יש סצנה ב”ממזרים חסרי כבוד” שבו כריסטוף וולץ הפנומן מספר לבראד פיט הכבול באזיקים כי הוא רוצה לסיים את מלחמת העולם השנייה ושהוא מוכן להסגיר את עצמו לאמריקאים בתמורה לסיום המלחמה כבר באותו לילה. פיט, בתגובה, מספר לו במבטא ינקי כבד כי הוא מגיע מעיר קטנה שבה מבשלים אלכוהול ולא מאמינים לסיפורים, וכשהם שומעים סיפור שהוא טוב מדי בכדי להיות אמיתי, זה כי הוא לא אמיתי.
הטבע האנושי, לפחות שלי, הוא דומה לזה של פיט, AKA סגן אלדו ריין. כשאני רואה משהו שאחרים תופסים כמטורף, כעל חושי, כהיסטורי, הנטייה הטבעית שלי היא לפקפק ולנטפק, לחפש את החורים בעלילה, את הסדקים בשריון.
כשצפיתי בגולדן סטייט ווריורס במהלך העונה וחצי האחרונות, הנטייה הטבעית שלי התעוררה לא פעם ולא פעמיים. פעם אחת לא האמנתי שסטף קרי יכול להיות כל כך טוב. נתתי לסדרת הגמר הסבירה של קרי להשפיע עליי ונתתי הרבה מאוד קרדיט לצוות המסייע שלו, אבל עם הזמן מתגלה שקרי באמת כל כך טוב. כל כך טוב עד שהוא הפך את לברון ג’יימס לסוג של כוכב טרחן שאיבד את מקומו כגדול הכדורסלנים בתבל. כל כך טוב עד שהוא הפך לאייקון. כל כך טוב עד שהאייקון, בניגוד לאייקונים אחרים בעבר כמו אלן אייברסון או וינס קארטר, מתגמד לעומת היכולות המקצועיות שלו.
בפעם השנייה ניסיתי לחשוב איך מנצחים את המכונה הזו, איך מביסים אותה. ניסיתי לדמיין אילו קבוצות יתנו לווריורס את הפייט הטוב ביותר. דמיינתי איך קוואי לאונרד משתק את סטף קרי או את קווין דוראנט צולף שלשה אחרי שלשה אחרי שלשה מול אינספור המגינים שגולדן סטייט תשלח אליו ללא הועיל, ולמרות שהדברים הללו קרו ויש סיכוי שיקרו שוב בפלייאוף, זה עדיין לא מספיק. גולדן סטייט היא קבוצה כל כך טובה, כל כך מגוונת, כל כך דומיננטית וכל כך מרתיעה, שגם שילוב של הספרס והת’אנדר ביחד לא בטוח שיספיק כדי לנצח אותם בסדרה של 7 משחקים.
במהלך המשחק אתמול מול הת’אנדר הבנתי שמדובר כנראה במפלצת שיקח הרבה זמן עד שהיא תיכנע. אמנם אוקלהומה סיטי לא נכנעה ונלחמה על הרגע האחרון, אבל לווריורס יש יותר מדי כלים ויותר מדי בטחון. הרבה קבוצות היו נלחצות מהקאמבק הנפלא של הת’אנדר בחצי השני. הרבה שחקנים היו מנסים להציל את המולדת. אבל הווריורס הנוכחיים הם קבוצה מזן אחר, וגם כשהת’אנדר השוו את התוצאה הם המשיכו להריץ את התרגילים המוכרים שלהם (מה שהביא לשלשה המכרעת של קליי תומפסון) ולנוע בלי כדור לאזורים פנויים (מה שהביא לסל של סטף קרי במצב של 104-105, כששעון הזריקות כמעט הסתיים).
ככל שהזמן עובר והם שוברים עוד שיא ועוד שיא, אתה מבין שמדובר בכוכב שביט. אין לך למה לנסות להיאבק בו ולנסות לחשוב איך ראסל ווסטברוק ישמור עליו, עזוב אותך. פשוט תהנה מהנוף.
תהנה מהקבוצה עם ה-Net Rating הכי טוב ב-20 השנה האחרונות (ביחד עם הספרס של העונה הנוכחית), תהנה מהקבוצה שקולעת הכי הרבה שלשות בהיסטוריה (12.9 למשחק) באחוזים הכי טובים בהיסטוריה (42.7%, רק שארלוט של דל קרי מעליהם עם 42.76%), תהנה מהקבוצה שמוסרת הכי הרבה אסיסטים בליגה בפער עצום (29.3, אטלנטה שנייה עם 25.3) ושהאחוז סלים שלה שבאים בעקבות אסיסט הוא הגדול ביותר (68.6%). תהנה מקבוצה שמשחקת בקצב מסחרר (101.99 פוזשנים למשחק, שניים רק לקינגס) אבל לא מבולגן. תהנה מקבוצה שמביסה ללא תנאי את היריבות הכי גדולות שלה, וגם כאשר המשחקים שלה כן מגיעים למאני טיים, היא יודעת לחסל אותם (ה-Net Rating של הווריורס בשלוש הדקות האחרונות של משחקים בהפרש של 5 נק’ או פחות הוא 48.1+. קליבלנד שנייה עם 26.8+. מדהים). תהנה, פשוט תהנה.
ואם סטטיסטיקות לא עושות לך את זה, אז תהנה מזה.
או מזה
או מזה
קבוצה כמו גולדן סטייט מגיעה פעם ב-20 שנה. סינרגיה מושלמת בין כשרון היסטורי, רעב יוצא דופן להצלחות וחיבור נכון בין השחקנים. שיקאגו בולס של שנות ה-90 היא הדבר הכי קרוב למה שאנחנו רואים מהווריורס כרגע, ואפשר לטעון שהכימיה בין שחקני הווריורס הרבה יותר טובה מזו שהייתה לשחקנים של הבולס בזמנו. כל כמה שנים ראינו קבוצות שמתקרבות לרמה הזו. הלייקרס של תחילת המילניום היו קרובים לשם, אבל נכנעו לבעיות כימיה ואגו. הסלטיקס של 2008 איימו להגיע לשם, אבל הוכרעו תחת הפציעות והזקנה. מיאמי של לברון הייתה שם, אבל היא לא הגיעה לגבהים שהווריורס מגיעים אליהם בעונה הרגילה. חייבים להזכיר בפסקה הזו גם את הספרס, אבל אצלם הגדולה היא בהמשכיות. הספרס הצליחו לשמור על הצלחה ברמה גבוהה במשך הרבה זמן, שזה משהו נדיר ב-NBA. גולדן סטייט, לעומת זאת, מגיעים לרמת הצלחה היסטורית. הספרס תפסו גל והם גולשים עליו כבר שנים. הווריורס, אולי, עלו על הגל הכי טוב בהיסטוריה.
אם נחזור לרגע לאלדו ריין, יש סיפורים שהם באמת טובים מדי בשביל להיות אמיתיים, אבל אלו הם הסיפורים הטובים באמת. כמו הסיפור של המאמן בתיכונים שחתך את מייקל ג’ורדן מהנבחרת, או כמו סיפור החברות של לארי בירד ומג’יק ג’ונסון או כמו סיפור ההפיכה של דניס רודמן משרת בבית ספר ל”תולעת”. אלו סיפורים שבמבט ראשון נראים תלושים מהמציאות, עד שאנחנו מבינים שהמציאות למעשה עולה על כל דמיון.
הווריורס הנוכחיים הם סיפור כזה. דריימונד גרין, ממרומי המקום ה-35 בדראפט, הוא סיפור כזה. סטפן קרי, שרק לפני שלוש שנים עוד תהינו האם הוא בכלל מסוגל לסיים עונה אחת בריאה ב-NBA, הוא סיפור כזה. הווריורס, כקבוצה, הם סיפור כזה, ואם הם ישברו את השיא של שיקאגו ויקחו אליפות (קשה לי לראות איזושהי קבוצה מנצחת אותם כל עוד יש להם יתרון ביתיות לכל אורך הפלייאוף), הסיפור הזה יקבל את המימד ההיסטורי הראוי לו.
פעם ב-20 שנה מגיעה קבוצה כמו גולדן סטייט. בואו נהנה ממנה.