חיזוק חיובי זה מושג מעורפל קצת. הוא מעורפל מכיוון שבנסיבות מסוימות לא נהסס להעניק אותו, בעוד בסיטואציה אחרת אנחנו לא נחשוב עליו בכלל. הרי כשתינוק מצליח לזחול או לתפוס כדור בפעם הראשונה אנחנו מרעיפים ומחבקים אותו בחיזוקים חיוביים, כך גם בפעם השנייה והשלישית, אבל בפעם הרביעית הווליום יורד, ובחמישית יורד עוד טיפה, ובזחילה השישית כבר זה נהיה מובן מאליו. התינוק מצפה לשאגות שמחה, בעוד אנחנו מעבירים עוד דף בעיתון. זה השלב בו התינוק מבין שהוא אמור להעלות את הרמה כדי לזכות בחיזוק חיובי נוסף ובתחושת ההצלחה הממכרת.
התינוק הוא אוקלהומה. אוקלהומה היא התינוק. והתינוק התבגר. אוקלהומה הייתה הסוויט הארט של ה-NBA בחצי העשור האחרון. הקבוצה שכולם אוהבים לאהוב, ממש גרסה ספורטיבית לנערה שממול. כל עונה הם זכו מהתקשורת ומהאוהדים לאינסוף חיזוקים חיוביים. סם פרסטי הוכתר כגאון, סקוט ברוקס זכה במאמן העונה ב-2010, קווין דוראנט הוזכר באותה נשימה עם לברון, אפילו האנטגוניזם שראסל ווסטברוק מייצר, אנטגוניזם שבקלות היה יכול לבנות לו תדמית של גילברט ארינס, התקבל בהבנה, ואפילו בחיבה ע”י חלק מאוהדי הליגה.
הסוויט הארט של עולם הספורט
החיזוקים החיוביים הגיעו גם בעקבות הצלחה מקצועית. ב-2010 הת’אנדר הצליחו להפריע לריצת הפלייאוף של הלייקרס, שהסתיימה באליפות. עונה לאחר מכן הם כבר דיברו חזק בפוסט-סיזון והגיעו עד לגמר המערב. בעונה שעברה התבשיל שפרסטי התחיל להכין ב-2007 היה אמור להגיע לנקודת רתיחה, כשהת’אנדר הגיעו לגמר המערב בצורה יחסית חלקה. אלא ששם המתין לברון, שעם רגל אחת עצר את ההתקדמות הליניארית של הת’אנדר.
כשמסתכלים על הדוראנטים מרחוק, אפשר אולי להגיד שהסטירה שהם חטפו בגמר הייתה במקום, ושעכשיו הרעב בקבוצה לאליפות גדול יותר, שהם בשלים יותר. כמו הבד בויס ב-89, שנשדדו שנה לפני מול הלייקרס, או מיאמי עצמה, שב-2011 חטפה נוקאאוט מדאלאס. אני, אישית, חשבתי שההפסד בגמר ייתן להם את הדרייב ואת המוטיבציה כדי לחזור לזירת הפשע, לסדרת הגמר, ולחזור הפעם עם התואר. אם מסתכלים מרחוק, ייתכן שזה המצב. המאזן של הת’אנדר הוא מרשים לכל הדעות (19-50, 72.5% הצלחה), קווין דוראנט ממשיך להיות מלך הסלים של הליגה עם 28.4 נק’, ונותן מספרי קריירה של 7.9 ריב’, 4.5 אס’ ו-50% מהשדה. גם ראסל ווסטברוק הפך לשחקן שלם יותר העונה עם 7.5 אס’ (2 יותר מהעונה שעברה) ו-5.2 ריב’, ועל השיפור של סרג’ איבקה (13.3 נק’ ב-57% מדהימים מהשדה, 7.8 ריב’ ו-2.9 חס’ לערב) כבר נכתבו מגילות.
עם זאת, אוקלהומה הגיעה לשלב בו התינוק כבר לא יכול לזכות בחיזוקים חיוביים מהסביבה רק בזכות שיפור זניח באסיסטים או באחוזים מהשדה. לא רק זה, הת’אנדר מגלים שהחיים לא כל כך קלים בצמרת, כשאתה הטים-טו-ביט ובכותרות, פתאום יש יותר ביקורות, פתאום לא רק שאין חיזוקים חיוביים, יש חיזוקים שליליים. פתאום מתחילים לדבר על כך שאף מלך סלים מכהן בעשור האחרון לא הוביל קבוצה לאליפות, פתאום מדברים על מה לעזאזל עושה קנדריק פרקינס בקבוצה הזו, פתאום יש ביקורת על המהלכים של סם פרסטי, פתאום אוקלהומה הפכה מהסוויט הארט של אמריקה לקבוצה מבולבלת.
אולי הוא לא מספיק רע? דוראנט
השבוע האחרון היה מיקרוקוסמוס לעונה כולה. לצד ניצחונות מרשימים על יוטה, אורלנדו ודאלאס (בהפרש ממוצע של 11 נק’ למשחק), שחשפו שוב כמה הקבוצה הזו באמת טובה וכשרונית, הגיעו שני הפסדים צמודים מול דנבר וממפיס, שמעמידים בסימן שאלה את עליונותה של אוקלהומה במערב. אם נדמה את הצלחת אוקלהומה בעונות האחרונות לטיפוס על הר, אז בכל אחת מהעונות האחרונות הם טיפסו לגבהים חדשים. העונה, בפעם הראשונה, יש תחושה כאילו הם הולכים על מישור, כשבאופק יש הר גבוה מאוד.
להר הגבוה מאוד הזה קוראים מיאמי, שמה שהיא עושה בחודש וחצי האחרון ייכנס לדפי ההיסטוריה ולמילונים תחת הערך “איך להתעורר בזמן הנכון בעונה הרגילה”. מה שיפה ברצף המטורף של מיאמי מאז אותו הפסד לאינדיאנה, שנדמה שהתרחש במילניום הקודם, הוא לא רק ה”מה”, אלא ה”איך”. להיט יש רצף של 24 ניצחונות מכל הסוגים. עם קאמבקים מטורפים (כמו מול הקאבס או בוסטון או הניקס), עם בלו-אאוט מרשימים (כמו מול הת’אנדר או הקליפרס), מול סגנון משחק שונה (כמו מול ממפיס), עם הצהרת כוונות (כמו מול אינדיאנה) או סתם גם כשלא הולך (כמו מול אורלנדו או סקרמנטו).
לעומת ההיט, ה”איך” של הת’אנדר רחוק מלהרשים. במשחקים שהוכרעו ב-3 נק’ או פחות יש לאוקלהומה רקורד לא מחמיא של 6-3 (33.3%). רק לשם השוואה, זה המאזן הגרוע ביותר מבין כל קבוצות הפלייאוף בליגה (מלבד אינדיאנה). בנוסף, מול קבוצות מעל 50% לת’אנדר יש 22 ניצחונות מול 16 הפסדים, שזה המאזן הכי גרוע בין 5 הראשונות במערב ורחוק שנות אור מהמאזן של ההיט (11-27). המסקנה המתבקשת היא שהת’אנדר מנצחים הרבה משחקים בזכות העובדה שהם מוכשרים בטירוף, אבל כשזה מגיע לרגעי האמת, מול הקבוצות הטובות באמת או במאני טיים, משהו שם עדיין לא ברמה של הקבוצות הגדולות ביותר.
יכול להיות שהיעדר הקילר האינסטינקט הוא תוצאה של הויתור על ג’יימס הארדן. הזקן היה חלק בלתי נפרד מההצלחה של אוקלהומה בעונה שעברה ומכוח ההרתעה שהיא ייצרה ברחבי הליגה, ואולי הטרייד עליו פגם במשהו בעוצמה של הקבוצה. אולי זה בכלל משהו שקשור באופי של קווין דוראנט, אולי הוא לא מספיק רע. בזמן האחרון, לא נדיר לשמוע בעולם הטוקבקים את המשפט “דוראנט צריך להיות יותר כמו ווסטברוק, ולהיפך”.
עומד במקום. ברוקס
לטעמי, המשהו הזה שעדיין לא ברמה של הקבוצות הגדולות ביותר הוא סקוט ברוקס. המאמן התקדם, כמו הקבוצה שלו, בכל עונה. הוא הפך למוערך יותר ויותר וצבר קילומטראז’ פלייאוף לא מבוטל (בנוסף לכך שהוא התגלה ככפיל של ליאם ניסן). לכן מובן מדוע לא היו היסוסים כשהוארך החוזה שלו בקיץ. אבל ברוקס, כמו שכבר אמרתי במספר הזדמנויות, צריך להעלות את הרמה שלו כשהוא מתמודד מול תותחים כבדים כמו פופוביץ’, ספולסטרה, הולינס ואחרים. בנפרד, הויתור על הארדן, היעדר הרוע של KD והעמידה במקום של ברוקס לא אמורים להיות מכשול עבור קבוצה כזאת מוכשרת. אולם כשכל המרכיבים הללו מתחברים יחדיו, אנחנו מקבלים קבוצה שהולכת במישור בלי שום חיזוק חיובי שיתן לה את הדחיפה להתחיל לטפס על ההר.
החדשות הטובות עבור הת’אנדר הוא שגורלם עדיין לא נחרץ. הפלייאוף ייתן להם את ההזדמנות להוכיח על הבמה הגדולה מכולם שיש להם את מה שצריך כדי לטפס על ההר התלול הזה ולעשות את קפיצת המדרגה האחרונה שנותרה לקבוצה של סם פרסטי. כל הנתונים מהעונה הרגילה הם טובים ויפים, אבל כבר ראינו קבוצות מתחברות בפלייאוף לריצה מוצלחת שמשאירה את הנתונים לסטטיסטיקאים ואת היריבות מאחור. לאוקלהומה בהחלט יש מספיק כשרון כדי לעשות זאת, אולם עדיין לא ראינו ממנה את הניצוץ הזה, את הדרייב הזה, את מה שמיאמי מראה שיש לה בכמויות בחודש וחצי האחרונים. מול היריבות העונה, כשרון טבעי לא מספיק. הת’אנדר יצטרכו להוציא מעצמם יכולות שהם לא נזקקו להן עד כה. It’s Time to Step Up.