©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

Where is the Love?

קווין לאב מזכיר לי קצת את פלוטו. הכוכב לכת, לא הדמות המצוירת. פלוטו נמצא כל כך רחוק מהשמש והוא כל כך קטן שחלק אפילו לא מגדירים אותו ככוכב לכת, אבל הוא עדיין גדול יותר מכל שאר החפצים האחרים האלה שעפים בחלל. בזמן ששאר הכוכבים מקבלים את החשיפה הגדולה מהתקשורת וזוכים לטעום את טעמו המתוק של הפוסט-סיזן, לאב מתקרר בכפור של מינסוטה. בקיץ כבר התחלנו לשמוע קובלנות מצד האול-סטאר, השבוע זה כבר הפך למתיחת ביקורת רצינית על התנהלות הזאבים.

זה כבר מתחיל להיות סוג של הרגל, כוכב גדול משוק קטן מואס בחוסר היכולת של הקבוצה שלו להעמיד סביבו סגל ראוי וצועק “תחזיקו אותי”. הראיון שלאב העניק השבוע, בו התלונן על כך שלא קיבל חוזה מקסימום מדייוויד קאהן, הג’נרל מנג’ר, ושכל עונה הוא צריך ללמוד שמות חדשים בחדר ההלבשה, הוא סממן של תרבות הכוכבים ב-NBA, בה הכוכב הוא זה שמחליט על עתיד הקבוצה.

אם בעבר השחקן היה, כביכול, סוג של עבד שאפשר לסחור בו, היום קיימת בליגה שכבה נוספת של שחקנים שמחזיקים את הקבוצות שלהם בביצים. רוב השחקנים, אפילו שחקנים טובים מאוד (כמו ג’יימס הארדן בקיץ האחרון למשל), עדיין לא יכולים להחליט על עתידם. אבל לברון ג’יימס, דווייט האוורד, כרמלו אנתוני, דוויין וויד, כריס בוש, דרון וויליאמס ואמארה סטודמאייר הם סופרסטארים שקבעו פחות או יותר איפה הם ישחקו, בין אם בהמתנה שחוזיהם יפקעו או בין אם בפסטיבל תקשורתי מורבידי שנמשך על פני שנתיים (כן, דווייט, אתה).

השבוע גם קווין לאב קפץ על הרכבת הזו, השאלה היא האם הוא בכלל ראוי לשבת באותו קרון עם הסופרסטארים המוזכרים? יש מספרים שאומרים שכן, פעמיים אול-סטאר, חבר בנבחרת האולימפית, מלך הריבאונדים לפני שנתיים וסגן בעונה שעברה, קלעי שלוש מחונן (הקלעי הכי טוב מבין הפאוור-פורוורדים) והרשימה נמשכת ונמשכת. לדעת רבים הוא הפאוור-פורוורד הטוב בליגה. אבל מצד שני, יש מספר אחד שמעורר את השאלה מתחילת הפסקה, והוא אפס הופעות עד כה בפלייאוף.

אנחנו חייבים לתת ללאב קצת קרדיט, מפני שהקבוצה שלו הייתה באמת נמושה בשלוש העונות הראשונות שלו בליגה והיא משחקת במערב האיכותי יותר, אבל בשביל לקנות כרטיס לרכבת הסופרסטארים הדמיונית הזו, אתה חייב שיהיה לך את קורות החיים המתאימים.

הראיון של לאב הכעיס אותי, בדיוק כמו שכל הפעולות שמתרחשות כתוצאה מתרבות הכוכבים בליגה מכעיסות אותי. לאב יכול להביע את כעסו מול דייוויד קאהן על כך שהוולבס לא פגעו בשלוש השנים האחרונות בבחירות הדראפט, ועל כך שהוא לא קיבל את החוזה שבו הוא חשק, אבל ההתקפה התקשורתית הזו על התנהלות הקבוצה שלו מסמלת משהו רע ב-NBA, מסמלת שהתרבות של “אני רוצה כאן ועכשיו” חדרה גם להיכלי הכדורסל האהובים עלינו, שהסבלנות נעלמה מהעולם ושאם עשית כמה משחקים של 20 ריבאונדים מותר לך לפתוח את הפה על מי שמשלם את המשכורת האסטרונומית שלך.

לאב כבר הספיק להתנצל על הדברים, וטען שחלק מהדברים הוצאו מהקשרם ושהוא אמר הרבה דברים חיוביים על הקבוצה, אבל הוא לא הכחיש שהוא מתוסכל. אני מאמין לו שהוא מתוסכל, אבל יש דרך להביע את התסכול שלך, ולהתבכיין על כך שחוסכים עלייך כדי לתת את הכסף לריקי רוביו היא לא אחת מהן.

איך שאני רואה את זה, כאשר כרטיסן הרכבת יעבור בקרון הסופרסטארים יהיו שחקנים שהוא יחלוף על פניהם, שהרוויחו את היכולת שלהם לקבוע היכן ישחקו ולנפנף באופציית היציאה שלהם, על אף שאני לא אוהב את התופעה הזו. כאשר הוא יעבור ליד קווין לאב, הוא ייתן לו כמה טפיחות על השכם ויגיד לו “כרטיס, בבקשה”. כי למרות שהוא השחקן שהכי קרוב לכך בליגה, לאב עדיין לא הרוויח את הכרטיס שלו.

כרגע הקבוצה שלו די מדשדשת מאז חזרתו מהפציעה (4 נצחונות מול 5 הפסדים, מאזן כללי 9-9) והפורוורד מ-UCLA קולע באחוזים לא מאפיינים (רק 21.6% מהשלוש, 67.4 מהקו) כך שגם התזמון שלו לא מוציא את אותו סטיבן הוקינג מהסיפור הזה. עם זאת, חזרה של יכולת הקליעה של לאב  ביחד עם החזרה של רוביו מהפציעה בשבועות הקרובים יכולה להבטיח לו, לאור המערב המבולבל, ביקור ראשון בפלייאוף. עד אז, שידבר במגרש, לא בתקשורת.

#דייווידקאהן #קוויןלאב #כרמלואנתוני #לברוןגיימס #ריקירוביו