מי שעוקב בימים האחרונים אחרי הדיווחים מרחבי ה-NBA בוודאי שם לב שיש דיבור חזק. הדיבור הוא שפיל ג’קסון הולך לחזור ל-NBA, ושזה הולך לקרות בתפוח הגדול אצל הניו יורק ניקס, הקבוצה בה הכל התחיל עבורו, הקבוצה בה הוא זכה כשחקן בשתי האליפויות הראשונות בקריירה המעוטרת שלו, שכוללת 13 אליפויות כשחקן ומאמן. שום דבר עדיין לא רשמי והגדרת התפקיד עדיין מעורפלת לא ברורה, אבל אחרי כמעט 3 שנים מחוץ לפרקט, נראה שהזן מאסטר בדרך חזרה למרכז הבמה, ועבור אוהדי הניקס והליגה בכלל, זו סיבה לחגיגה.
זו סיבה לחגיגה מכיוון שלמי שלא יודע פיל ג’קסון הוא המאמן המעוטר בהיסטוריה של הליגה, עם 11 אליפויות. מעבר לכמות האבסורדית, הדרך בה הוא זכה באליפויות הללו (3 פעמים ת’רי-פיט ורי-פיט אחד) היא חסרת תקדים בליגה. כשמישהו עם רזומה כזה מקבל תפקיד במסדרונות ה-NBA, זו בהחלט סיבה לחגיגה. וכשזה קורה בניקס, הקבוצה אולי הכי לא מתפקדת בליגה, קבוצה שקהל האוהדים שלה רחוק רצף משחקים גרוע אחד מלהפוך את מדיסון סקוור גארדן לכיכר תחריר, זה אפילו יותר משמח.
אבל האם המינוי הזה, אם וכאשר יתקיים, הוא הפתרון לכל התחלואים והבעיות של הניקס? ממש ממש לא. הוא אולי התקדמות בכיוון חיובי, אבל הוא רחוק אלף שנות אור מלהציע איזשהו פתרון לשלל הבעיות שקיימות כרגע בסגל ובמועדון של הניקס. גם עם ג’קסון על ההגאים, הספינה של ג’יימס דולן, הבעלים של ניו יורק, עדיין רעועה מאוד ועדיין נמצאת בלב הסערה. למעשה, כשמסתכלים על המינוי הזה בעין טיפה ביקורתית, מגלים שאולי דולן מחפש מישהו שיתפוס את ההגאים בזמן הסערה כדי שהוא יוכל לנוח בקבינה שלו, ובכך להימנע מביקורות כשהספינה תטבע.
האם זה הפתרון? פיל ג’קסון בדרך לתפוח הגדול
במינוי הזה יש המון אספקטים סמויים מעבר לסתם הצעה של תפקיד ניהולי בקבוצת NBA למאמן עבר מעוטר. מבחינת הניקס, הם רוצים להעמיד בקצה הפירמידה מישהו עם הילה, עם כריזמה, עם פאסון שיוכל להצעיד את המועדון הזה מחוץ לתהומות שהוא נכנס אליהם השנה, מקצועית ותדמיתית, ואם אפשר כמה שיותר מהר. ג’קסון, עם הרזומה המפואר שלו וההיסטוריה שלו עם הניקס, עונה בול על הקריטריונים הללו. הוא יוכל למגנט אליו את תשומת הלב, הוא יוכל למשוך שחקנים חופשיים בזכות כח המשיכה שלו, או לחילופין, לגרום לשחקן חופשי כמו כרמלו אנתוני לחתום מחדש בקבוצה. מהבחינה הזו הכל נראה ורוד מאוד, אבל במינוי הזה יש גם אספקטים סמויים מצד ג’קסון.
הזן מאסטר, כאמור, יושב כבר קרוב ל-3 שנים בחוץ, וניכר שהוא מתחיל להשתעמם מהחיים בלי ה-NBA. פעם בכמה זמן הוא משחרר איזה ציוץ אווילי שלא לרמתו או זורק איזו הערה שלא במקום. רק לפני שבוע הוא סיפר שדניס רודמן בכלל לא היה בתוכניות שלו לקבוצה של הבולס ב-1996, אותה קבוצה שניצחה 72 משחקים בעונה כשרודמן מוליך את הליגה בריבאונדים והופך את ההגנה שלה למשהו שדומה לקו ההגנה בפוטבול. אני מאמין שהכדורסל חסר לג’קסון ושהוא רוצה לחזור לתפקיד כלשהו בליגה, כפי שראינו בקיץ כשהוא היה שותף לתהליך בחירת המאמן של דטרויט.
בנוסף, לג’קסון יש חשבון לא סגור עם הלייקרס. ג’ים באס, הבעלים של הלייקרס, בחר בעונה שעברה במייק דאנטוני כמחליף למייק בראון על-פני ג’קסון, דווקא כשהמו”מ עם הגיס שלו (פיל נשוי לג’יני באס, אחותו של ג’ים) היה כבר בשלב מתקדם. מעבר לשתיקות המביכות בארוחות המשפחתיות שהמהלך הזה יצר, ג’קסון בוודאי רוצה להוכיח לבאס שהוא טעה ושעם מי שזכה באליפות עם הלייקרס 5 פעמים במילניום הנוכחי הדברים היו נראים אחרת בעיר המלאכים. במובן הזה, ההצעה מהניקס, שתיתן לו דריסת רגל ניהולית, תיתן לו הזדמנות לעשות בניו יורק את מה שלא התאפשר לו לעשות ב-LA.
הכדורסל חסר לזן מאסטר, השאלה היא האם זה הזמן הנכון עבורו לחזור
כשמחברים את כל האלמנטים הללו, לטעמי, זה נראה כמו שידוך לא טוב. לאו דווקא כי הוא לא מתאים, יכול מאוד להיות שג’קסון יהיה מנהל מדהים, ואם השמועות נכונות והוא מתכנן להנחית את סטיב קר המבריק על כס המאמן, זה נשמע כמו אחלה של סיפתח, אבל יש תחושה שהשידוך הזה נעשה מהסיבות הלא נכונות. הניקס ודולן רק רוצים מישהו שיספוג את האש וייקח על עצמו את האחריות שבניהול הקבוצה הכושלת הזו וג’קסון נכנס עם יותר מדי מה להפסיד.
הרי גם ג’קסון, עם כל המעמד והיכולות שלו, לא יכול לגרום לחוזים של אמארה סטודמאייר ואנדראה ברנייאני וטייסון צ’נדלר (שלושתם חתומים על 50 מיליון דולר לעונה הבאה) להסתיים שנה קודם, הוא לא יכול להחזיר את בחירות הדראפט שהניקס שלחו תמורת הסגל שיש להם כיום, ולמעשה, המינוי הזה לא משנה שום דבר במצב של הניקס. עכשיו זה גם הזמן להזכיר שג’קסון השיג את כל ההישגים שלו בזכות העובדה שהיה במקום הנכון עם רמת הכשרון הנכונה. בשיקגו היה לו את מייקל וסקוטי, בלייקרס היה לו את שאק וקובי בסיבוב הראשון ואת קובי ופאו בסיבוב השני. בניקס לא יהיה לו את זה, וקשה לי להאמין שהוא יהיה חדור מוטיבציה להתחיל תהליך של בנייה מחדש כשתקרת השכר תתפנה ב-2015, תהליך שהוא מעולם לא היה חלק ממנו. כשמוסיפים לכך את העובדה שג’קסון בכלל לא צפוי להיות המאמן, אלא לכהן בתפקיד ניהולי כאשר אין לו בתכלס שום ניסיון ניהולי ושגם הייעוץ שהוא הביא לדטרויט לא היה משהו לספר עליו לנכדים (מו צ’יקס, המאמן שנבחר בסופו של דבר, פוטר לפני כחודש), אין פה באמת בשורה אמיתית.
בניקס אין את רמת הכשרון לא הורגל במהלך הקריירה שלו. ג’קסון בימים טובים יותר עם מייקל וסקוטי
אבל בניו יורק, כמו בניו יורק, מוכרים חלומות. פעם זה כרמלו וסטודמאייר הולכים להיות השילוב הכי מפחיד בליגה, אחר כך זה לינסניטי, ועכשיו זה הזן מאסטר שב הביתה. כרגיל, אין תוכנית, אין תהליך, אין דרך, רק זורקים חיצים באפילה ומקווים לפגוע במשהו שיתן פתרון אינסטנט. הפעם הם מנסים לפגוע עם ג’קסון, אבל לדעתי, כמו שארי גולד אמר פעם, גם מוחמד עלי חזר פעם אחת יותר מדי.