• yuvaloz55

KD vs. King James

בדרך כלל כשאני רואה משחק NBA שרירותי בחודש פברואר או מרץ המאבק הכי קשה שלי הוא להישער ער במהלך פסקי הזמן. לא משנה כמה טוב סטפן קרי מלהטט בכדור או כמה חזק פול ג’ורג’ שומר עליו או כמה מכוערת המסכה החדשה של לברון ג’יימס, כשיש פסק זמן והמסך של הליג-פאס עובר ל-Game Break, זה הזמן בו העיניים שלי מתחילות להיכנע. מדי פעם מגיעה איזה פרסומת משעממת של ה-NBA עם כוכב כלשהו שמשחק עם כמה ילדים ומדקלם מילים שאיזה יחצ”ן של דייוויד סטרן כתב לו, וזה רק מכניס אותי לתרדמת יותר עמוקה.

אבל בשבועות האחרונים משהו השתנה. במקום הפסקות משעממות בין פסקי הזמן או פרסומות מאולצות הליג-פאס משדר סוג של קליפ שכולל את ההיי-לייטס של לברון ג’יימס וקווין דוראנט העונה, כשברקע שומעים את מיטב השדרנים של הליגה מדסקסים מי ראוי להיות ה-MVP של עונת 2014. במקום להירדם מול דירק נוביצקי מאכיל ילד פיליפיני, אני פתאום מוצא את עצמי פיכח לחלוטין מול תצוגת 54 הנק’ של KD מול הווריורס או מול עוד דאנק מפלצתי של לברון.


הדבר הכי טוב שקרה ל-NBA השנה. קווין דוראנט ולברון ג’יימס ראש בראש


מה שמיוחד בהפסקות הללו הוא שמאז ומתמיד זה היה המקום בו הליגה מנסה למכור לנו את הסיפורים שהיא רוצה שנעקוב אחריהם. לרוב זה קשור לאיכות הסביבה וכל מיני מיזמים חברתיים שלא קשורים לכדורסל, אבל הפעם נראה שהליגה פגעה בול. דווקא בעונה בה כמות הנרטיבים האיכותיים הצטמצמה למינימום, בעונה בה נושאים מחוץ למגרש כמו פציעות של סופרסטארים וטנקינג תפסו את הכותרות, טוב שיש נרטיב שקשור לכדורסל, וטוב שזה הכדורסל הכי טוב שיש על הפלנטה שלנו כרגע.

המירוץ ל-MVP בין לברון ודוראנט הוא הכי צמוד והכי איכותי שאני זוכר בשנים האחרונות. מדי כמה שנים יש דיון סביב למי מגיע יותר לזכות בתואר האישי היוקרתי מכולם (כמו שהיה עם טים דאנקן וג’ייסון קיד ב-2002, כאשר דאנקן זכה) או שיש מירוץ ממש איכותי (כמו שהיה עם מייקל ג’ורדן וקארל מלון ב-1997, כאשר הדוור זכה), אבל נדיר ששני המאפיינים הללו מתנקזים לאותו דיון, והשנה נראה שאולי אנו צופים בתחרות הכי קרובה והכי טובה בהיסטוריה של המירוץ ל-MVP.


המירוץ הזה כלל כמה תהפוכות עד כה. בתחילת העונה, נראה היה שלברון הולך לשייט לתואר חמישי בשש שנים כאשר הוא העלה את המשחק שלו לרמה שלא הכרנו והגיע למימדים סמי-ג’ורדניים בכל הקשור לשליטה בקצב המשחק ודומיננטיות בשני צידי המגרש. דוויין ווייד פצוע, הרול-פליירס לא פוגעים, זה לא שינה ללברון, הוא הוביל את ההיט בתחילת העונה בבטחון ושלווה השמורים לגדולים ביותר, ונראה היה שה-MVP רשום בטאבו על שמו.

ואז הגיע חודש ינואר. קווין דוראנט, שעד אותה נקודת זמן היה אי שם מאחורי לברון במירוץ, פשוט החל לבעור. 35.9 נק’ עם 55% מהשדה ו-43.6% מהשלוש, 6.1 אס’ ו-6.1 ריב’ (שזו ירידה ביחס לשאר העונה שלו) בתוספת 1.6 חט’ וכמעט חסימה למשחק. בתווך היו לא פחות מ-12 משחקים עם 30 נק’ ומעלה ואינספור רגעים מכריעים שבהם KD נראה פשוט בליגה מעל כולם (כמו סל הניצחון הזה מול אטלנטה). בתום החודש המופלא הזה הת’אנדר ניצחו תשעה משחקים רצופים והשתלטו על פסגת המערב, כאשר דוראנט, ששיחק כל הזמן הזה ללא הסייד-קיק שלו, ראסל ווסטברוק, מוביל את הדרך גם בניצחון מרשים על לברון ומיאמי באמריקן איירלינס ארינה, ולמעשה תופס את המקום הראשון במירוץ ל-MVP.

באותו שלב חשבנו שזהו. אין סיכוי שמישהו ייקח מדוראנט את התואר האישי הראשון שלו. אין צ’אנס שמישהו יצליח להתעלות על התצוגות הפנומנליות שלו, שכוללות 10 משחקים(!) עם 40 נק’ ומעלה העונה. במילים אחרות, כל שישה משחקים העונה דוראנט דפק 40 נק’ לפחות. זה לא אנושי כמעט. אבל כנראה שמשהו על-אנושי זורם גם בדם של לברון ג’יימס, כי מבחינתו, המירוץ ממש לא נגמר. מבחינתו, דוראנט רק העלה את ההימור, הוא ממש לא זכה בו. ואם נמשיך להשאיל מושגים מעולם הפוקר, לברון הוא הרי הצ’יפ לידר האולטימטיבי במירוץ ל-MVP, והוא יצא להוכיח שכדי לנצח את הצ’יפ לידר צריך הרבה יותר מחודש ינואר מטורף.


עדיין הצ’יפ לידר. לברון ג’יימס


כך פתאום, כשכבר התחלנו לסגור את הבאסטה בכל הקשור למירוץ ל-MVP, לברון הגיע משום מקום עם 5 משחקים רצופים שבהם הוא קלע 30 ומעלה בסוף פברואר כשבכולם מיאמי מנצחת והוא קינח עם תצוגת 61 הנק’ מול שארלוט (שדרך אגב, חטפה גם את ה-62 מכרמלו אנתוני מוקדם יותר העונה. לא משהו שהייתי כותב בקורות חיים, מייקל קיד גילכריסט). בתוך הרצף הזה הייתה גם התצוגה הסופר דומיננטית מול הת’אנדר כאשר ההיט השפילו את דוראנט וחבריו כשלמעשה הם אומרים “אנחנו עדיין האלופים” ולברון, עם 33 נק’ בכמעט 70% מהשדה ו-7 ריב’, אומר “אני עדיין ה-MVP”.

וכעת אנו נכנסים ליישורת האחרונה של המירוץ הפתלתל וההפכפך הזה, ואת האמת, לא כל כך משנה לי איך הוא יגמר, אני רק רוצה להנות מרמת כדורסל נדירה שמציגים שני השחקנים הטובים ביותר של הדור הנוכחי. השניים הללו דוחפים אחד את השני לרמות שלא הכרנו והם מגיעים לשיא היכולת שלהם פחות או יותר באותה נקודת זמן בקריירה, ופה, למעשה, נעוצה הסיבה מדוע היריבות הזו מאיימת להפוך להיסטורית.


היריבות של דוראנט ולברון מאיימת להגיע לרמות שלהם. מג’יק ובירד


היריבות הכי היסטורית והכי מפורסמת בליגה היא של לארי בירד ומג’יק גונסון. השניים הללו הגיעו לשיא שלהם בשנות ה-80 וסחפו את כל הליגה אחריהם עם התחרותיות המדהימה שלהם והעובדה שהיה כמעט בלתי אפשרי לקבוע מי טוב יותר מבין השניים. לאורך השנים לא זכינו לראות יריבויות ברמה כזו, רמה בה בירד ומג’יק נפגשו עם הקבוצות שלהם שנה אחר שנה בפיינלס והחליפו תארים אחד עם השני. באיזשהו שלב נדמה היה שזה קורה עם צ’ארלס בארקלי ומייקל ג’ורדן, אבל בסופו של דבר התברר שמייקל היה רמה אחת מעל.

העונה מאזן הכוחות בין דוראנט ללברון מזכיר לי את המצב עם בארקלי וג’ורדן ב-1993. מייקל נכנס לעונה הזו אחרי שתי אליפויות רצופות ובארקלי נכנס חדור מוטיבציה לקחת תואר ראשון בקריירה. זה נגמר עם MVP והמאזן הטוב בליגה, אבל בפיינלס ג’ון פקסון קבר את הסאנס וג’ורדן חגג ת’רי-פיט ראשון, אבל הגמר הזה נתן הזדמנות לליגה לשים את שני השחקנים הכי טובים שלה על במה אחת. מאז ועד היום זה כמעט ולא קרה. מייקל והאקים אולג’וואן מעולם לא נפגשו בגמר, כך גם קובי ולברון. אולם העונה, נראה שיש לנו הזדמנות לראות שני סופרסטארים בשיא הקריירה הולכים ראש בראש עד הסוף, כך שכרגע זה אולי מזכיר יותר את סר צ’ארלס ו-MJ, אבל אולי עוד כמה חודשים זה יהיה דומה יותר למצב בין בירד ומג’יק.


לא זכינו לראות גמר בין קובי ללברון. נקווה שזה לא יהיה המצב בין לברון לדוראנט


זה נכון שקינג ג’יימס והדוראנטולה (אני לא יודע למה מחפשים לו כינוי חדש, זה אחלה כינוי, לבטח יותר טוב מ”המשרת”) כבר נפגשו בפיינלס ב-2012, אבל כולנו יודעים שזה היה רק חימום. דוראנט והת’אנדר הגיעו לשם בפעם הראשונה וזה היה שכר לימוד עבורם, ולברון לא היה עם הילת האלוף שעוטפת אותו כיום. היום מדובר בשני שחקנים ברמה אחרת לגמרי ובשתי קבוצות שונות לחלוטין. הת’אנדר הם קבוצה יותר שלמה מהקבוצה הבוסרית שהופיעה לפני שנתיים ואילו מיאמי קבוצה שתלויה הרבה יותר בלברון ובביג-3 מאותה קבוצה אלופה של 2012, שיכלה להסתמך על ערבי קליעה מוטרפים של מריו צ’אלמרס ומייק מילר. כך שהסיטואציה מוכנה, וכל הסימנים מראים שהעונה הסדרה הזו תהיה צמודה הרבה יותר, ובלי קשר למירוץ ל-MVP, זו סדרת גמר שרשום עליה אינסטנט קלאסיק.

כך שלמרות האהבה שלי לאינדיאנה והתקווה שלי שהם ינצחו את ההיט בגמר המזרח, אם זה לא יקרה ובקצה הדרך יחכה ללברון קווין דוראנט, תהיו בטוחים שאני לא אירדם.

#מייקלגורדן #קוויןדוראנט #מגיקגונסון #לברוןגיימס #לאריבירד

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com