• yuvaloz55

10 רגעי הכדורסל הגדולים של העשור האחרון

עודכן ב: יול 14

הפלייאוף הזה כנראה לא יהיה פלייאוף שנזכור לדורות, אז החלטתי לא לשקוע בבאסה, אלא לשקוע בצוללת הזכרונות שלי ולנסות לדרג את עשרת רגעי הכדורסל הגדולים בעשור האחרון. התוצאות לפניכם.



אני לא יודע לכמה מכם יצא לראות את הסרט איילנד.

ברמת התסריט, זה אחד הסרטים המעניינים. הוא מספר על עולם עתידני שחיה בו קהילה סגורה בתוך מתקן מבטון משום שהעולם החיצון הפך למזוהם מדי. המקום היחיד, לכאורה, שמאפשר חיים שאפשר לראות בו שמיים זה האיילנד, שהוא המקום היחיד שנקי מזיהום. פעם בשבוע נועה תשבי (נשבע לכם, אמיתי לגמרי) מגיעה על תקן אדם סילבר ומגלה את בחירות הדראפט. ברי המזל שעלו בהגרלה ימשיכו את דרכם אל האיילנד.


אלא שבפועל אין באמת איילנד והקהילה הזו היא למעשה שיבוטים גנטיים של אנשים עם כסף שמחזיקים אותם כחלקי חילוף למקרה שיום אחד הם יצטרכו כליה חדשה או החלפת ירך. למעשה הקהילה הזו היא קהילה של תאומי DNA שיושבים במקרר ומחכים לרגע שהתאומים האנושיים שלהם יפתחו אותו וירצו לאכול קצת. הסיפור של הסרט מתפתח כשיואן מקרגור וסקרלט ג'והנסון מגלים את האמת ובורחים.



ברמת הסיפור, ברמת הקונספט, מדובר ברעיון מרתק. זה מעורר דיון על איפה עובר הגבול בכל מה שקשור למשחקים שלנו עם ה-DNA שלנו. על כמה אתה מוכן למתוח את גבולות המוסר שלך לטובת אינטרסים כלכליים. על כמה אתה מוכן להתעלם מסבל של אנשים אחרים (גם אם הם שיבוטים) שמתרחש במקום אחר, בזמן אחר, במימד אחר. על בורות רציונלית.


ועדיין, עם כמה שהדיונים הללו מעניינים ורלוונטיים, מדובר בחרא של סרט.


המשחק בינוני, הכימיה בין השחקנים לא מדהימה, הבמאי מייקל ביי נמצא פה בשלב הכי מייקל ביי שלו עם מלא פיצוצים לא הכרחיים וכמובן שבסוף שון בין (שמשחק את הד"ר הרשע שמנהל את האופרציה של השיבוטים) מת, במה שהפכה להיות הקלישאה הכי חבוטה בהוליווד ב-20 השנה האחרונות.


הפלייאוף הזה מזכיר לי את איילנד. ברמת הסיפור מדובר באחלה של פלייאוף, לא משנה איך הוא יסתיים. אם פיניקס לוקחת זאת תהיה האליפות הראשונה של כריס פול, שתגיע אחרי שכבר היינו בטוחים שהחלון שלו נסגר וכבר התחלנו לסכם את הקריירה שלו. בנוסף, זאת תהיה אליפות ראשונה לפיניקס כפרנצ'ייז, שמגיעה דווקא אחרי 10 שנים נטולות פלייאוף. יופי של סיפור.


אם אטלנטה לוקחת זאת תהיה האליפות הכי לא צפויה אי פעם. קבוצה שלא זכתה באליפות יותר מ-60 שנה, שעד לפני ארבעה חודשים הייתה מחוץ לפליי-אין, פיטרה את המאמן שלה והעונה שלה נראתה בסחרור מתמשך, אלא שאיכשהו, הם הצליחו להשתלט על הסחרור ולחזור למסלול, תוך כדי שהם מנצחים את כל הסדרות שלהם בלי יתרון ביתיות ומנצחים (לפחות משחק אחד) בלי הכוכב הכי גדול שלהם. יופי של סיפור.


אם הבאקס איכשהו יצליחו לקחת אליפות זאת תהיה אליפות יחסית קונבנציונלית, אבל מלאת תהפוכות. אחרי שנתיים של כשלונות מפוארים בפלייאוף הם הדיחו בסוויפ מהדהד את הקבוצה שהשפילה אותם בעונה שעברה, ניצחו ב-7 משחקים את הקבוצה של קווין דוראנט והצליחו להתעלות מעל הפציעה של יאניס אנטטוקונמפו כדי ללכת עד הסוף. זה לא סביר שזה יקרה, אבל אם זה יקרה, גם זה יהיה יופי של סיפור.


כל הסיפורים הללו הם אחלה, אבל בסופו של דבר הפלייאוף של ה-NBA לא בנוי רק מהסיפורים שאנחנו מספרים מסביבו, אחרת הוא היה סתם עוד סדרת ריאליטי. פלייאוף NBA בנוי על שלושה אלמנטים שלכל אחד מהם יש תפקיד בעיצוב שלו.


האלמנט הראשון והחשוב ביותר הוא רמת המשחק. הפלייאוף ב-NBA הוא המקום בו רמת הכדורסל היא הכי גבוהה על פני כדור הארץ. אם אתה מכור לכדורסל, ה-NBA זה הדילר שלך והפלייאוף הוא הסם המושלם. כמות מופרעת של משחקים איכותיים, הצגות אינדיווידואליות, התאמות של מאמנים, מיס-מצ'ים שמשנים סדרות, רול-פליירס שמתעלים, כוכבים שמתאדים מול אור הזרקורים. שם נמצא האחוזון העליון של שחקני הכדורסל על הפלנטה הזו.

האלמנט השני הוא הדרמה. מעבר לרמה עצמה, פלייאוף טוב מספק גם מתח. משחקים צמודים, הארכות, באזר ביטרס. רגעים בהם הלב דופק ומאיים לצאת ממקומו.

האלמנט השלישי הוא, כאמור, האלמנט הסיפורי, הנרטיב שעוטף את המשחק.


כל אחד מהאלמנטים הללו הוא הכרחי כדי שיהיה פלייאוף טוב. לצורך העניין ב-2016 היה שילוב קוסמי של כל האלמנטים הללו. רמת הכדורסל הייתה משובחת, הדרמה הייתה בשיאה (גם בסדרה בין הת'אנדר לווריורס וגם בסדרה בין הווריורס לקאבס) והסיפורים היו פנטסטיים. הגאולה של לברון, ההכתרה המוקדמת של סטף והווריורס, הסבת המקצוע של דריימונד גרין לאורולוגיה.


זו הייתה סערה מושלמת, אבל זה לא קורה כל פלייאוף. ב-2017 נגיד רמת המשחק הייתה מאוד גבוהה כי הווריורס היו קבוצה מדהימה (סיימו את הפלייאוף הזה במאזן 1-16), אבל לא הייתה כמעט דרמה ולא היו יותר מדי סיפורים מעניינים שהשלימו את התמונה.


העונה התחושה היא שיש סיפורים מעניינים אבל רמת המשחק נמוכה (בעקבות הפציעות) והדרמה מינימלית. למעט הסדרה בין הבאקס לנטס ומשחק 2 בין הסאנס לקליפרס (שגם שם הדרמה נרצחה על ידי יותר מדי reviews של השופטים) לא היו יותר מדי משחקים מכריעים שיצרו מתח. אולי עוד יהיו, אבל נכון לעכשיו, הפלייאוף הזה הוא כזה שיותר כיף לדבר עליו ופחות לראות אותו.


ולכן בא לי לעשות משהו קצת שונה. לא בא לי לשקוע בבאסה על זה שהפלייאוף לא עומד בציפיות הלא הגיוניות שלי, אלא בא לי לעשות משהו כיף, והדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שבא לי לדבר על רגעי כדורסל גדולים.


חשבתי על זה כשראיתי את יאניס אנטטוקונמפו מתקפל מכאבים במשחק 4, וחשבתי לעצמי שזה כנראה אחד הרגעים הגדולים של הפלייאוף הזה, וכמה זה עצוב שהרגע הזה הוא בכלל לא רגע של כדורסל, אלא רגע מלא בעצב. אמנם בינתיים קיבלנו דיווחים שאין נזק מבני לברך של יאניס וכנראה גם אם הוא לא יחזור לפלייאוף הנוכחי לא תהיה לפציעה הזו השלכות ארוכות טווח, אבל זה איים להפוך לרגע שנזכור מהפלייאוף הזה.


ולא בא לי לדבר על פציעות יותר. לא בא לי לנסות לייצר מדדים משוכללים שיכמתו את ההשפעה של פציעות על זהות האלופה. בא לי לדבר על כדורסל, בא לי להיזכר ברגעי כדורסל גדולים. כאלה שיש בהם כדור, סל וקורטוב של רגש.


אז החלטתי לדרג את עשרת רגעי הכדורסל הגדולים בעשור האחרון ב-NBA.



קצת ground rules. כאמור, זה חייב להיות רגע שקרה על פרקט. כלומר ההחלטה של לברון ג'יימס או הטרייד על ג'יימס הארדן לא יהיו כאן. בנוסף, זאת לא יכולה להיות פציעה כי כמו שאמרתי אני בא חיובי היום. כלומר הפציעה של דרק רוז או קוואי לאונרד לא יהיו כאן.


מעבר לכך, ניסיתי לזקק את הדירוג לרגעים ספציפיים. לא למשחק שלם או לרבע גדול, אלא ממש לרגע אחד יחיד ומיוחד ששינה את המציאות. לצורך העניין המשחק הענק של קליי תומפסון מול אוקלהומה סיטי במשחק 6 של גמר המערב ב-2016 לא יהיה כאן, כי לא היה שם רגע אחד של גדולה, אלא זה היה רצף של רגעים שהתחברו יחדיו להופעה היסטורית. ובלי קשר, כבר נתתי את הכבוד הראוי להופעה הזו בדירוג עשרת ההופעות האינדיווידואליות הגדולות בעשור האחרון בפודקאסט שהקלטתי עם אורן לוי לפני שבועיים וגם בדירוג המשחקים הגדולים של העשור הקודם שעשיתי בשנה שעברה (האשטג שיימלס פלאג).


חוץ מזה, לא יהיו כאן רק רגעים של גדולה. יהיו כאן רגעים של טמטום (כן, ג'יי.אר סמית', אני מדבר אליך) ויהיו כאן רגעים של אכזבה. יהיה כאן את כל הספקטרום.


והכי הכי חשוב, זה דירוג סובייקטיבי לגמרי. אלו הרגעים שריגשו אותי וגרמו לי לקפוץ מהמיטה ולתפוס את הראש. לדירוג הזה אין שום משמעות בשום מימד בשום מציאות. הוא נטו כיף. אתם יותר ממוזמנים לנטפק ולפקפק בו ולעשות את מה שעושים באינטרנט הזה שלכם.



gif

לפני שנתחיל ממש אני רוצה לתת כבוד לרגעים שלא נכנסו לדירוג. חוץ מה-honorable mentions יש עוד כמה רגעים שהם honorable mention של ה-honorable mention. אלו רגעים שהיו אייקוניים באותו רגע אבל כאלו שבדיעבד התבררו כלא מספיק משמעותיים, כיוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. הדוגמא הראשונה שחשבתי עליה היא השלשה הגדולה של ג'ון וול בפלייאוף 2017 מול בוסטון בחצי גמר המזרח (עם הקפיצה שלו על השולחן), אלא שזו הייתה הפעם האחרונה שג'ון וול היה רלוונטי למשהו בליגה. הדוגמא השנייה היא החסימה החסימה של רוי היברט על כרמלו בחצי גמר המזרח ב-2013. מלו בדיוק סיים את העונה הכי טובה בקריירה שלו אבל הוא נתקל בכח האדיר של הורטיקליטי של היברט, ששינה גם את הסדרה מול מיאמי באותה עונה. זה היה רגע אדיר, אבל זה היה רגע השיא של היברט. בעונות לאחר מכן סגנון המשחק של הליגה הלך עוד יותר לכיוון של זריקות מבחוץ ומשחק מהיר והוא נשאר מאחור.


ועכשיו, honorable mentions:

· באם אדבאיו חוסם את ג'ייסון טייטום במשחק 1 של גמר המזרח 2020 – האוהד הממוצע של הליגה לא בהכרח שם לב לבאם לפני הרגע הזה. היה קשה יותר לעשות את זה אחרי הרגע הזה.

· ראסל ווסטברוק חוטף למייק קונלי את הכדור במשחק 5 בסיבוב הראשון מול ממפיס ב-2014 – 90-88, 15 שניות לסיום, הכדור אצל היריבה עם 10 שניות על השעון. האובייס זה לנסות להשיג עצירה, לקחת פסק זמן ולנסות להשיג סל בצד השני, אבל ווסטברוק אף פעם לא עושה את האובייס. הוא חוטף את הכדור נקי מקונלי בהימור ש-90% מהשחקנים בליגה לא היו הולכים עליו ושולח את המשחק להארכה. דרך אגב, בהארכה הת'אנדר הפסידו, מה שמשלים את כל החוויה הווסטברוקית המלאה.

· הדאנק של לברון ג'יימס על ג'ייסון טרי – זה אמנם היה סתם משחק עונה רגילה ב-2013, אבל זה היה דאנק אדיר שסימל את הדומיננטיות של לברון ומיאמי

· אפשר סתם לבחור כל רגע רנדומלי של סטף מול כריס פול

· השלשה של ג'יימס הארדן על הספרס במשחק 5 של גמר המערב 2012 – הרגע שסימל את שינויי הדורות במערב וגם הרגע שמסמל את הפספוס של אוקלהומה סיטי שהעבירה את אותו הארדן בטרייד כמה חודשים מאוחר יותר. עד היום למעשה זה הרגע הכי גדול בפלייאוף של ג'יימס הארדן.

· הבאזר ביטר של דמיאן לילארד מול יוסטון בסיבוב הראשון ב-2014 – אל תדאגו, דיים עוד יקבל את הכבוד המגיע לו בדירוג הזה

· השלשה של דרק רוז על הבאזר במשחק 3 בחצי גמר המזרח 2015 – הסל הכי גדול בקריירה של דרק רוז אחרי שכבר חשבנו שלא יהיו כאלו בעקבות הפציעה שלו. הבולס עלו ליתרון 1-2 והיו בעמדה מצוינת להשלים את הנצחון, אבל אז לברון החליט להיות גם המאמן. תכף נגיע לזה.

· הדאנק של פול ג'ורג' בגמר המזרח 2013 – הרגע שהפך את פול ג'ורג' מאולסטאר לסופרסטאר. הכיף עם לברון אחרי היה הגושפנקה הרשמית לכך.

· הבאזר ביטר של כריס פול במשחק 7 מול הספרס בסיבוב הראשון של 2015 – הרגע הגדול בקריירה של כריס פול. אולי בשבועיים הקרובים יהיה אחד נוסף.

· דריימונד גרין שולח את ידו לאשכים של לברון ג'יימס – לא נכנס לדירוג כי זה לא רגע כדורסל אותנטי, אבל אי אפשר לדבר על הרגעים הכי גדולים בעשור האחרון מבלי לדבר על הרגע הזה, ששינה את כל המסלול של סדרת הגמר, ועל הדרך את כל המסלול של כדור הארץ.



מקום 10 – הbrain fart- של ג'יי.אר סמית'

התפאורה: משחק 1 של גמר 2018, 107-107, 4.7 שניות לסיום.


אף אחד לא ציפה שקליבלנד יתנו פייט לווריורס בגמר הזה. קיירי ארווינג כבר לא היה בקאבס ולברון היה מוקף בקווין לאב ובבינוניות מכל כיוון. כל ריצת הפלייאוף הזו לברון היה צריך להיות ענק כדי שהקאבס ישרדו, והווריורס היו אמורים להיות משוכה אחת יותר מדי.


אלא שבמשחק הראשון של הסדרה לברון נתן את משחק חייו. הוא זימן את הגדולה שלו שוב עם שליטה מוחלטת בקצב של המשחק. בדפי הסטטיסטיקה זה יזכר כמשחק של 50 נק', 8 ריב' ו-8 אס' ב-19 מ-32 מהשדה אבל הסתכלות צרה על הסטטיסטיקה תחמיץ את כמה שלברון היה אדיר במשחק הזה. הגיע לו לנצח, גם אם היה ברור שהוא לא יכול לשמור על יכולת כזו לאורך סדרה שלמה מול הווריורס בשיא כוחם.

4.7 שניות לסיום זה היה הכי קרוב שיש. ג'ורג' היל, שחקן של 80% מהקו לאורך הקריירה, עמד על הקו והיה יכול להכריע את המשחק, אלא שהוא החטיא ואת ההמשך אתם מכירים.



לסדיסטים שבינינו אני ממליץ לראות גם את הקטע הזה, שבו רואים את השקט ששורר על הספסל של קליבלנד אחרי המהלך הזה, ובמיוחד את הרגע שבו לברון קולט שהיה להם עוד פסק זמן שהם יכלו להשתמש בו. קשה שלא להרגיש אמפתיה כלפי השחקן הזה, שהופעת חייו בוזבזה בגלל שג'יי.אר סמית' סטלן. אחרי המשחק הזה לברון נתן אגרוף ללוח בחדר ההלבשה ופצע את היד שלו, מה שגם השפיע שלילית על המשך הסדרה.


מה שאני לוקח מהרגע הזה הוא שגם בעידן הסופרסטארים שבו אנו חיים, בו הכוכבים הם אלו ששולטים בכל, כדורסל הוא עדיין קודם כל משחק קבוצתי, ואתה חזק כמו החוליה הכי חלשה שלך. או במקרה של ג'יי.אר סמית', חכם כמו החוליה הכי מטומטמת שלך.



מקום 9 - השלשה של קווין דוראנט על לברון ג'יימס

התפאורה: משחק 3 של גמר 2017, 2-0 לגולדן סטייט, 113:111 לקליבלנד, 50 שניות לסיום.


לדעתם של רבים, זאת הייתה הגרסה הכי טובה של קליבלנד, אפילו יותר מזו שלקחה אליפות ב-2016. הקאבס הפסידו רק משחק אחד בפלייאוף עד הגמר, אבל בגמר הם פגשו את הווריורס, שבעצמם לא הפסידו שום משחק בפלייאוף.


הווריורס ניצחו את שני המשחקים הראשונים יחסית בקלות, אבל במשחק 3 בקליבלנד הקאבס נתנו פייט. אם הם היו מנצחים את המשחק הזה הסדרה הייתה נפתחת. אלא שאז דוראנט הגיע.



השלשה הזו סימלה באיזשהו מקום את השינוי במאזני הכוחות בין דוראנט ללברון. לברון עדיין היה השחקן הכי טוב בעולם, אבל היה משהו בכך שדוראנט קלע את הזריקה המכרעת הזו על הראש שלו. זה היה סימן שיש עוד גדולה בעולם חוץ מזו של לברון.


על פניו, רגע מכריע כזה בסדרת גמר אמור להיות מדורג גבוה יותר, אבל סדרת הגמר של 2017 הייתה מוכרעת לטובת הווריורס כנראה גם בלי הסל הזה. זה היה יכול להיות מדורג גבוה יותר אם דוראנט לא היה עושה את זה בגולדן סטייט כשהיה לו כל כך הרבה מרווח לטעות. ב-2018 דוראנט עשה זאת שוב במשחק 3, כמעט מאותה נקודה, אלא שהסיטואציה הייתה שונה. הווריורס היו ביתרון באותו משחק והקאבס באמת לא היוו יריב ב-2018. הסל שלו ב-2017 היה פשוט יותר גדול.



מקום 8 - לברון ג'יימס מוחק את התרגיל של דייוויד בלאט

התפאורה: משחק 4 בחצי גמר המזרח 2015, 1-2 לשיקאגו, 84-84, 1.5 שניות לסיום


עם קווין לאב פצוע וקיירי ארווינג עם 2 מ-10 מהשדה, זו הייתה ההזדמנות של הבולס לעלות ל-3-1 על הקאבס ולהשיג את הנקמה שלהם על כל ההפסדים מול לברון לאורך השנים. דרק רוז ניצח את משחק 3 עם שלשה ענקית ובמשחק 4 הם ניצלו אובדן עשתונות של לברון ברבע האחרון כדי להשוות את התוצאה בשניות הסיום. לברון חדר לסל וכמעט איבד את הכדור אבל הכדור נשאר אצל הקאבס לתרגיל אחרון עם 1.5 שניות על השעון.



הסל עצמו הוא ענק, אבל מה שלא פחות ענק הוא מה שקרה מאחורי הקלעים. דייוויד בלאט שרטט במקור תרגיל שבו לברון הוא המוסר, אלא שלברון החליט אחרת. וצדק. ובמסיבת העיתונאים לאחר המשחק החליט לספר על זה לכל העולם ולשרוף את בלאט, אפילו יותר מכבר מה שהוא היה שרוף.


זה היה מוצב נוסף שלברון כבש במסע ההשתלטות שלו על ה-NBA. הוא לא רק יחליט איפה הוא ישחק ואיך הקבוצה שלו תיראה, הוא גם יחליט איזה מהלכים ישורטטו על הלוח. הוא לא יהיה רק השחקן או רק הג'נרל מנג'ר. הוא יהיה גם המאמן. לכאורה מדובר בשלטון רודני שמחייב הפרדת רשויות, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאות. לברון הוא הדיקטטור הנאור של ה-NBA, והרגע הזה מייצג את זה בצורה המדויקת ביותר.



מקום 7 – שלשת הניצחון של ראסל ווסטברוק על דנבר ב-triple-double-night

התפאורה: המשחק ה-80 של העונה הרגילה ב-2017, 103-105 לדנבר, 2.9 שניות לסיום


עונת 2017 של ראסל ווסטברוק הייתה פורנוגרפיה של כדורסל.


ללא קווין דוראנט שיחלוק איתו את אור הזרקורים ווסטברוק השתחרר מהרצועה שלו. הוא הוביל את הליגה בנקודות (31.6), היה שלישי באסיסטים (10.4) ו-11 בריבאונדים (10.7). ביחד זה התחבר לממוצע עונתי של טריפל דאבל, בתקופה שעוד זה היה יחסית אוונגרדי ומלהיב.


מעבר לממוצע העונתי, ווסטברוק עמד לשבור את השיא של אוסקר רוברטסון של כמות טריפל-דאבלים בעונה שעמד על 41. במשחק הזה מול דנבר ווסטברוק היה בדרך להשיג את מס' 42.


4:15 דק' לסיום המשחק ווסטברוק השיג את מבוקשו. שלשה של סמאז'ה כריסטון הבטיחה לו את האסיסט העשירי ואת השיא, אבל הנאגטס עדיין הובילו על הת'אנדר ב-10 הפרש. אלא שעכשיו, אחרי שהשיג את הטריפל-דאבל, ווסטברוק היה פנוי להשתלט על המשחק.

חדירה על יוקיץ', סל במתפרצת, סחיטת עבירה לשלוש זריקות, עוד חדירה ערמומית אל הסל, ופתאום זה 103-105 לדנבר עם 27 שניות על הסיום. יוקיץ' החטיא בצד השני, ווסטברוק (כמובן) לקח את הריבאונד ואחרי פסק הזמן הת'אנדר יצאו למהלך השבור הזה.



זאת הייתה הדרך המושלמת לחתום ערב מטורף של כדורסל. טריפל דאבל של 50 נק' עם קאמבק מהסרטים ועל הדרך הוא גם הדיח את הנאגטס מהמירוץ לפלייאוף. זה אמנם לפעמים לא היה סגנון הכדורסל "הנכון", כזה שהייתי רוצה ללמד את הילדים הפיקטיביים שלי, אבל זה גם היה סגנון כדורסל שאי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים.



מקום 6 - הרגל של דוראנט על הקו

התפאורה: משחק 7 של חצי גמר המזרח 2021, 107-109 למילווקי, 6.0 שניות לסיום.


יכול להיות שיש לי פה קצת הטיית זמינות, אבל בעיניי מדובר ברגע עצום של כדורסל.



זה רגע עצום כי זה סל ענק שכמעט והכריע את משחק 7, אבל זה בעיקר רגע שמסמל בעיניי את הקריירה של קווין דוראנט.


כמה שחקנים מסוגלים לקלוע זריקה כזו במצב הזה? כנראה שלא צריך יותר מ-5 אצבעות בשביל הרשימה הזאת, וזה בדיוק מה שטראגי אצל דוראנט. הוא אחד מבני האנוש היחידים בעולם שמסוגלים להגיע לרמה העליונה ביותר של כדורסל, אבל תמיד חסר לו הגרוש ללירה. תמיד זה מרגיש שהגדולה שלו על המגרש לא מצליחה לבוא לידי ביטוי בצורה מושלמת. פעם זה פציעות. פעם אחרת זו התפיסה הציבורית שלו אחרי המעבר לגולדן סטייט.


במקרה הזה זה היה ממש סנטימטר בודד.



אפשר ממש לראות על דוראנט את האכזבה אחרי שהוא קלט שהסל היה ל-2 ולא ל-3. הוא ידע שיהיה לו קשה לשרוד גם את ההארכה, מה שבאמת התברר כנכון, ויכול להיות שדוראנט פספס הזדמנות פז להשיג את האליפות השלישית שלו בקריירה.


בדרך כלל בכל פלייאוף אנחנו זוכרים את האלופה. יש לי תחושה שמהפלייאוף הזה אנחנו נזכור לא פחות את מידת הנעליים של KD.



מקום 5 - לילארד קובר את הת'אנדר

התפאורה: משחק 5 בסיבוב הראשון בפלייאוף 2019, 115-115, כדור אחרון בידיים של לילארד


זה אמנם קרה רק בסיבוב הראשון ולרגע הזה לא הייתה השפעה על זהות האלופה. זו גם לא הייתה איזושהי נקודת ציון היסטורית, אבל זה פשוט היה רגע של סוואג טהור.



מעבר לשלשה המופרעת הזו, מעבר ל-50 הנק', מעבר לקאמבק ברגעים האחרונים, הנפנוף לשלום של לילארד לספסל של הת'אנדר רגע אחרי השלשה הפך אותה לרגע כזה ששובר את האינטרנט. הפרצוף הקפוא שלו בזמן שכל העיר פורטלנד עושה עליו ערימת חצילים רק העצים את המיתוס.


זה היה רגע רצחני של כדורסל, של שואו, כמו הסטפ-אובר של אלן אייברסון על טיירון לו. זה אמנם רק בסיבוב הראשון, אבל למי אכפת, זה רגע ענק.



מקום 4 – השלשה של סטף מול אוקלהומה סיטי

התפאורה: משחק 58 של העונה הרגילה, 118-118, 5 שניות לסיום ההארכה


דיברתי על המשמעות של המשחק הזה בדירוג המשחקים הגדולים של העשור, ובהחלט יש מקום להזכיר גם כאן את החשיבות של המשחק במרדף של הווריורס אחרי שיא הנצחונות של הבולס, את המריבה המתוקשרת בין דריימונד גרין לסטיב קר במחצית ואת העוצמות שהת'אנדר הפגינו במשחק הזה. זה היה משחק כדורסל אדיר.


אבל המשחק הזה בסופו של דבר זכור כמשחק שבו ההכתרה של סטף קרי הושלמה.



במשך כמה עונות סטף טיפס במעלה הסולם אל עבר תואר השחקן הטוב בעולם, אבל הטיפוס שלו לא היה קונבנציונלי. הוא לא היה שחקן פיזי כמו לברון ג'יימס או תופעת טבע כמו קווין דוראנט. היה לו כח על ייחודי בדמות הקליעה שלו והוא מינף בצורה מקסימלית את הכח הזה.


לא לכל אוהדי הכדורסל זה בא בטוב. חלקם אפילו היו קולניים מאוד לגבי זה שסטף, למרות ה-MVP ב-2015 ולמרות האליפות שהווריורס לקחו, הוא לא שחקן גדול. הנרטיב בתחילת עונת 2015/16 היה שהווריורס זכו באליפות בגלל פציעות של היריבות (קיירי וקווין לאב) וזה שהיה להם מסלול יחסית נח אל התואר (לא נאלצו לפגוש את הספרס, הקליפרס או הת'אנדר).


את התשובה לנרטיב הזה סטף והווריורס החלו לתת מהרגע הראשון של העונה עם 24 נצחונות רצופים. את סימן הקריאה סיפק הרגע הזה מול אוקלהומה סיטי, בו סטף הימם את עולם הכדורסל עם השלשה הפסיכדלית הזו.


לווריורס היה פסק זמן לקחת, אבל הם החליטו לא לקחת אותו. היה לסטף עוד קצת זמן על השעון כדי להתקדם ולהגיע לזריקה מטווח קרוב יותר, אבל הוא החליט אחרת. זו הייתה זריקה חסרת אחריות, אבל זה מה שיפה בסטף. הוא גורם לחוסר אחריות להיראות חינני. הוא מאתגר את כל האקסיומות שחשבנו שאנחנו מכירים על כדורסל. הוא מהשחקנים היחידים שיכולים לגרום למייק ברין לשאוג באנג פעמיים ברציפות.


אחרי הרגע הזה אי אפשר היה שלא להכתיר את סטף. גם למתנגדים הקולניים ביותר לא הייתה את היכולת הקוגנטיבית למצוא טיעוני נגד. הטיעונים הללו יחזרו, למרבה הצער, בפלייאוף של אותה עונה, אבל הרגע הזה, הרגע המטריף הזה, תמיד ישאר צרוב בזכרון הקולקטיבי של כולנו כרגע של סטף קרי.



מקום 3 – הבאזר ביטר של קוואי בגיים 7

התפאורה: משחק 7 בחצי גמר המזרח בפלייאוף 2019, 90-90, 4.2 שניות לסיום


אין יותר מדי מה להגיד. גיים ווינר בגיים 7. מושלם.


תנו לעיניים קצת מנוחה ופשוט תשמעו את קווין הארלן.




מקום 2 – החסימה של לברון ג'יימס

התפאורה: משחק 7 בגמר 2016, 89-89, 1:55 לסיום.


אפשר לצרף לכאן את הזריקה של קיירי או העצירה של קווין לאב כחלק מהשילוש הקדוש של המהלכים שהבטיחו לקאבס את האליפות ב-2016, אבל בפועל אם אני צריך לבחור רק רגע אחד מהשלישייה הזו אני הולך עם החסימה של לברון בלי לחשוב פעמיים.



זה אמנם לא הכריע ישירות את האליפות. היו עוד כמה וכמה פוזשנים אחרי החסימה הזו. קיירי עדיין היה צריך לקלוע את הזריקה ההיא וסטף החטיא בהזדמנות הגדולה שהייתה לו להשוות, אבל איכשהו, למרות שזה היה מהלך הגנתי, זה היה מהלך שובר שוויון. הקבוצות היו תקועות על 89-89 במשך כמה דקות ופתאום הווריורס יצאו למתפרצת שעמדה לשבור את הבצורת, אבל לברון לא אפשר לזה לקרות. זאת הייתה אבן הדומינו הראשונה, המדהימה וההכרחית כדי שהקאבס ישתלטו על המשחק. בנוסף, בניגוד לשלשה של קיירי או לעצירה של לאב, זה היה גם מהלך כדורסל נדיר. המהירות שבה לברון כיסה את השטח בינו לבין איגודלה היא מטמטמת.


והדובדבן על הקצפת הוא שמדובר במהלך הגנתי. זה סמלי מאוד לקריירה הורסטילית של לברון (שכנראה יסיים את הקריירה שלו עם הכי הרבה דקות בהיסטוריה של ה-NBA, הכי הרבה נקודות, טופ 5 באסיסטים וטופ 30 בריבאונדים) שדווקא המהלך הכי מזוהה עמו, הכי גדול שלו, הוא חסימה.


ראיתי את המהלך הזה על טנק רותח במילואים בצאלים. כולנו התכנסנו סביב הפלאפון שלי ותפסנו את הראש. איך הוא עשה את זה? מאיפה הוא הגיע?

אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים.



מקום 1 – השלשה של ריי אלן

התפאורה: משחק 6 של גמר 2013 (3-2 לספרס), 92-95 לספרס, 19 שניות לסיום.


זה לא קורה הרבה שסדרת פלייאוף מתנקזת למהלך אחד. בטח שזה לא קורה הרבה בפיינלס. בטח שזה לא קורה הרבה כשיש למהלך הזה כל כך הרבה משמעות היסטורית, כל כך הרבה ניואנסים קטנים וגדולים, כל כך הרבה על הכף.

הרגע הזה שבו ריי אלן קבר את השלשה ששלחה את משחק 6 להארכה היה רגע כזה.


הרגע הזה למעשה היה שיאו של הקאמבק המופלא של ההיט במשחק הזה. 28 שניות לסיום לברון ג'יימס החטיא זריקה פרועה ומאנו ג'ינובילי הלך אל הקו כשהספרס הובילו ב-4. המומנטום היה אצל הדורבנים ואנשי הלוגיסטיקה של ה-NBA כבר החלו לעבוד לקראת חגיגות האליפות של גרג פופוביץ' וחניכיו.

"זה היה רגע אפל" אמר דוויין ווייד בדיעבד.


אלא שג'ינובילי עשה רק 1 מ-2 ומיאמי לקחו פסק זמן בפיגור 5. לברון זרק לבנה אחרי הפסק זמן אבל ההיט הצליחו להשיג את ריבאונד ההתקפה. לברון קיבל הזדמנות שניה לשלוש וקלע. 94-92 לספרס, 20 שניות לסיום, וקוואי לאונרד נשלח אל הקו.


בשלב הזה התחילו לקרות דברים מוזרים. קוואי לאונרד החטיא את הזריקה הראשונה והשאיר את הפתח עבור ההיט. גרג פופוביץ' הוציא את טים דאנקן (שנתן את אחד המשחקים הגדולים בקריירה שלו) כדי לשמור יותר טוב על קשת השלוש ואז התחיל המהלך הגדול.



המהלך הזה היה גדול לכריס בוש. הריבאונד התקפה שלו היה השלמת המהפך שלו מכוכב מוביל לרול-פלייר, כזה שעושה את המהלכים הקטנים שמביאים את הנצחונות הגדולים. בוש ספג המון ביקורות על היכולת שלו בקדנציה של לברון במיאמי, הוא לרוב היה זה ששמו היה עולה בשמועות טריידים, אבל הרגע הזה היה הגאולה האולטימטיבית מבחינתו. הוא הציל למיאמי את העונה עם הריבאונד הזה.


המהלך הזה היה גדול גם לריי אלן כמובן. השלשה הפנטסטית הזו הייתה קליימקס של שנים של עבודה קשה וסיזיפית, כשאף אחד לא רואה. יש מעט מאוד שחקנים שמסוגלים לקלוע את השלשה הספציפית הזו, בריצה לאחור, כשכל העונה תלויה בכך. ריי אלן הוא אחד מאותם יחידי סגולה והמהלך הזה יהיה רשום על שמו לנצח.


המהלך הזה היה גם גדול עבור גרג פופוביץ' וטים דאנקן. זה היה אחד הרגעים הבודדים בקריירה שבהם פופ טעה. ההוצאה של דאנקן עלתה לו במחיר כבד. אם הביג פונדמנטל היה על הפרקט הסיכוי שהספרס היו משתלטים על הריבאונד של בוש היה גבוה יותר ואולי כל ההיסטוריה המודרנית של ה-NBA הייתה משתנה. במשחק 7 דאנקן החטיא זריקה מכרעת שיכלה להשוות את התוצאה בדקת הסיום. בדרך חזרה להגנה הוא דפק על הרצפה, כנראה במפגן הרגש היחיד שלו אי פעם. זה היה קורע לב. זאת הוכחה שכולם פגיעים, כולם אנושיים, כולם טועים. גם הגדולים והחכמים ביותר.



וכמובן שהמהלך הזה היה גדול עבור לברון ג'יימס. המהלך הזה הרגיש כמו דיפילברטור עבורו ועבור ההיט. הספרס הצליחו להגביל את לברון לאורך כל הסדרה כשהלכו עליו אנדר בפיק-אנד-רול ובמשחק 6 היה נראה שהם בדרך להכריע אותו, אלא שברבע הרביעי הוא השתלט על המשחק בצורה שרק הגדולים ביותר משתלטים עליה והחזיר את מיאמי למשחק. זה לא הספיק. הספרס השתלטו בחזרה על המשחק בדקה האחרונה ועלו ליתרון 5, ואז קרה מה שקרה.


יש חלקים באינטרנט שמנסים לתייג את המהלך הזה כמשהו שמאיר את הקריירה של לברון באור שלילי. ריי אלן הציל את המורשת שלו, הם יגידו, ובאיזשהו מובן הם מן הסתם צודקים, אבל ריי אלן לא מגיע לרגע הזה בלי לברון. לברון הביא את מיאמי לבאר במשחק הזה. ריי אלן בסוף היה הבחור עם הדלי.



ולמי שרוצה את כל הרגעים הללו (ועוד הרבה אחרים) במישמאש אחד גדול, נראה לי שזה הסרטון בשבילכם.



1072 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול