הדבר היחיד בערך שאני יודע לבשל זה צ'ילי קון קרנה. זה מתכון שאמא שלי לימדה אותי כשהתחלתי את חיי כסטודנט אי שם ב-2012 ונאלצתי לגלות את המגבלות הקולינריים שלי. זה מתכון יחסית פשוט שכולל בצל קצוץ, שום, עגבניות, בשר טחון, שעועית לבנה וצ'ילי. בגדול מכניסים את הכל לסיר ומחכים 20 דקות עד שהכל מוכן. זה אף פעם לא באמת מוכן לפני, תמיד צריך לחכות את ה-20 דקות כדי שהטעמים יספגו והבשר יהיה רך מספיק, אבל תמיד אני מוצא את עצמי מרים את המכסה ובודק את המצב אחרי 3 דקות.
אין לזה שום משמעות. ברור לי לגמרי שעדיין אין פה לא צ'ילי ולא קרנה, אבל משהו בסקרנות או סתם בחוסר היכולת שלי לתת לתהליכים להתבשל מעצמם מביא אותי לבדוק את הטמפרטורה של המים גם כשלא תמיד יש צורך.
זו התחושה שמלווה אותי כשאני מנסה לנתח את הליגה אחרי בערך 10 משחקים. זה עדיין מוקדם מדי, הכל מאוד נא וגולמי ולא מלוטש, אבל הסקרנות, וואי וואי כמה חתולים היא הרגה כבר.
ומבין כל הקבוצות המסקרנות והשחקנים המפתיעים של פתיחת העונה אני מוצא את עצמי נמשך לחוף המערבי. המזרח בהחלט מרענן ומעניין וכולל כמה קבוצות שמפתיעות (מיאמי, בוסטון), כמה קבוצות שמאכזבות (ברוקלין, פילדלפיה במידה מסוימת) וכמה קבוצות שנמצאות בטווח של הציפיות (מילווקי, אינדיאנה), אבל המערב פשוט מרתק העונה. הואקום שנוצר בעקבות ההתפרקות של גולדן סטייט ביחד עם השינויים הפרסונליים, שכמעט כל קבוצה שנמצאת באזור החיוג של קרב הירושה הזה עשתה, הופכים את המעקב אחרי הקרב הזה למסחרר.
ממש כמו במשחקי הכס, יש פה המון דמויות שלא תמיד יש ביניהן חפיפה, חלקן כנראה בחיים לא יגיעו קרוב לכס הנכסף אבל לכולן יהיה איזשהו תפקיד בעלילה.
על גולדן סטייט אין מה להרחיב, אבל כרגע זה נראה שגם פורטלנד הולכת לאבד הרבה זמן מסך העונה (אלא אם כן משום מה אתם חובבים את מריו הזוניה). דמיאן לילארד וסי.ג'יי מקולום הם מעולים, אבל אין להם הרבה מאוד שחקנים אמינים מאחוריהם, ויכול להיות שבלי מו הארקלס ואל פארוק אמינו רוטציית שחקני הכנף נפגעה בלי יכולת שיקום. עדיין יש סיכוי טוב מאוד שהבלייזרס יחברו את עצמם תוך כדי העונה (ב-4 העונות האחרונות שלהם ה-Net Rating שלהם אחרי פגרת האולסטאר היה משמעותית טוב יותר מזה שלפני הפגרה), אבל לפחות כרגע הם ראויים להתעלמות.
חוץ מהם, המערב מורכב כרגע מקבוצות צעירות ולא בשלות (הפליקנס, הגריזליז), קבוצות שמחפשות את הזהות שלהן (הת'אנדר, הקינגס), קבוצות ליג פאס עם פוטנציאל לא רע להגיע לפלייאוף (הטימברוולבס, הסאנס והמאבריקס) והספרס, שהם תמיד קטגוריה משל עצמם. מלבד כל אלו, יש את הקבוצות שמאיישות כרגע את הטופ 5, ורוב הסיכויים שהקבוצה שתייצג את הקונפרנס תגיע מהמקבץ הזה. אלו הקבוצות ששווה להתעכב עליהן קצת ולהציץ מבעד למכסה המנוע שלהן, למרות שהוא עדיין רחוק מלהיות מוצר מוגמר.
*כל הסטטיסטיקות בכתבה נכונות ליום רביעי, 13/11/2019
לוס אנג'לס קליפרס
בעוד על הלייקרס עוד אפשר להסתכל ולנסות לחזות קדימה איך הקבוצה הזו תיראה, אצל הקליפרס אנחנו עדיין רחוקים משם. הקליפרס עדיין לא שיחקו דקה אחת עם פול ג'ורג' העונה והם עדיין מכניסים את קוואי לאונרד למערכת, או שקוואי לאונרד מכניס אותם למערכת שלו.
החדשות הטובות הן שכרגע השילוב הזה נראה מצוין. קוואי נראה כמו הבסט-קייס סנריו של עצמו. אחרי שפספס עונה שלמה ב-2018 הייתה תהיה אמיתית האם קוואי יכול לחזור ליכולת הפנטסטית שלו טרם הפציעה. לא הרבה אנשים זוכרים אבל הוא היה מתמודד יותר מראוי ל-MVP ב-2017, אותה עונה בה ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן העמידו מספרים היסטוריים והפכו את המירוץ (ואת האינטרנט) לבלתי אפשרי, ועד שזאזא פאצ'וליה הגיע הוא גרם גם לגולדן סטייט של 2017 (אולי הקבוצה הדומיננטית בהיסטוריה של הליגה) להיראות אנושית.
בעונה בטורונטו הוא נראה לפרקים כמו הגרסה ההיא, במיוחד בפלייאוף, אבל זה לא הרגיש שזה שם 100% מהזמן. זה לא הרגיש שהוא יכול להגיע לרמה הזו מתי שהוא רוצה ולכמה זמן שהוא רוצה. זה עדיין היה יכול להספיק לו כדי לתחזק את תואר השחקן הטוב בעולם, אבל העונה הוא ממש מבסס את מקומו במקום הזה. מעבר לשיפור בניהול המשחק (טובים ממני כבר כתבו על זה) וניפוץ שיא הקריירה שלו באסיסטים וב-Usage, הוא בדרך הנכונה גם לשיאי קריירה בנקודות, ריבאונדים, הגעות לעונשין, חטיפות וחסימות (וגם באיבודים), מבלי לשחק כמות דקות משוגעת (31.4 דק', כמעט 3 דקות פחות ממה ששיחק בטורונטו בעונה שעברה, לא פחות מ-63 שחקנים משחקים יותר דקות ממנו בממוצע למשחק). והוא עוד לא ממש מצא את הקליעה שלו העונה (44.4% מהשדה, 27.5% מהשלוש, רחוק מאוד מהממוצעים שלו בעונות הבריאות האחרונות שלו).
גם כל מי שדיבר על כך שקוואי הוא כבר לא דוברמן בהגנה צריך לאפסן את הטיעון הזה בבוידעם. קוואי נראה מרחף בהגנה. הוא בטופ 5 בחטיפות בליגה וכשהוא על המגרש, לקליפרס יש יעילות הגנתית של 96.4 נק' ל-100 פוזשנים (ליוטה יש את הנתון הקבוצתי הטוב ביותר והוא כמעט 5 נק' גרוע יותר, 101.0). לעומת זאת, כשהוא לא על הפרקט יש להם את ההגנה הכי גרועה בליגה (115.3 נק' ל-100 פוזשנים) חוץ מגולדן סטייט.
יכול להיות שזה בגלל שהוא משחק יחסית הרבה עם פטריק בברלי (חוץ מלו וויליאמס ומונטרז הארל המופלא, בברלי וקוואי הם הצמד שמשחק הכי הרבה דקות ביחד בקבוצה) והנתונים הללו כנראה ישתנו ברגע שפול ג'ורג' יגיע ויאפשר לדוק ריברס עוד גמישות הגנתית, אבל כרגע קוואי נראה דומיננטי ברמה שלא ראינו הרבה זמן בשני צידי המגרש. רק שישאר בריא.
בגדול, התקופה הזו ללא ג'ורג' עברה בצורה הטובה ביותר מבחינת הקליפרס. הם אמנם הפסידו כמה winnable games אבל נכון לכתיבת שורות אלו הם רחוקים רק משחק אחד מהמקום הראשון, כל המדדים שלהם נראים חיוביים (במיוחד FT Rate וריבאונד התקפה) וג'ורג' אמור לאפשר להם לעלות עוד מדרגה, במיוחד בדקות ובמשחקים בהן קוואי נח. הסכנה היחידה בקאמבק של ג'ורג' היא הפגיעה בהיררכיה. הנוכחות של ג'ורג' תגרור כנראה פחות זריקות ודקות ללו-וויל וללאנדרי שאמט וסביר שנראה את פטריק פטרסון (שנראה לא רע פתאום אחרי שנתיים של היעדרות באוקלהומה סיטי) יוצא מהרוטציה. ריברס עמד באתגרים גדולים יותר בקריירה שלו, אבל זה עדיין אתגר שכדאי לשים לב אליו.
עם זאת, כרגע הקליפרס נראים בעמדת זינוק מצוינת להסתער על קינגס לנדינג.
לוס אנג'לס לייקרס
אחרי 6 שנים שבהן הם הסריחו את עולם הכדורסל, הלייקרס נראים טוב. אלו לא רק לברון ו-AD. גם שחקני הרוטציה כמו דני גרין ודווייט האוורד (שבינתיים נותן 20 דקות איכותיות כל ערב) ואייברי בראדלי (בעיקר בהגנה) ולאחרונה גם קייל קוזמה נראים בשלים.
עדיין יש לי את הספקות שלי לגבי ההתקפה של הלייקרס (שכתבתי עליהם בשבוע שעבר למי שמתעניין) אבל אני פחות ופחות סקפטי לגביהם כקבוצה. כל עוד AD ולברון בריאים (לא מובן מאליו לאור היסטוריית הפציעות של דייוויס והשלב שבו לברון נמצא בקריירה שלו) הם יהיו קבוצה קשה מאוד לפיצוח במערב.
יוטה ג'אז
החדשות הטובות הן שהג'אז פתחו את העונה טוב. בניגוד לעונות קודמות שבהן הם התחילו להתחמם רק בינואר-פברואר, העונה הג'אז לא חיכו לחג המולד כדי להתחיל לנצח ושה-Net Rating שלהם יהיה מתואם עם המאזן שלהם. החדשות הרעות הן שהם עדיין לא נראים כמו קבוצה שיכולה לאיים על הקליפרס והלייקרס בפלייאוף.
השאלה שצריכה להישאל כאן היא האם בשלב הזה של העונה מדובר בכלל בחדשות רעות. האם זה לא טבעי לקבוצה שעושה אינטגרציה ל-5-6 שחקני רוטציה בכירים להתבחבש קצת בימים הראשונים של העונה הרגילה? מעבר לכך שחיפשתי את המקום הנכון להכניס את המילה התבחבשות זה באמת מעניין אותי משום שהג'אז הם קבוצה מיוחדת. הם קבוצה טובה מאוד וחזקה מאוד, אבל בפלייאוף לא מספיק שיש לך את ההגנה הכי טובה בליגה ושקווין סניידר משרטט תרגילים נפלאים, אתה צריך גם כוכב גדול מהחיים שיודע לדחוף את העגלה לבדו כשהיא נתקעת בבוץ.
פעם בעשור בערך מגיעה קבוצה שיודעת להימנע מהבוץ בצורה קולקטיבית עד כדי כך שהיא מייתרת את הצורך הזה בסופרסטאר והולכת עד הסוף. לג'אז יש אופציה גם אולי לפתח סופרסטאר כזה עם דונובן מיצ'ל (41% משלוש!) או ללכת בכיוון של הפיסטונס ב-2004 או הספרס ב-2014, של קבוצה שגדולה מסך חלקיה.
יש עוד זמן עד שנגלה את הכיוון שאליו הג'אז הולכים, אבל בינתיים הם משאירים את כל האופציות פתוחות. הם ממשיכים לתחזק את ההגנה הכי טובה בליגה והכי Analytics Friendly (בטופ 3 במניעת זריקות באזור הטבעת, בטופ 2 במניעת שלשות מהפינה, בטופ 8 במניעת זריקות משלוש ובטופ 3 באפשור זריקות מהמיד-ריינג') ולמרות שיש להם איפה להשתפר בהתקפה (104.5 נק' ל-100 פוזשנים, מקום 24 בליגה, לפי NBA.COM), המקומות בהם הם צריכים להשתפר הם יחסית Low Hanging Fruit כמו שיפור בבחירת הזריקות (יותר שלשות וזריקות באזור הטבעת, פחות זריקות מיד-ריינג'), צמצום איבודים וחזרה של האחוזים של מייק קונלי וג'ו אינגלס לנורמליות. אם זה יקרה בזמן שמיצ'ל ובויאן בוגדנוביץ' ימשיכו לככב, הג'אז יהפכו להיות קבוצה סופר מאיימת. הם עדיין לא הגיעו לתקרה שלהם, ויכול להיות שאם הם יצליחו לפצח את הקוד ולהגיע אליה הם יהיו קבוצה שהלייקרס והקליפרס ממש לא ירצו לפגוש בפלייאוף.
יוסטון רוקטס
אם אני חייב להמשיך את האנלוגיה המאולצת למשחקי הכס מהפסקאות הקודמות (ואני לא חייב, אני פשוט רוצה) אז יוסטון של העונה היא ללא ספק דנאריז טרגריין לקראת סוף הסדרה. דנאריז לאורך כל הסדרה הייתה הסוס השחור, זו שמשחקת את המשחק בצורה קצת שונה, במקום אחר, בקצב אחר, אבל עדיין מאיימת מאוד. בעונה האחרונה של הסדרה, כשהיא הגיעה כל כך קרוב אל הכסא, היא עברה תהליך שינוי די רדיקלי ומהיר לדמות רשעית ומטורפת. זה אמנם הפך אותה למסוכנת יותר, אבל זה בעיקר הפך אותה למסוכנת יותר לעצמה.
הרוקטס עברו תהליך דומה. הם הגיעו הכי קרוב שאפשר בעידן הווריורס להגיע לגמר, אבל זה עדיין לא היה מספיק וזה כנראה דחף את הקבוצה לשינויים די רדיקליים. הטרייד על ראסל ווסטברוק הוא כמובן המייצג האולטימטיבי של השינויים הללו, שמתבטאים בעיקר בקצב המשחק התזזיתי של הרוקטס (הם מקום 1 ב-Pace העונה אחרי שהיו במקום ה-28 בעונה שעברה) אבל גם בהגנה החלולה שלהם (109.7 נק' ל-100 פוזשנים, מקום 20 בליגה).
מצד שני, ההתקפה של הרוקטס ממשיכה להיות קטלנית. למרות שדניאל האוס ובן מקלמור מאיישים את הדקות לצד ווסטברוק והארדן (צפו לאיזושהי החתמה ממזרית של דריל מורי עכשיו שאריק גורדון נפצע לשישה שבועות), הנוסחא של מייק דאנטוני של ריווח והענקת הכדור לג'יימס הארדן ממשיכה לעבוד. הרוקטס זורקים שלשות בלי הפסקה, מגיעים לקו הכי הרבה בליגה ולא מאבדים את הכדור יותר מדי. אבל זה לא מספיק כדי לחפות על ההגנה החלשה.
הקו האחורי של ווסטברוק והארדן הוא פשוט חלש מדי וגם פי.ג'יי טאקר לא יכול לכסות על כל החורים. למרות שלרוקטס יש התקפת טופ 5 בליגה, יש להם Net Rating שווה ערך לכזה של קבוצה עם מאזן 44 נצחונות. מאזן כזה לא יספיק ליתרון ביתיות ולא בטוח שיספיק אפילו להגיע לפלייאוף.
חשוב לזכור שגם בעונה שעברה הרוקטס נראו אבודים בהגנה בתחילת העונה עד שג'ף בזדליק הוזעק בחזרה, אבל בזדליק פוטר בקיץ ועכשיו הוא בניו אורלינס. יהיה מעניין לראות איך הרוקטס מייצבים את ההגנה שלהם כשיש להם שני שחקנים שעל אף הגאונות ההתקפית שלהם, לא קל בכלל להכיל אותם הגנתית.
דנבר נאגטס
הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד על פתיחת העונה של הנאגטס זה שלמרות שהם נראים רע, הם מצליחים לנצח. גם זה משהו.
הנאגטס היו רחוקים שני גיים ווינרים קשים של ניקולה יוקיץ' מלהיות במאזן חצוי עכשיו ואז הדיון היה אחר לגמרי, אבל הם ניצחו את המשחקים הללו ועכשיו אפשר לנהל את הדיון על היכולת הלא משכנעת שלהם מבלי להרגיש שכל משחק הוא מכריע. יש לזה משמעות אדירה ביכולת של מייק מלון לנער קצת את הכעכים ולהחזיר אותם ליכולת שאפיינה אותם בעונה שעברה.
הכל מתחיל בניקולה יוקיץ'. אמנם הג'וקר ממשיך להעמיד מספרים נהדרים (17.0 נק', 9.0 ריב' ו-6.1 אס') אבל היעילות נעלמה. הוא ירד ל-43.7% מהשדה ו-22.4% מחרידים מהשלוש, רחוק בצורה מטרידה מממוצעי הקריירה שלו. במשחקים האחרונים היריבות מתייחסות אליו כמו אל יאניס או אל בן סימונס בהתקפה ומשאירות אותו פנוי לגמרי. הוא עדיין מסוגל לעשות נזק עם כל מהלכי ה-Handoffs שלו (חוץ מאטלנטה, אף קבוצה לא מבצעת יותר מהלכי Handoffs מהנאגטס) אבל משהו באפקטיביות השמנמנה של יוקיץ' נעלם העונה. הוא אף פעם לא היה סנטר טיפוסי שמשיג את הנקודות שלו באזור הטבעת, אבל העונה תדירות הזריקות שלו באזור הזה ירדה משמעותית (29% מהזריקות שלו מגיעות משם, רק 20% מהביג מנים בליגה זורקים בתדירות נמוכה יותר ממנו) ובאופן כללי, הוא נראה כאילו הוא היה יכול לדחוף קצת פחות בורקסים בקיץ.
החולשה היחסית של יוקיץ' משפיעה כמובן על כל הקבוצה, משום שהוא העוגן ההתקפי של הנאגטס. הם אף פעם לא היו קבוצה שמשחקת מהר מאז שיוקיץ' הפך להיות הפרנצ'ייז פלייר שלהם, אבל העונה הם ממש משחקים לאט (14.9 שניות בממוצע לפוזשן, מקום 29 בליגה) וההתקפה שלהם במשחק העומד היא לא מעוררת השראה כמו בשנים עברו (מקום 25 בליגה, לפי Cleaning the Glass). כרגע הם מנצחים משחקים בזכות ההגנה שלהם, אבל גם פה יכול להיות שנראה איזושהי רגרסיה. כרגע הנאגטס מחזיקים את היריבות שלהם על 32.6% משלוש ורק 31.8% מהמיד-ריינג'. בעונה שעברה הם שמרו אותן על 34.4% ו-40.4%, בהתאמה.
סביר להניח שהאחוזים הללו יתיישרו באיזשהו שלב, ואז הנאגטס יצטרכו את ההתקפה שלהם בחזרה. לכאורה, כל זה אמור להסתדר ברגע שיוקיץ' יחזור לכושר ולנאגטס עדיין יש את אחת הקבוצות העמוקות בליגה שבנויה להיות מפלצת בעונה הרגילה, אבל יכול להיות שהפתיחה המגומגמת הזאת היא סימפטום לקבוצה עמוקה מדי. לנאגטס יש יותר מדי שחקנים טובים שבקבוצות אחרות היו יכולים לקבל חשיפה גדולה יותר ובקולורדו נאלצים להסתפק בפחות מ-20 דק' למשחק.
אם מאליק ביזלי עובר מחר לקאבס, הוא לא הסמול פורוורד הפותח שלהם? ומה עם טורי קרייג? לעזאזל, אפילו חואנצ'ו הרננגומז יכול לפתוח שם. ועוד לא דיברתי בכלל על מייקל פורטר ג'וניור. לנאגטס יש המון שחקנים טובים, אבל אלו לא וטרנים ולא שחקנים מוכחים שמוכנים לקבל על עצמם תפקיד של שחקן שישי-שביעי בקבוצה שמתיימרת ללכת עד הסוף. יכול להיות שעדיף לטים קונלי לחשוב על טרייד של 2 או 3 על 1 כדי לאזן קצת העומס שלו בסגל.
האם יוקיץ' יוציא אותם מהבוץ הטובעני? או שאולי הם רק בתחילתה של הטביעה?
לנאגטס יהיו שני מבחנים מעניינים בחודש הקרוב מול הרוקטס והלייקרס (שני המשחקים בבית) ושם נתחיל לקבל סימני קריאה על הסימני שאלה הללו.