ערב פתיחת העונה היה איזשהו יאוש קולקטיבי סביב עולם ה-NBA, יאוש הנובע מן העובדה שדי ברור לכולנו שכל העונה הזו היא פרולוג לחלק השלישי בטרילוגיה בין הקאבס לווריורס. שני ההפסדים המהירים של הווריורס בפתיחת העונה וחבלי הלידה ההגנתיים שלהם גרמו לכולנו קצת לפקפק ביאוש הזה, בטח כשהקליפרס נראים מצוין. אולם חודש לתוך העונה, נראה שתחושת הבטן הראשונית הייתה נכונה. הווריורס נראים טוב. טוב מאוד. ההגנה שלהם מתחילה להיראות טוב יותר (מדורגים 8 ביעילות הגנתית מתחילת העונה) ומצד שני, ההתקפה שלהם קטלנית ובעיקר חכמה. בכל קטגוריית אסיסטים הם מובילים את הליגה בפער שגורם למדדי ג’יני של ישראל להיראות טוב. הם מייצרים 73.9 נק’ מאסיסטים העונה. מן הסתם זה מקום ראשון בליגה, אבל מה שמעניין זה שלמקום השני (בוסטון) יש 59.1 נק’. ההפרש הזה, בין המקום הראשון לשני, הוא שווה ערך להפרש בין בוסטון למאבריקס, שמדורגים במקום ה-28 בקטגוריה הזו עם 44.6 נק’ מאסיסטים. תקראו את הנתון הזה שוב. ואז תראו את הסרטון הזה.
ביחד עם החזרה של הקליפרס לקרקע אחרי שלושה הפסדים רצופים (ג’ון קילפטריק?! מישהו ראה את זה בא?) והדומיננטיות הנינוחה של הקאבס במזרח (למרות ההפסד ליאניס באקס אתמול בלילה) נראה שחזרנו למסלול שציפינו להיות בו לפני שהתחילה העונה, מסלול שבסופו מחכה לנו מפגש ענקים נוסף בין גולדן סטייט לקליבלנד. תכלס, זה קצת מאכזב.
במערב אנחנו מכירים כבר את היריבות, ולכן דווקא הקונפרנס הזה לא ממש מאכזב אותי. הקליפרס כנראה יחנקו ברגע האמת, לספרס אין הרכב שמסוגל להתמודד עם הווריורס לאורך סדרה של 7 משחקים, הת’אנדר והרוקטס זה נחמד, אבל אם הן יצליחו לנצח משחק אחד בסדרת פלייאוף מול הווריורס זה יהיה הישג. הווריורס הם הקבוצה הטובה ביותר במערב, ויש צורך בפציעה של דריימונד והיעלמות של אחד מהטריו דוראנט/קרי/תומפסון ביחד עם דעיכה של איגודלה וליווינגסטון (זה את האמת כבר התחיל לקרות) כדי שאיזושהי קבוצה תצליח להדיח אותם לפני הגמר, אבל זה כאמור, לא מפתיע. ציפינו לראות מהווריורס דומיננטיות כי הם היו הקבוצה הכי דומיננטית בליגה בשנתיים האחרונות והם הוסיפו את אחד משלושת השחקנים הטובים בליגה. מה שמפתיע אותי הוא כמה במזרח אף אחד לא ממש קורא תיגר על הקאבס.
חייבים להגיד שהקאבס נראים טוב מאוד מתחילת העונה. קווין לאב נראה מחובר יותר ואחרי שנתיים נדמה כי הוא התרגל לתפקיד שייעדו לו באוהיו, ככינור שלישי שתפקידו לקלוע מבחוץ ולהוריד ריבאונדים. העונה הוא מקבל אפילו פחות נגיעות ב-Elbow ובפוסט ומנגד יותר אפקטיבי בריבאונד התקפה (3.7 נק’ מהזדמנויות שניות לעומת 2.3 בעונה שעברה) וצולף ללא הכרה (למעלה מ-40% מהשלוש). קיירי ארווינג, אחרי הרבה סימני שאלה סביב ההתאמה שלו ללברון, נראה כמו הסייד-קיק המושלם, ולברון הוא לברון. הוא עדיין השחקן הטוב בעולם. טיירון לו מנהל את ההצגה בצורה מושלמת ולפעמים יוצאים לקאבס מהלכים שאתה תופס את הראש ואומר לעצמך “וואו, אף קבוצה אחרת בליגה לא מסוגלת לשחק ככה”.
ועדיין, הציפייה הייתה שאחרי 6 עונות בהן לברון שולט בקונפרנס תקום קבוצה שתקרא עליו תיגר. אינדיאנה איימה לעשות זאת לתקופה מסוימת ב-2013 ותחילת 2014, אבל אז הם התפרקו מבפנים ופול ג’ורג’ נפצע ואף קבוצה לא ממש מילאה את הואקום שנוצר מאז. טורונטו ואטלנטה עשו קולות של תחרות בשנתיים האחרונות, אבל זה מרגיש כמו המתמודדים העצמאיים שרצים מול המועמד הרפובליקני והדמוקרטי לנשיאות. זה נחמד וחביב, אבל אין לזה באמת סיכוי. היחידה שבאמת הייתה קרובה הייתה שיקאגו, אבל גם אותם לברון פירק בעזרת מהלך מחוק אחד.
איך עוד לא הגיעה הקבוצה הגדולה הבאה של המזרח? איך עדיין אף אחד לא מאיים אפילו על השלטון של לברון במזרח? האם זה כי קליבלנד כל כך טובים שאף קבוצה לא מצליחה להתקרב אליהם, או כי המזרח כל כך חלש ובינוני שאף קבוצה לא מצליחה לברוח לפלוטון?
יכול להיות שזה שילוב של השניים, אבל בכל מקרה, עד עכשיו ציפיתי שאיזושהי קבוצה תצליח להפחיד קצת את הפרשים, ואת האמת, ציפיתי שזו תהיה בוסטון.
לקבוצה של בראד סטיבנס יש נסיבות מקלות לפתיחת העונה המגומגמת שלהם (7-10 נכון לכתיבת שורות אלו, מקום 4 בקונפרנס) בעקבות הפציעות של אל הורפורד וג’יי קראודר, ולאחר שהם חזרו אפשר לראות שיפור אצל הסלטיקס. בעשרת המשחקים האחרונים הם סופגים רק 98.3 נק’ ל-100 פוזשנים (5 בליגה) ויש להם את ה-Net Rating הרביעי בטיבו בליגה (6.3+). על הדרך הם ניצחו 7 מ-10. זה אחלה, אבל האם זה יספיק מול הקאבס בסדרה?
נתחיל מהחדשות הטובות. אל הורפורד עשה שינוי בקבוצה, אין ספק בכך. בשנתיים האחרונות הסלטיקס שיחקו גרסאות שונות של כדורסל שמבוסס בעיקר על כשרון ופחות על גובה. “אני לא מאבד שינה על גובה, אני מאבד שינה על כשרון” זה המשפט המפורסם של סטיבנס שאומר בעצם שבכדורסל המודרני אפשר לפצות על מחסור בסנטימטרים בעזרת עודף כשרון. עם הורפורד, לסטיבנס יש גם וגם והוא לא צריך להתפשר על הטיילר זלרים של העולם. בעזרת הורפורד וחסימות הטוסיק המשובחות שלו (דוגמא למטה) לסלטיקס יש נשק חדש ומשופר בהתקפה. גם הפיק אנד פופ שלו וגם היכולת שלו להתגלגל לטבעת בפיק אנד רול. הסלטיקס מייצרים 1.08 נק’ פר פוזשן מכל מהלך כזה (8 בליגה העונה) וקולעים ב-55% במהלכים הללו לעומת 0.96 נק’ פר פוזשן בעונה שעברה (מקום 27 בליגה) ב-49.3%.
עוד חדשות טובות? אייזיאה תומאס נראה מעולה העונה. השחקנים היחידים בליגה שקולעים לפחות 25 נק’, מוסרים לפחות 6 אס’ וקולעים לפחות 2 שלשות הם ג’יימס הארדן, דמיאן לילארד, סטף קרי, קווין דוראנט ותומאס. זאת אחלה רשימה להיות בה, ולמרות שהאחוזים שלו משלוש דורשים טיפול (32.5%) ברור לגמרי שתומאס הוא אחד הגארדים ההתקפיים הטובים בליגה.
עוד? ג’יי קראודר רק חזר מפציעה, מרכוס סמארט הוא דניס רודמן נמוך, אייברי בראדלי הוא מתחרה ראוי לתומאס על תואר החוזה הטוב בליגה וג’יילן בראון מחזיר את המכנס הקצר לאופנה. ועוד בכלל לא התחלתי לדבר על הבחירות של הנטס. קשה מאוד לכתוב כתבה פסימית על הסלטיקס. זו ממש משימה קשה.
אבל מול הקאבס כל האופטימיות הזו לא תחזיק מים. הבחירות של הנטס לא יכולות עדיין לשמור על לברון ג’יימס והן גם לא מציגות מצ-‘אפ בעייתי לקאבס בצד השני, כך שקשה לראות את הסלטיקס כקבוצה שתפריע לקליבלנד לדרוס את הקונפרנס בדרך לגמר שלישי ברציפות.
השאלה היא האם בוסטון צריכה לשאוף לשם כבר העונה, וזו שאלת ה-640,000 דולר. לכאורה, אין לבוסטון שום סיבה להאיץ את התהליך. יש להם את הורפורד וקראודר לפחות עד סוף 2018/19, את תומאס ובראדלי בחוזים נוחים עד סוף 2017/18, דונמים פנויים מתחת לתקרת השכר ואת הבחירות של הנטס, שגורמות לביל סימונס לזקפה תמידית. הצעד הנכון הוא לקחת את הזמן, לתת לבראון ולבחירות של הנטס להתבשל ולחכות עד שהקאבס והוווריורס יפנו את הזירה. השאלה היא האם בוסטון תהיה טובה מספיק כדי להיות זו שמחליפה אותן כטים-טו-ביט של הליגה, אם וכאשר? או שאולי משהו ישתבש בדרך?
תומאס מסיים חוזה עוד שנה וחצי, והוא כבר התמרמר לא מעט על החוזה הנמוך שלו. למי שלא יודע, תומאס מרוויח 6.5 מיליון דולר העונה ו-6.2 מיליון דולר בעונה הבאה. אין הרבה אנשים בעולם שהיו מתמרמרים על סכומים כאלו, אבל בהתחשב בזה שבן סימונס, רוקי שעוד לא שיחק דקה ב-NBA, מרוויח כמעט כמוהו העונה, אפשר להבין מאיפה זה בא. “כדאי להם שיביאו את המשאית של הכספות. הם משלמים לכל אחד אחר, אני חייב לקבל משהו” אמר תומאס בעונה שעברה כשהתחיל ליפול לו האסימון לגבי השינוי הענק שהקפיצה בתקרת השכר תביא עמה. איינג’ לא יוכל לקבל אותו בהנחה בחוזה הבא שלו, וכעת עולה השאלה האם אתה מוציא 30% מתקרת השכר שלך על שחקן שאיך שלא תהפוך את זה – הוא מגבלה הגנתית?
אייברי בראדלי הוא עוד שחקן שיהיה מעוניין בשדרוג פיננסי לאחר סיום החוזה שלו בקיץ 2018. בראדלי החליף סוכנים בעונה שעברה, בין היתר כי הוא ככל הנראה לא היה מרוצה מהחוזה שהם השיגו לו (אף על פי שהיו רינונים על כך שהוא אובר-פייד לאחר שהחוזה נחתם. רינונים שנעלמו מן העולם, מן הסתם). גם הוא סביר להניח לא יתן הנחה לאיינג’ בשולחן המשא ומתן.
באותו קיץ גם מרכוס סמארט מסיים חוזה, ואיינג’ יצטרך להחליט אם הוא נותן גם לו חלק מהעוגה. בנוסף, לא יהיה סנכרון בין הצעירים המוכשרים שיגיעו מהבחירות של ברוקלין לוטרנים שירצו כבר לגעת בפסגת הליגה. הורפורד כבר בן 30, תומאס עוד מעט בן 28, בראדלי וקראודר בשיא הקריירה שלהם עכשיו. אין להם זמן לחכות שכל בחירות הדראפט הללו יבשילו.
הסלטיקס הם לא מינסוטה, שכל הכוכבים שלה צעירים ובערך באותו גיל כך שהזמן עובד לטובתם. ברגע שהם החתימו את הורפורד, הסלטיקס למעשה הכניסו את עצמם לדילמה. האם משקיעים בצעירים ולוקחים את הזמן ויכול להיות שמקריבים את שנות השיא של הכוכבים שלנו? או שמא זונחים קצת את העתיד לטובת ההווה? זו שאלת מיליון הדולר.
במשך כמה עונות דני איינג’ קיפץ בין השלוליות הללו בהצלחה, אולם לאט לאט אנחנו מתקרבים לרגע בו הוא יצטרך להחליט. אישית, אני מקווה שהוא יחליט שהוא משקיע בהווה. אני מקווה לראות אותו שולח שתי בחירות דראפט ועוד השלמות בתמורה לדמארקוס קאזינס ונכנס לזירה בכל הכח עם הקאבס והווריורס. הקונפרנס המזרחי, והליגה כולה, צריכים תחרות. הם צריכים עוד קבוצה שתשפיע על מאזן הכוחות. הם צריכים עוד קבוצה שתכניס קצת אי ודאות לתוך העולם היותר מדי ודאי של ה-NBA.