולפתע גם תקרת השכר של הרוקטס נראתה מצוין. פתאום הם הפכו להיות המועמדים המובילים לקלוט פרי-אייג’נט מהשורה הראשונה.
בקיץ האחרון המזל שוב חייך למורי ודווייט האוורד, הפרי-אייג’נט הכי גדול של הקיץ, החליט לברוח מלוס אנג’לס וחיפש קבוצה בעלייה שתיתן לו להשתקם מהשנה הארורה שלו בעיר המלאכים. יוסטון הייתה התאמה מושלמת, וכך בתוך שנה, מקבוצה מרוסקת שלא הלכה לשום מקום והייתה תקועה באזור הדמדומים של הליגה, למורי הייתה ביד את הקבוצה הצעירה בליגה עם פוטנציאל בשמיים ועתיד מזהיר. העקיפה בסיבוב הושלמה כמעט לחלוטין.
היא עדיין לא הושלמה כי לרוקטס יש עדיין כברת דרך עד שהם יהיו איום אמיתי על התואר. נראה שחסר להם את הרוע המאפיין קונטנדריות אמיתיות, את ההילוך הנוסף הזה שיש לסן אנטוניו, אוקלהומה ומיאמי, את הדרייב הזה שיש לאינדיאנה ולקליפרס. נראה שמשהו שם באופי חלבי משהו ביחס לקבוצות הללו. מעבר לכך, הארדן, על אף יכולותיו ההתקפיות המופלאות, מתברר יותר ויותר כחור הגנתי, לקבוצה כולה אין עדיין סטופר הגנתי אמיתי בעמדות הכנף וחוץ מפטריק בברלי, הגנת הפרימטר שלהם נראית כמו משהו שמופיע בסיוטים של תום ת’יבודו.
אפרופו בברלי, נראה שהרכז התזזיתי מאוד חדור מוטיבציה להיות זה שמשנה את התדמית הרכה יחסית שהרוקטס פיתחו לעצמם העונה, אבל נראה שהוא רוצה את זה יותר מדי. במשחק מול אוקלהומה מהשבוע שעבר היה ניכר שבברלי מנסה יותר מדי להיות קשוח עם ראסל ווסטברוק, ניסיון שעלה לו בפאולים לא לעניין והסתבכויות מיותרות. זה יפה שהוא מנסה, אבל השינוי תדמית הזה צריך לבוא מהכוכבים, בעיקר מהארדן. ימים עוד יגידו אם הארדן מסוגל לעשות את הקפיצה הזו, קפיצה שפול ג’ורג’ עשה בשנה שעברה ובלייק גריפין עושה אותה העונה. קפיצה שיכולה להפוך אותו למועמד לגיטימי לתואר ה-MVP ביום מן הימים.
הציפייה הזו נופלת על כתפיו של הארדן מכיוון שמהכוכב השני של יוסטון אף אחד לא מצפה להיות קשוח, פשוט כי כולם יודעים אחרי עשר עונות בליגה שזה פשוט לא הוא. דווייט האוורד הוא יותר ליצן מבולדזור, והרי הוא הגיע ליוסטון כדי לברוח מאור הזרקורים ב-LA שמתלווה מהמעמד של אלפא דוג בקונטנדרית. אבל לזה כבר התרגלנו. האוורד הרגיל אותנו לא לצפות ליותר מדי ממנו בגזרת האופי, אלא שבגזרת היכולות הוא גם לא מספיק דומיננטי כמו שציפינו ממנו להיות.
לא מספיק טוב עדיין. דווייט האוורד במדי הרוקטס
האוורד מעמיד מספרים מצוינים, זה נכון. הוא קולע 18.6 נק’ בכמעט 60% מהשדה, הוא מוריד 12.4 ריב’ (רביעי בליגה) וחוסם 1.8 כדורים בערב, וקולעים עליו באזור הצבע רק ב-48%. אבל האוורד תמיד היה טוב בלהעמיד מספרים, מה שחסר ממנו זה דומיננטיות בצבע. כשסופרמן הגיע לטקסס זה לווה ברעיון שהוא יוסיף מימד להתקפה של הרוקטס מכיוון שמשחק הפנים שלו מלוטש יחסית לזה של עומר אשיק, והוא באמת הביא שיפור ושינוי לסגנון המשחק של קווין מקהייל (ה-USAGE של האוורד הוא כמעט 25%, לעומת 16% בלבד של אשיק בעונה שעברה), אבל זה לא שיפור דרמטי מספיק כדי שנוכל להתייחס לרוקטס כקונטנדרית, וכשהוא ממשיך לקלוע עונשין באחוזים מחרידים (54.8%), קשה מאוד להתייחס אליו כמי שייקח את הטילים עד הסוף. כל מה שהאוורד עשה העונה הוא להחזיר את עצמו לדיון על מיהו הסנטר הטוב בליגה, אבל הוא רחוק מהמעמד שבו היה לפני שנתיים, כאשר העונה שחקנים כמו ג’ואקים נואה, מארק גאסול ורוי היברט נותנים לו פייט לא רע על התואר הוירטואלי הזה.
הביקורות הללו על האופי של הרוקטס, על ההגנה הרופסת של הארדן, על החוסר דומיננטיות של האוורד בעצם מייצגות מצב נורמלי לחלוטין, מצב בו ההתקדמות המטאורית של הרוקטס מאותו קיץ פעלתני של מורי לפני שנה וחצי מתחילה להיות מואטת קצת. הרוקטס של תחילת העונה שעברה היו הילד הזה שמנסה לשפר את הציון שלו מ-60 ל-100, וכל אחד יודע שהשיפור מ-60 ל-90 הוא הרבה יותר מהיר משיפור מ-90 ל-100. עכשיו הרוקטס נכנסים לאזור הזה, שבין 90 ל-100.
ובאזור הזה דריל מורי ימדד באמת. באזור הזה, שבין 90 ל-100, יקבע האם הוא ישלים את העקיפה או שהכח הצנטרופוגלי של הסיבוב הזה חזק מדי בשבילו, וזה יקבע הרבה מאוד לפי הגישה של מורי. האם הוא ימשיך לנסות להיות זה שעוקף את כולם, האלטרנטיבה, או שהוא יצטרף לדבוקה ויאיים להפוך לסוג של קונצנזוס. לפי ההתעקשות שלו לא לעשות טרייד על עומר אשיק למרות שהיו הצעות על השולחן ולפי הקיפאון שלו בעונת הביי-אאוט, נראה שהוא אוהב יותר מדי את התדמית שנבנתה סביבו בשנה וחצי האחרונות.
מורי צריך להבין שאת העבודה הקשה הוא כבר עשה, הבנייה כבר מאחוריו, הקבוצה שלו היא קבוצה צמרת באחד הקונפרנסים הכי חזקים בהיסטוריה של הליגה, כעת כל מה שנותר לו לעשות זה כיוון מיתרים, מקצה שיפורים. ג’ורדן המילטון זה לא שיפור אמיתי, במיוחד כשעל המדף היה שחקן כמו קארון באטלר. על שחקנים כמו באטלר, שהיה יכול לסגור את הפינה של הרוקטס בעמדת הכנף, סדרות פלייאוף יכולות להיות מוכרעות. אבל כנראה שמורי אוהב להיות האלטרנטיבה, כמו אורנט קולמן. כנראה שהוא רוצה לעקוף את כולם בסיבוב בדרך שלו. יהיה מעניין לראות איך הסיבוב הזה יסתיים.
Comments