• yuvaloz55

שבע הטרגדיות של קווין דוראנט

עודכן ב: יונ 25

הכשרון של קווין דוראנט הוא בלתי ניתן לערעור, אבל המקום שלו בדירוג השחקנים הגדולים אי פעם הוא פריך הרבה יותר. השבוע הוא סיים את העונה ה-14 שלו ב-NBA כשעדיין באמתחתו רק שני תארי אליפות מהפחות מרגשים שהיו בליגה אי פעם. כל כך הרבה דברים היו צריכים להשתבש בדרך כדי למנוע מדוראנט כמות גדולה יותר של אליפויות. איך זה קרה? כמה זה באשמתו? והאם הוא כבר פספס את הרכבת?



כשהייתי קטן והייתי עוד משחק ב-NBA Live בפלייסטיישן (אני מסרב להכניס את זה אליי הביתה עכשיו כי אני יודע שאני אתמכר) הייתי תמיד אוהב ליצור שחקן משלי, לקרוא לו פליקס גמבינו ולעשות אותו הכי מטורף שיש. הייתי עושה אותו לבן עם מוהוק וזקן צרפתי ונותן לו 99 בכל הקטגוריות. דאנקים, שלשות, מסירות, הגנה, ריבאונדים. כל קטגוריה – 99.


במציאות, קווין דוראנט הוא הדבר הכי קרוב שיש לפליקס גמבינו שלי. השילוב הזה של גובה עם ניידות עם קליעה עם שליטה בכדור הוא חסר תקדים. שחקנים בגודל של דוראנט לא אמורים לקלוע ככה, הם לא אמורים לזוז ככה. אנחנו אוהבים להדביק את הכינוי חד-קרן לכל מיני שחקנים שלא תמיד ראויים לתואר הזה. דוראנט הוא השחקן היחיד שבאמת אפשר להגיד עליו שהוא חד-קרן. לא היה אף פעם שחקן כמוהו וקשה לי לדמיין שעוד יהיה. דוראנט הוא החד-קרן האמיתי.


אלא שיש פער בין הכשרון של קווין דוראנט לקריירה בפועל של קווין דוראנט. המקום שבו נדרג את קווין דוראנט בדירוג הוירטואלי של הכשרונות הכי גדולים שדרכו אי פעם על פרקט יהיה גבוה יותר מהמקום שבו נדרג אותו ברשימת השחקנים הכי גדולים אי פעם.


לטעמי, דוראנט שחקן מוכשר יותר מלברון ג'יימס, אבל לברון משאיר לו אבק בדיוני הגדולים אי פעם. דוראנט שחקן מוכשר יותר מטים דאנקן, אבל טימי מסתכל עליו מלמעלה בדירוגים האלה. דוראנט שחקן מוכשר יותר מקובי ברייאנט, מלארי בירד, אולי אפילו ממייקל ג'ורדן, אבל נו, הבנתם את הרעיון.


הפער הזה בין התפיסה של דוראנט בראי ההיסטוריה לבין הכשרון המפואר שלו הוא בהרבה מובנים פרי יצירתו, אבל גם בהרבה מובנים תוצר של חוסר מזל או תזמון גרוע. אחרי ההפסד האכזרי העונה מול הבאקס שבו הוא הפסיד רק כי הוא מידה 74 בנעליים התחלתי לחשוב על זה שדוראנט הוא הדמות הכי טראגית ב-NBA. דמות מלאת תהפוכות, דרמות, הצלחות ואכזבות, אבל נטולת קתרזיס.


gif

תחילת הקריירה של דוראנט הייתה אחת המבטיחות אי פעם. כבר בעונה השלישית שלו הוא הוביל את הליגה בקליעה (עם 30.1 נק') והוליך את הת'אנדר לעונה של 50 נצחונות והדחה מכובדת מול הלייקרס, האלופה שבדרך. עונה לאחר מכן, בסך הכל עונתו הרביעית, הוא שוב הוביל את הליגה בנקודות ובפלייאוף הוא והת'אנדר כבר הגיעו לגמר האזורי, שם הם נעצרו על ידי דירק נוביצקי בריצת הפלא שלו ב-2011.


עונה נוספת עברה, ודוראנט והת'אנדר המשיכו בשיפור הליניארי שלהם. הוא שוב הוביל את הליגה בנקודות והפעם, ביחד עם ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן שהפכו גם הם לכוכבים, הת'אנדר הגיעו לפיינלס. הם ניצחו את המשחק הראשון אבל הניסיון של מיאמי הכריע אותם בארבעת המשחקים האחרונים. ההפסד היה צורב, אבל הייתה תחושה שהת'אנדר כאן כדי להישאר, שרק כח טבע יכול למנוע מהקבוצה הצעירה והמוכשרת הזאת אליפויות.


כח טבע או קליי בנט.


הבעלים של הת'אנדר סירב להיכנס עמוק אל תקרת המס ומשם כולכם מכירים את הסיפור. סם פרסטי העביר את הארדן בטרייד ליוסטון שיזכר לדיראון עולם והת'אנדר איבדו את הכוכב השלישי שלהם.


זו הייתה הטרגדיה הראשונה בקריירה של דוראנט – הטרייד על הארדן פגע בסיכויים שלו ושל הת'אנדר לקחת אליפות בטווח הקצר.


לא נורא, חשבנו לעצמנו אז, יכול להיות ש-KD וראסל זה מספיק. יכול להיות שאפילו בלי הארדן הם מספיק טובים כדי לקחת אליפות.


ב-2013 יכול להיות שזה היה נכון, אבל ווסטברוק נפצע בפלייאוף כשפטריק בברלי צלל לו לתוך הברך ודוראנט קרס מול ההגנה של הגריזליז בחצי הגמר.


לא נורא, חשבנו לעצמנו, עונה הבאה זה שלהם בדוק.


ב-2014 הת'אנדר באמת היו אדירים בעונה הרגילה, אבל בפלייאוף הם היו צריכים 7 משחקים בסיבוב הראשון מול ממפיס ואז היו צריכים קאמבק מהסרטים מול הקליפרס, ובגמר המערב הם נתקלו בגאונות של הספרס. הם שוב פספסו את הרכבת.


2015 הלכה לאיבוד מהר מאוד בגלל שדוראנט שבר את הרגל ולפתע הייתה תחושה שיכול להיות שהקבוצה הזאת, שהבטיחה כל כך הרבה, לא תקיים כלום. ובנקודה הזאת, שעון החול סביב KD התהפך. החוזה של קווין דוראנט, שהסתיים בקיץ 2016, איים להפוך לפצצה האיראנית של ה-NBA.


הת'אנדר היו חייבים עונה טובה ב-2016. הם היו חייבים להראות ל-KD שהנה, יש להם מספיק בשביל שישאר, שהם לא כמו קליבלנד שלא באמת הצליחה לבנות קונטנדרית ראויה מסביב ללברון. בילי דונובן הגיע ממכללת פלורידה, דוראנט היה בריא והכל היה מוכן לעונה מצוינת של הת'אנדר.


לת'אנדר באמת הייתה עונה מצוינת, אבל לגולדן סטייט הייתה עונה היסטורית. סוף קרי שבר שיאי שלשות, הווריורס שיחקו טיקי-טאקה של כדורסל ובסופו של דבר שברו את שיא הנצחונות לעונה רגילה עם 73 נצחונות.


זו הייתה הטרגדיה השנייה של דוראנט – הוא לא הצליח לנצל את החלון אחרי הטרייד על הארדן עד שהווריורס הגיעו והשתלטו על הליגה.


הרעמים היו במשך שנים הקבוצה הכי טובה בקונפרנס על הנייר, אבל הם אף פעם לא מימשו את ההבטחה הזאת. בגלל הטרייד על הארדן, בגלל הפציעות, בגלל שלפעמים פשוט מפסידים לקבוצה טובה יותר. ב-2016 הם איבדו את המעמד הזה לטובת הווריורס, שהיו הקבוצה הכי טובה בפועל. הווריורס היו בדרך לרשום את עצמם בדפי ההיסטוריה של הליגה על אמת, לא בתיאוריה כמו הת'אנדר.


הווריורס היו הפייבוריטים הברורים לזכייה באליפות והייתה תחושה שהפלייאוף הוא רק אירוע הכתרה. זה אמנם היה רק לפני 5 שנים, אבל התפיסה שלנו של העונה הרגילה הייתה אז שונה לגמרי. זה היה בלתי נתפס שהווריורס יפסידו, בטח שלא מול הת'אנדר. למעשה, אף אחד לא ציפה בכלל שהת'אנדר יתנו פייט לווריורס כי אף אחד לא ציפה שהת'אנדר יפגשו את הווריורס בפלייאוף. בבראקט של המערב הת'אנדר פגשו את הספרס בחצי הגמר האזורי והספרס נתנו עונה היסטורית רק קצת פחות מזו של הווריורס.


אם הייתם מהמרים על הספרס ערב הסדרה מול הת'אנדר, הייתם צריכים לשלם 300 דולר כדי לקבל חזרה 100. לעומת זאת, אם הייתם מהמרים על הת'אנדר 100 דולר, הייתם מקבלים חזרה 250. הספרס, עם הטריו של דאנקן, פארקר וג'ינובילי, עם למרקוס אולדריג' ועם קוואי שהחל לצאת מהקונכיה שלו, פשוט נתפסו כקבוצה טובה יותר. כל העונה עולם הכדורסל ציפה לגמר המערב המחשמל בין הווריורס לספרס.


אלא שבסדרה הזאת דוראנט הזכיר לכולם שהוא פנומן. הוא קלע 28.5 נק' ב-50% מהשדה על קוואי, כשבסוף הסדרה הוא מצליח ממש להתיש את שחקן ההגנה של העונה שנתיים ברצף. הת'אנדר השלימו את הסנסציה, ניצחו 2-4, וקלקלו לכולם את החגיגה.


ואז, בגמר המערב מול הווריורס, דוראנט והת'אנדר כבר מצאו את נקודת הג'י שלהם. הם עברו להרכב נמוך עם דוראנט כביג-מן ורקדו על המגרש. הת'אנדר גנבו את הביתיות במשחק הראשון, פירקו את הווריורס במשחקים 3 ו-4 ועלו ל-1-3 מבטיח. KD היה המנוע מאחורי זה. הוא היה בדרך הנכונה להיות הגיבור שמדיח את הסופר-טים של הכדורסל, את הקבוצה שקראה תיגר על הבולס של 1996. הוא היה בדרך הנכונה לפצות על כל האכזבות מהעונות שקדמו.


שם הסיפור השתנה. הווריורס התעלו על עצמם, קליי תומפסון קרה, ווסטברוק איבד את הראש ודוראנט לא הצליח לגרור את הת'אנדר מעבר לקו הסיום. בפעם הראשונה אחרי 35 שנה קבוצה איבדה יתרון 1-3 בגמר האזורי.


זו הייתה הטרגדיה השלישית בקריירה של דוראנט – דווקא אחרי שנראה שהוא הצליח לפתוח שוב את החלון, קליי תומפסון סגר אותו עליו בעוצמה.


עם זאת, למרות האכזבה האדירה, היו כמה נקודות אור. ההפסד הזה בסופו של דבר קרה מול קבוצה אגדית שדוראנט והת'אנדר דחפו לקצה. למרות ההפסד הכואב, הייתה תחושה שדוראנט והת'אנדר יכולים להוות תחרות אדירה לווריורס בשנים הבאות. שסדרות אדירות כאלו יהיו מופע חוזר.


אלא שדוראנט העדיף לנצל את הקפיצה האדירה בתקרת השכר כדי לחתום בווריורס ולהצטרף לסטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין.


זו הייתה הטרגדיה הרביעית בקריירה של דוראנט והגדולה מכולן - הוא העדיף לחבור לקבוצה שהדיחה אותו בפלייאוף במקום לנסות להתחרות בה, למרות שהוא היה הכי קרוב שיש לנצח אותה.



היה בזה משהו לוזרי, משהו תבוסתני. If you can’t beat them, join them במובן המבאס של הפתגם. כי דוראנט והת'אנדר could have beaten them. הם הרי היו כל כך קרובים לשם. מצד שני, אולי דוראנט הרגיש שהוא לא יכול לנצח באוקלהומה סיטי, לא עם ווסטברוק, לא עם הכדורסל שהוא משחק שם. הטיקי-טאקה של הווריורס קסם לו.


אני לגמרי יכול להבין את המהלך של דוראנט מנקודת מבט אישית. הדור שלנו הוא דור שמחפש ריגושים, כולנו עוברים עבודה כל כמה שנים, ודוראנט האמין שהוא יכול להגיע למימוש עצמי גבוה יותר בגולדן סטייט.

אבל מנקודת המבט של אוהד הכדורסל שבי, אני בז להחלטה הזאת. אני בז לה כי היא פגעה באיזון התחרותי של הליגה בעונות שלאחר מכן ואני בז לה כי היא פגעה אנושות גם בסיפור של דוראנט וגם בסיפור של סטף קרי.


דוראנט אמנם לקח 2 אליפויות עם הווריורס ב-2017 ו-2018 (ולקח 2 תארי פיינלס MVP), אבל אלו היו כנראה האליפויות הכי פחות מרגשות שאני זוכר. אם הייתי צריך לדרג את האליפויות של המילניום הנוכחי לפי עוצמת הרגש שהן עוררו שתי האליפויות הללו היו איפשהו בתחתית, לצד האליפות של הספרס ב-2007 או 2003. למרות שדוראנט באמת היה אדיר בשתי האליפויות הללו, האליפויות הללו נתפסו כמובנות מאליהן בגלל פער הכשרון העצום שהיה בין הווריורס לכל שאר הליגה.


זו הייתה הטרגדיה החמישית בקריירה של דוראנט – גם כשהוא כבר לקח אליפויות עם הווריורס, זה לא ניקה את הכתם שדבק בו עם המעבר.


כתמים כאלה מתנקים עם הזמן ועם הופעות היסטוריות. לברון ניקה את עצמו מהכתם שדבק בו עם ההחלטה ב-2010 והתצוגה החלשה שלו מול דאלאס ב-2011 רק באליפות עם קליבלנד ב-2016 עם החסימה על איגודלה. האליפויות במיאמי היו גדולות, אבל רק האליפות בקליבלנד יצרה מספיק קתרזיס וחומר הלבנה כדי לטשטש את הכתם הזה, עד לרמה שהיום אנחנו כבר כמעט לא שמים לב אליו.


ב-2019 לדוראנט הייתה את ההזדמנות הראשונה שלו לייצר את הרגע הזה. זו כבר הייתה העונה השלישית אחרי ההחלטה שלו לעבור לווריורס ובפלייאוף היה ברור שהוא עלה לרמה אחרת. מול הקליפרס בסיבוב הראשון הוא נתן כמה הופעות אייקוניות (כולל 50 נק') והכל היה מוכן לזכייה נוספת שלו ושל הווריורס. אם הם היו זוכים, זה היה הת'רי-פיט הראשון מאז הלייקרס בתחילת המילניום והוא היה הופך לשחקן הראשון מאז שאק שזוכה ב-3 תארי פיינלס MVP. אם הוא היה זוכה הוא גם היה משתווה ללברון בכמות האליפויות. אמנם האליפויות של דוראנט היו שוות פחות, אבל הדיון על מיהו השחקן הכי גדול בעולם היה לפחות מתקיים.


אלא שאז הוא נפצע מול הרוקטס בסיבוב השני בחלק האחורי של השוק. ברגע הזה סטף לקח את המושכות וסחב את הווריורס לגמר בלי דוראנט, אלא ששם הם פגשו את הראפטורס בשיא כוחם. קוואי לאונרד היה אלוהי והראפטורס עלו ל-1-3. דוראנט עדיין לא היה בריא ב-100% אבל הווריורס החליטו להעלות אותו לשחק. אחרי 12 נק' ב-12 דקות גיד האכילס של דוראנט לא יכל לסחוב יותר והוא נקרע.


זו הייתה הטרגדיה השישית בקריירה של דוראנט – רגע לפני שהוא הצליח לקבע את מעמדו כשחקן הטוב בעולם הוא נפצע.



בזמנו, קראתי לזה הפציעה המבאסת בהיסטוריה. אנחנו לא זרים לפציעות מבאסות לסופרסטארים. פני הרדוואי ודרק רוז עולים לי מיד בראש כשאני חושב על זה, אבל אף אחד מהשחקנים הללו לא הגיע לגבהים שדוראנט הגיע אליהם בפלייאוף. התזמון של הפציעה שלו היה פשוט אכזרי. הוא כבר היה כמעט בן 31 ועכשיו עמד בפני עוד עונה אבודה. הפחד הגדול היה שהוא לא יחזור אותו שחקן אחרי שהוא ישתקם מהאכילס. שההזדמנות שלו למצב את עצמו כאחד הגדולים אי פעם תחמוק ממנו.


בזמן הזה KD עבר לנטס והחל לעבוד על השיקום שלו, כשבינתיים לברון ג'יימס לוקח עוד אליפות ומרחיב את הפער ביניהם. מעבר לכך, התחושה הייתה שגם אם דוראנט יצליח לקחת עוד אליפות, זה יהיה רק כי יש סביבו עוד סופרסטארים שיסחבו אותו לשם. הנוכחות של קיירי ארווינג וג'יימס הארדן בנטס לא עזרה לקייס שלו.


אלא שבפלייאוף הזה פתאום נפתח חלון חדש עבור דוראנט. הוא החזיר את עצמו לדיון על מיהו השחקן הטוב בעולם בזמן שהארדן החמיר את הפציעה שלו בתחילת הסדרה מול הבאקס. במשחק 4 קיירי ארווינג נפל על הרגל של יאניס ויצא מהסדרה, ופתאום, למרות שהאתגר של הנטס מול הבאקס הפך להיות קשה יותר, לדוראנט הייתה את האופציה להוביל את הנטס לנצחון בצורה הירואית, עם הופעה אייקונית, עם קתרזיס.


ההופעה במשחק 5 הייתה אינדיקציה שזה יכול לקרות. דוראנט שיחק את כל 48 הדקות, קלע 49 נק', הוריד 17 ריב' ומסר 10 אס'. הוא פירק את מילווקי בהתקפה והיה דומיננטי בהגנה. זו הייתה אחת ההופעות האינדיווידואליות הגדולות של העשור האחרון. הייתה תחושה שקורה פה משהו מיוחד. שהחלקים בפאזל של דוראנט מתחברים.



את משחק 6 הבאקס עוד הצליחו להציל אבל הכל התנקז לגיים 7 בברוקלין. הקונצנזוס היה שאם המשחק יגיע למאני טיים, ההתקפה העומדת של הבאקס תקרוס ודוראנט יעשה את מה שצריך כדי להביא את הניצחון לנטס, וזה באמת (כמעט) מה שקרה.


הבאקס הובילו 109-105 42 שניות לסיום כשדוראנט קלע ג'אמפר על הראש של פי.ג'יי טאקר וצמצם ל-109-107. הבאקס כשלו בפוזשן שלהם, כולל בריין פארט של ברוק לופז, והנטס קיבלו את הכדור בחזרה עם 6 שניות על השעון. הכל היה מוכן לסל נצחון ענק של KD.



אם הרגל של דוראנט הייתה קצרה ב-ס"מ אחד הנטס היו עולים לגמר האזורי, ומול ההוקס כנראה שהם היו מסתדרים גם עם הארדן וקיירי לא ב-100%. הדרך שלהם לפיינלס הייתה יחסית סלולה. זו הדרך שהייתה משנה את הנרטיב סביב הקריירה של דוראנט. זה היה יכול להיות התואר שישפוך את חומר ההלבנה הדרוש כדי לנקות את הכתמים שדבקו בו בקיץ 2016.


זו הטרגדיה השביעית והאחרונה בקריירה של דוראנט – אחרי שהוא חזר מהאכילס אפילו יותר טוב ממה שהוא היה לפניו, הוא פספס את ההזדמנות שלו לקחת אליפות ולשנות את הנרטיב של הקריירה שלו.


יכול להיות שאת דוראנט לא מעניין הנרטיב שלו. יכול להיות הוא לא מתעסק בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לעטוף את מה שקורה על הפרקט. יכול להיות שהוא מתעניין רק בלזכות באליפויות, לא משנה איך. יכול להיות שהוא לא תופס את זה כטרגדיה.


אבל בסופו של דבר קווין דוראנט מסיים את עונתו ה-14 בליגה ויש לו רק 2 אליפויות ברזומה, ואלו כנראה 2

האליפויות הכי פחות מרגשות בתקופה הזו ב-NBA. הוא אף פעם לא לקח אליפות שהוא לא היה אמור לקחת. הוא אף פעם לא קיבל את טיפת המזל הזו שדרושה לכל ריצת אליפות לא טריוויאלית. הוא השחקן הכי מוכשר שיצא לי לראות משחק כדורסל, אבל הוא לא השחקן הכי גדול שיצא לי לראות משחק כדורסל, והפער הזה מלמד על כמה כדורסל הוא לא משחק שמוכרע רק על כשרון. הוא מוכרע גם על יכולת מנטלית, על פציעות, על מזל, על תזמון, על השפיץ של הנעל.



זה המקום לשאול האם אולי יש משהו בדוראנט שכושל ברגעים הללו. האם האחריות להפסדים הללו היא עליו. אמנם חלק מהמקרים באמת אפשר לייחס לפציעות או לחוסר מזל, אבל בסופו של דבר הוא היה על המגרש כשהווריורס חזרו מולו מ-1-3. הוא זה שזרק איירבול בהארכה מול ג'רו הולידיי. אז אולי הוא לא כזה גדול כמו שאנחנו חושבים?


ועצם זה שהשאלה הזו בכלל נשאלת זו הטרגדיה האמיתית.

פוסטים אחרונים

הצג הכול