מאז שאני התחלתי לעקוב באדיקות פנאטית משהו אחרי ה-NBA, שזה בערך מעונת 2010/11, זו לטעמי העונה הטובה ביותר. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. ישנה העובדה שאין טים-טו-ביט קלאסית באף קונפרנס, עקב ההיעלמות של ההיט והעובדה שסן אנטוניו עוד לא הכניסה להילוך ראשון אפילו. ישנה העובדה שהעונה הזו לא ראינו (עדיין) יותר מדי סופרסטארים נכנעים לפציעות (וגם הפציעות שכן היו הכניסו קצת פלפל לעונה, כמו הפציעה של קווין דוראנט), ויש כמובן סיבה נוספת, שעונת הטריידים החלה, והיא פעילה מתמיד.
בעונות האחרונות התרגלנו לעונות טריידים חלשות יחסית. החוזה הקיבוצי שנחתם ב-2011 אחראי לכך במידה מסוימת. ה-CBA החדש (אפשר להפסיק לקרוא לו חדש? הוא מ-2011) הביא לחוזים קצרים יותר ולמדיניות קשיחה יותר בכל הנוגע לחריגות מתקרת השכר, והתקצרות החוזים בעצם עיקרה את האטרקטיביות של החוזים הנגמרים. בעידן הפוסט-CBA כמעט אף קבוצה לא נתקעת עם חוזה נוראי ל-5 שנים, ולכן הדחף לקבל שחקנים שהחוזה שלהם מסתיים בקיץ ירד משמעותית, והחוזה הנגמר הוא למעשה כבר לא כזו אטרקציה.
בנוסף, תקרת השכר הקשיחה יחסית הובילה קבוצות לחפש מתחת לאבנים כל מיני מציאות. לפעמים חלק מהג’נרל מנג’רים מצליחים לתפוס איזה כוכב בחוזה נח מאוד (כמו פול מילסאפ) או שחקן רוטציה בחוזה מינימום (כריס אנדרסן בהיט, לדוגמא), אך מדובר עדיין בחוזים קצרים שהתשלום עליהם מגיע יחסית מהר (מילסאפ מסיים חוזה בקיץ, וקשה להאמין שהוא לא יקבל חוזה מקסימום מאיזושהי קבוצה), כך שהמציאות האמיתיות נמצאות בדראפט, איפה שאפשר לדוג כשרון צעיר בחוזה נח למשך ארבע עונות תמימות, ואם הוא מתברר כאחלה שחקן, יש לקבוצה שבחרה אותו אופציה לשמור אותו אצלה (בזכות ה-Restricted Free Agency) למשך 7-8-9 עונותיו הראשונות.
בעקבות זאת הרבה פחות קבוצות מסכימות לוותר על בחירות דראפט בסיבוב הראשון, וכשאי אפשר לתבל את העסקה עם קצת בחירות דראפט, קשה מאוד לבצע טריידים מפלצתיים. כרמלו אנתוני לא היה עובר לניקס בלי הבחירה שעברה לדנבר, דרון וויליאמס לא היה עובר לנטס בלי הבחירה של דרק פייבורס וג’ו ג’ונסון לא היה עובר לברוקלין בלי כל הבחירות שעברו לאטלנטה בתהליך (טוב, אולי כן, הנטס פשוט יצאו קבבים בטרייד הזה).
איבוד הערך של החוזה הנגמר והדגירה של גנ’רל מנג’רים על בחירות דראפט הביאו, כאמור, לעונות טריידים מצ’עממות יחסית. רודי גיי פה, אוון טרנר שם, אבל לא ממש ראינו פעילות כמו שהיינו רגילים לראות, וסצנות כמו של בילי בין וג’ונה היל פה למטה הפכו להיות הרבה פחות תדירות.
אלא שנראה שהעונה הסכר קצת נפתח. יכול להיות שקליבלנד והצורך הנואש שלה לחיזוק העירו את השוק קצת מוקדם מהרגיל ויכול להיות שפשוט המנהלים בליגה הפכו לחכמים יותר והבינו איך לרקוח טריידים במציאות החדשה ב-NBA. בכל מקרה, הליגה מרוויחה מכך, ורק בשבועיים האחרונים היו ארבעה טריידים מעניינים (רונדו למאבס, ווייטרס לאוקלהומה/סמית’ ושומפארט לקאבס, מוזגוב לקאבס וג’ף גרין לממפיס), שעל כל אחד מהם אפשר לשפוך אלף מילים לפחות. עם זאת, הפעם אני רוצה להתמקד רק בצד אחד של המשוואה, הניו יורק ניקס.
הניקס כרגע הם הקבוצה הגרועה בליגה (מה שבטח מרתיח את סם הינקי), והם מארחים בסגל שלהם כל מיני שחקנים עם שמות פיקטיביים כמו לנגסטון גלאווי וטראוויס וור, אבל נדמה שכולם מסכימים שלמרות שהניקס הפסידו 63 מתוך 64 המשחקים האחרונים שלהם (או משהו מחריד שכזה), לפיל ג’קסון יש איזושהי תכנית. ובכן, אפשר לשאול מהי?
אני, לתומי, חשבתי בתחילת העונה שהניקס מחפשים לבנות קבוצה אטרקטיבית העונה, גם אם היא לא תהיה תחרותית. שהם יתנו הזדמנות לשחקנים כמו אימאן שומפארט וקלנת’וני ארלי (שנבחר בסיבוב השני של הדראפט) וינסו לבנות משהו לצד מלו כדי למשוך פרי אייג’נטס הקיץ, כאשר תקרת השכר תשתחרר קצת בסוף העונה (אני די בטוח ששמעתי את תקרת השכר של הניקס צועקת “עד מתי אמארה סטודמאייר?” לפני כמה ימים). חשבתי שהם למדו משהו מהכשלון הצורב של הלייקרס בקיץ הנוכחי בשוק החופשי, כאשר הם גילו כי מקום בתקרת השכר זה לא מספיק כדי למשוך כוכבים. יש צורך בחזון, בתוכנית, בשלד כלשהו.
כרגע נדמה כאילו השלד של הניקס מורכב מכרמלו אנתוני בלבד, ואם יש אוהדי ניקס בקהל, אני בטוח שזה לא ממש מרגיע אותם.
The man with the plan. פיל ג’קסון
הסיבה שמלו הוא לא ממש מרגיע היא כי הניקס נמצאים, כמו הלייקרס, באיזשהו מצב צבירה מוזר. הם מנסים לבנות מחדש, אבל מצד שני, הם מחויבים לבנות סביב כרמלו קבוצה מנצחת, כי הוא כבר בן 31 וחתם על חוזה עצום לחמש עונות. בחלומות הורודים שלהם אוהדי הניקס כמובן רואים את מארק גאסול וגוראן דראגיץ’ נוחתים בתפוח הגדול בקיץ והופכים את הקבוצה שלהם, ביחד עם מלו, לאינסטנט קונטנדר, אלא שהחלומות הללו הם חלומות באספמיא. אף פרי אייג’נט גדול לא יגיע לקבוצה הזו של הניקס.
חלומות יותר מציאותיים כוללים את רג’י ג’קסון (בהנחה שהת’אנדר לא ישוו את ההצעה עליו) או דיאנדרה ג’ורדן או איזשהו פרי אייג’נט אחר מהשורה השנייה (גרג מונרו?) שביחד עם מלו והבחירת דראפט שיש לניקס בדראפט הקרוב יתחילו לבנות משהו חדש, אבל גם בסרט הזה הניקס כבר היו.
ב-2010 הם שילמו יותר מדי עבור הדג החמישי או השישי בגודלו בפרי אייג’נסי וקיבלו את אמארה. הבולס באותו קיץ חלמו על דוויין ווייד והתעוררו עם קרלוס בוזר ב-80 מיליון ל-5 עונות. דאלאס לפני שנתיים הייתה מוכנה לעשות את טעות חייה עם חוזה מקסימום לדרון וויליאמס, לפני שהוא עשה פניית פרסה חזרה לברוקלין. זה הטבע של הפרי אייג’נסי במחירים הללו. זה או הום-ראן, כמו לברון במיאמי או דווייט האוורד ביוסטון, או פספוס קולוסאלי, כמו אמארה, בוזר או די-וויל.
האם הניקס באמת נראים כמו קבוצה של הום ראן?
לטעמי, הניקס צריכים לשנות דיסקט. הם צריכים להפסיק לחלום בהקיץ על גאסול או דראגיץ’ ולהחליט החלטה אמיצה לגבי הפרנצ’ייז הזה, וההחלטה הזו צריכה להיות ביצוע טרייד על כרמלו אנתוני, כשעוד יש לו איזשהו ערך.
אולי זה הזמן לוותר עליו? כרמלו אנתוני
ב-11 עונותיו הראשונות בליגה, כרמלו לא הוכיח שהוא מסוגל להנהיג קבוצה, ובעונה הנוכחית קשה להצביע על מגמת שיפור בנושא הזה. מעבר לכך, הוא קולע הכי מעט מאז עונת 2008/09 באחוזים נמוכים ממוצעי הקריירה שלו ויכול מאוד להיות שהוא נמצא רגע אחרי השיא שלו. יתכן שמדובר במקרה דומה לזה של פאו גאסול בלייקרס, של שחקן שויתר על הקבוצה שלו ושבסיטואציה הנכונה עדיין מסוגל להתפוצץ, אבל כרגע, כרמלו לא נראה כמו האיש שיקח את הניקס לאן שהם רוצים להגיע.
הבעיה עם צורת החשיבה הזו היא שאין יותר מדי ביקוש למלו ברחבי הליגה. רוב הקבוצות סגורות בעמדת הסמול פורוורד וגם אלו שלא, לא ממש מתלהבות מהרעיון של ויתור על חצי סגל בשביל שחקן עם מאזן פלייאוף שלילי. הקבוצות היחידות שלדעתי עוד איכשהו יכולות לשכנע את עצמן שמדובר ברעיון טוב הן מיאמי והלייקרס. למיאמי יש את לואל דנג וג’וש מקרוברטס ועוד שחקנים שפט ריילי לבטח יהיה מוכן להעביר בתמורה למלו, אבל קשה להאמין שהוא יהיה מוכן להיפרד מבחירות דראפט. לעומת זאת, הלייקרס הנואשים, לבטח לא יהססו לשלוח את ג’וליוס רנדל, ג’ורדן היל והגופה של סטיב נאש ביחד עם כמה בחירות בתמורה לכרמלו, כך שאולי יש על מה לדבר.
איך שלא מסתכלים על זה, לא מדובר בתסריט יפה, אבל הניקס חייבים לקרוא אותו. טרייד על כרמלו, שתמורתו הקבוצה תקבל קצת בחירות דראפט וקצת כשרונות צעירים, יכניס את הקבוצה לבנייה מחדש אמיתית, שאולי תהיה כואבת קצת, אבל יהיה לה באמת סיכוי אמיתי להצליח בטווח הארוך.