©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

Unbreakable

ברוב המשחקים בעונה הרגילה כאשר אתה רואה קבוצה פייבוריטית, לא כל שכן קבוצה שנמצאת ברצף ניצחונות מרשים כמו הניקס, בורחת ל-15 הפרש ברבע השלישי, אתה מסתכל על השעון, רואה שהשעה כבר 4 וחצי וחושב לעצמך שאולי כדאי לסגור את הליג-פאס להיום ולשים את הראש כמה שעות במקום לראות את הבלו-אאוט המסתמן. לעומת זאת, כשהיריבה היא שיקאגו, מומלץ להישאר ערים.

שיקאגו בולס לא תזכה העונה באליפות, היא גם כנראה לא תגיע לגמר המזרח. במצב העניינים הנוכחי, זה יהיה הישג עבורה להגיע לחצי הגמר האזורי. אבל את הקבוצה של תום ת’יבודו אסור, פשוט אסור, למדוד במדדים מוחלטים כמו לאן הם הגיעו בפלייאוף או מה אחוזי ההצלחה שלהם. על הקבוצה הזו של הבולס צריך להסתכל בצורה קצת אחרת משאר הקבוצות בליגה.


תום ת’יבודו. כל מלה מיותרת


בתחילת העונה, כשהיה דיבור על כך שדרק רוז יוותר על העונה והבולס ידרדרו לקרבות מיקום על הפלייאוף, האמנתי ששיקאגו תישאר קבוצת צמרת במזרח. לא עם המאזן הטוב בליגה, כמו שקרה בשנתיים האחרונות, אבל שהיא תמשיך להיות כח מרכזי, בעיקר מכיוון שהמזרח לא מספיק עמוק כדי לדחוק קבוצה כמו הבולס מחוץ לשישייה הראשונה. האמנתי שהבולס יעשו זאת דרך הגנת ברזל וליקוט ניצחונות איפה ששאר הקבוצות הגדולות נופלות. בחוץ אצל וושינגטון, אצל דטרויט, אצל פיניקס. האמנתי שאין לקבוצה הזו, ללא דרק רוז, מספיק כשרון כדי לנצח את הגדולות, אבל יש לה מספיק תום ת’יבודו כדי להמשיך להיות בצמרת.

הבולס עמדו בציפיות שלי והם ביתרון חצי משחק על פני אטלנטה בקרב על המקום החמישי, אבל הם לא עמדו בציפיות שלי לגבי הדרך בה הם נשארו קבוצת צמרת במזרח. רק בשבועיים האחרונים הבולס הפסידו לקבוצות לוטרי כמו וושינגטון, דטרויט וטורונטו. ואם מסתכלים קצת יותר אחורה אז העונה שלהם כוללת הפסדים לא מחמיאים לשארלוט, ניו אורלינס, קליבלנד וסקרמנטו. לעומת זאת, בדו-קרב העונתי מול מיאמי הם מובילים 1-2 (ביום ראשון יהיה משחק נוסף), על הניקס הם רשמו סוויפ עונתי מדהים של 0-4 ואת ברוקלין הם ניצחו שלוש פעמים מתוך ארבע.

אמנם המאזן הכולל שלהם מול קבוצות פלייאוף (23-18, 43.9% הצלחה) הוא לא משהו למסגר ולהראות להורים, אבל אי אפשר להתכחש לכך שמדובר בקבוצה מיוחדת. הרבה פעמים אנחנו מדברים על DNA של מועדון, על אותו מושג חמקמק שקשה מאוד להגדיר אותו, אבל כולם יודעים שהוא שם. הגנום של הבולס הנוכחיים התפתח מהרגע שתום ת’יבודו נחת במועדון לפני שנתיים וחצי, והעונה כבר אי אפשר להתעלם ממנו. מדובר בקבוצה כמעט בלתי ניתנת לשבירה, שמעלה הילוך כשהיא מריחה יריבות. האגרסיביות על גבול האלימות במשחק שבירת הרצף של מיאמי ואינספור הטכניות בשני המשחקים האחרונים מול הניקס רק מאששים את התיאוריה הזו.

אז מה זה אומר בעצם? לגבי העונה הנוכחית, זה אומר שאם וכאשר שיקאגו יבטיחו את המקום החמישי, ברוקלין צריכה לפחד. היא צריכה לפחד כי שיקאגו היא קבוצת חוץ טובה (רקורד 18-20), אבל מעבר לזה, שיקאגו מתפתחת להיות בוסטון החדשה, קבוצה שאף פעם לא אומרת נואש, שאף פעם לא נשברת, שנראה שליאוניידס מ-300 צועק להם “Never retreat, never surrender” כל טיים אאוט. בקיצור, שיקאגו מתפתחת להיות קבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בשלבים האלה של העונה.


כשרון ואגרסיביות. רוז ונואה


המשמעות של כך לגבי העונות הבאות היא יותר מעניינת. עם חזרתו של דרק רוז לעניינים, ההתקדמות המרשימה של ג’ואקים נואה והנוכחות של לואל דנג וקרלוס בוזר, רמת הכשרון של שיקאגו תחזור להיות בין הגבוהות בליגה. כשמוסיפים לכשרון הזה את הערך המוסף של קבוצה שלא מוותרת ושמציגה את הכדורסל הכי אגרסיבי בליגה, מקבלים את הקבוצה שיותר מאינדיאנה ויותר מהניקס יכולה להוות איזושהי תחרות למיאמי בשנים הקרובות.

מהרגע שנודע שדרק רוז ייעדר לרוב חלקי העונה הנוכחית, הייתה סביב שיקאגו אווירה כאילו ניאו מ”מטריקס” מת. בעקבות זאת, אף אחד לא ציפה מהבולס לכלום העונה, ואכן ישנם כמה נתונים באמת מחרידים לגבי הקבוצה הזו (ההתקפה הגרועה בליגה עם 92.8 נק’, 34% מהשלוש, 43.5% מהשדה), אבל דווקא בעונה בה אפור היה אמור להיות הצבע השולט בעיר הרוחות, שיקאגו יוצאת עם הרבה דברים חיוביים לקראת העונות הבאות. בראשם, העובדה שהקבוצה הצליחה להתמודד עם עזיבת רוב חלקי הספסל (עומר אסיק, סי.ג’יי ווטסון, קית’ בוגנס, קייל קורבר) שהוכיחה שהבולס הם מערכת שגדולה מסך החלקים שלה. מספיק להסתכל על העונה הפנטסטית של נייט רובינסון (13.2 נק’ עם למעלה מ-40% מהשלוש בתוספת 4.3 אס’), שהובא כממלא מקום עד החזרה של רוז, ועל ג’ימי באטלר המצוין (שנתן עונה שנייה כמו שכתוב בספר עם שיפור בכל הקטגוריות) שבקושי היה חלק מהרוטציה בעונה שעברה, כדי להבין שמדובר במועדון מיוחד.

אם כבר נגענו ברובינסון, אז לננס מסתיים החוזה בקיץ ונראה שלאור היכולת שלו העונה כשחקן שישי הרבה מאוד קונטנדריות יהיו חפצות בשירותיו. הסיכויים של הבולס להיות שחקן מרכזי בשוק השחקנים החופשיים או להחתים את רובינסון על חוזה חדש הם נמוכים מאוד (אלא אם כן גר פורמן יבצע אמנסטי על קרלוס בוזר), אבל אם יש משהו שהבולס הוכיחו העונה פעם אחר פעם, זה שהם לא תלויים בשחקן אחד, לא משנה אם מדובר בדרק רוז או בג’ואקים נואה או בלואל דנג. הבולס הוכיחו העונה שה-DNA המתפתח של המועדון מספיק כדי לזרוע אימה בכל הקונפרנס. עם קצת כשרון באדיבות רוז, אולי זה יספיק לקצת יותר מזה.

#נייטרובינסון #תוםתיבודו #דרקרוז #לואלדנג #גואקיםנואה #קרלוסבוזר