כולנו מכירים את הסיפור של דרק רוז. של שחקן שהיה MVP ונאלץ להתמודד עם שורה של פציעות מבאסות בברכיים שפגעו בנכס הכי גדול שלו, האקספלוסיביות, והפכו אותו מהרכז הכי טוב בעולם ואחד מהכוכבים הכי גדולים בליגה לשחקן השלישי הכי טוב בקבוצה שלו, לשחקן סבבה, כזה שאתה תעודד אותו כי אתה רוצה לראות אותו מצליח, אבל לא תרצה אותו בקבוצת הפנטזי שלך.
הסיפור הזה מוכר ונחרש כבר מכל כיוון אפשרי, ובפלייאוף הסיפור הזה יקבל עוד טוויסט בעלילה ונגלה האם רוז יחזור לאזור החיוג של הכושר שלו מהעבר והאם זה יספיק בשביל ששיקאגו תכבוש את צמרת המזרח המתעבה. זה דרק רוז. פעם שחקן עצום. היום עוד סיפור נקודתי בפסיפס הסיפורים של הליגה הטובה בעולם.
אבל דרק רוז, מסתבר, לא לבד. בשקט בשקט, דווייט האוורד הופך לדרק רוז של הביג מנים. משחקן שבעבר כל התקפות הליגה חששו ממנו, שנדמה היה שתואר שחקן ההגנה של העונה רשום בטאבו על שמו לעשור הקרוב, שנראה כמו האח הקטן של שאקיל אוניל בשלבים מסוימים של הקריירה שלו, דווייט האוורד הפך להיות עוד שחקן ביוסטון. הוא הפך להיות מופע צדדי לתופעה שהולכת ותופסת תאוצה שנקראת ג’יימס הארדן.
האוורד היה אמור להיות הדיפרנס-מייקר מבחינת יוסטון, מי שיקח אותה מפאתי הפלייאוף אל הצמרת הגבוהה. ואכן, בעונה שעברה, הראשונה שלו ברוקטס, הטילים סיימו עם מאזן 28-54, שיפור של 9 ניצחונות מעונת 2012/13. עם זאת, בפלייאוף זה לא הספיק ומול פורטלנד, למרות יתרון הביתיות, המשחק הלא קבוצתי של יוסטון בתוספת המיס-מאץ’ האימתני של למרקוס אולדריג’ וגן הקלאץ’ של דמיאן לילארד עשו את ההבדל והרוקטס נשארו בבית, בדיוק באותו שלב בו הם עפו בעונה שלפני כן.
לפני פתיחת העונה הנוכחית היו דיבורים על כך שהאוורד נראה מצוין, ושאפשר אולי לצפות לעונת MVP ממי שפעם, לפני ארבע עונות, היה מועמד לגיטימי לתואר. אלא שדיבורים לחוד ומציאות לחוד. האוורד מתקשה להישאר על המגרש (32 משחקים בלבד העונה) והמאזן של הרוקטס אפילו טיפה יותר טוב בלעדיו (6-14, 70% הצלחה) מאשר איתו (10-22, 68.8% הצלחה). איך זה קורה? איך ההחתמה הכי גדולה של קיץ 2013 לא נראית כל כך גדולה? איך יכול להיות ששחקן שנתפס כסנטר הכי טוב בליגה יכול להיות שבכלל לא נמצא בטופ 5 של הקטגוריה הזו[i]?
השיא מאחוריו? דווייט האוורד
ישנן כמה סיבות, והראשונה שבהן היא האוורד עצמו. מי שקורא לעצמו סופרמן לא ממש נראה כמו גיבור על בשנים האחרונות. מצד אחד, הוא מתקשה להישאר על הפרקט (נעדר מ-65 משחקים ב-3 וחצי העונות האחרונות) ומצד שני, גם כאשר הוא על הפרקט, הוא לא בדיוק מודל ליעילות. כאשר הוא לא נוגח את הכדור לסל בדאנק או בליי-אפ, האוורד לוקח יותר מדי זריקות א-לה קארים עבדול ג’אבאר וקולע אותן באחוזים א-לה קובי בלול (6 מ-28 העונה, 21.4%) והוא מחריד בג’אמפ שוט מעבר ל-1.5 מהסל (32 מ-86, 37.2%). בכללי, בזריקות שהן לא דאנקים וליי-אפים, כלומר באזור הצבע, לא כולל The Restricted Area, האוורד קולע העונה ב-38.8% לא מרשימים (40 מ-103).
למעשה, לא מדובר יותר בשחקן שמסוגל לקלוע על השומר שלו בעזרת בריונות פיזית, כח ושרירים, וכראיה לכך יש להאוורד העונה, באופן יחסי, הרבה יותר סלים שנוצרו מאסיסטים (123) לעומת סלים שהוא יצר בעצמו (79), ביחס לעונה שעברה (242 סלים מאסיסטים לעומת 231 סלים שיצר בעצמו). הוא תלוי הרבה יותר בקבוצה שלו ובשחקנים שסביבו כדי לייצר נקודות, והרוקטס כולה תלויה המון בג’יימס הארדן כדי לייצר נקודות. כל זה מוביל לירידה בכמות הנקודות שלו ביחס לממוצע הקריירה שלו (16.3 נק’ העונה לעומת ממוצע קריירה של 18.2 נק’), למרות שכמות הזריקות שלו נשארה די אותו דבר (11.0 זריקות העונה לעומת ממוצע קריירה של 11.2).
הסיבה השנייה היא הקבוצה שבה האוורד משחק והכיוונים שאליהם הולכת הליגה. יוסטון היא קבוצה שמחפשת לשחק כמה שיותר מהר (PACE של 98.1 פוזשנים ל-48 דקות, מקום 3 בליגה) ולזרוק כמה שיותר לשלוש (מוליכים את הליגה בזריקות מחוץ לקשת בהפרש ניכר). הכנסת כדור להאוורד לפוסט-אפ נוגדת את העקרונות הללו, בטח כשהוא לא יעיל משם כמו שהרוקטס בטח היו רוצים.
כשהכדור נכנס להאוורד הרבה יותר קל להגנה להתמודד עם ההתקפה של הרוקטס. הסיכוי לאיבוד כדור גדל (3.1 איבודים, הכי הרבה מבין הסנטרים, חוץ מדמארקוס קאזינס), ואם בא דאבל-טים, אי אפשר לסמוך על האוורד שיתן את המסירה הנכונה. הוא מעולם לא היה מוסר גדול, והעונה הוא מייצר רק 2.5 הזדמנויות לאסיסטים במשחק, פחות ממה שדונטאס מוטיונאס הלא מוערך מייצר בפחות דקות. וזה עוד בלי לדבר על כך שהוא מצליח להרגיז Hall of Famers עתידיים.
אה, לא לזה התכוונתי. הנה, זה מגיע.
לא, לא, לא. עכשיו, עכשיו בדוק זה הסרטון הנכון.
פאק איט, יש פשוט יותר מדי כאלה.
אבל מה אנחנו רוצים מהאוורד? הוא בכלל לא אמור להיות העוגן ההתקפי של הרוקטס. בשביל זה הארדן שם. אותו הביאו כדי לייצב את ההגנה ולשלוט בצבע, ואת זה הוא באמת עושה בצורה טובה. הוא שומר על הטבעת ב-45.3% מרשימים למדי (לשם השוואה, רוי היברט, מי ששלט בקטגוריה הזו ללא עוררין בעונה שעברה, שומר על הטבעת ב-42.5%) וההגנה של הרוקטס באמת נמצאת בטופ 10 העונה (100.2 נק’ ל-100 פוזשנים), אבל האם הוא באמת כזה עוגן? האם אי אפשר בלעדיו?
ב-8 המשחקים האחרונים, שמהם נעדר האוורד, ההגנה של הרוקטס הייתה קצת פחות איכותית עם 102.3 נק’ ל-100 פוזשנים, אבל ההתקפה שלהם זרמה יותר והם קלעו 105.6 נק’ ל-100 פוזשנים (לעומת 103.6 עד הפציעה האחרונה של האוורד), כך שבסופו של דבר, למרות שמדובר בגודל מדגם של הוביט (8 משחקים בסך הכל), ניתן להסיק שההיעדרות של האוורד לא מפריעה כל כך לרוקטס, בטח לאור יכולת ה-MVP של הארדן, שמגיעה לצד ההשתדרגות של מוטיונאס וההשתלבות החלקה של ג’וש סמית’ בסגל.
השאלה האם בפלייאוף זה יספיק? האם האוורד יתן לקבוצה איזשהו ערך מוסף בעונה האמיתית? אני בספק. בעונה שעברה אמנם האוורד נתן סדרה נהדרת מול הבלייזרס (26.0 נק’ ב-54.7% מהשדה, 13.7 ריב’ ו-2.8 חס’), אבל הוא לא יכל להתמודד מול אולדריג’ במשך כל הסדרה ובחלק מהמשחקים, החסרונות שלו עלו על היתרונות (במשחק הראשון בסדרה ההאק-א-דווייט החזיר את פורטלנד למשחק ברבע הרביעי, ובדיעבד עזר להם לנצח את הסדרה).
כל הנתונים הללו מצטברים ומתגבשים למסקנה גדולה אחת. דווייט האוורד הוא לא סופרסטאר. הוא שחקן טוב, הוא שחקן מועיל, הוא שחקן איכותי, בטח בהגנה. אבל בכושרו הנוכחי, הוא לא דיפרנס-מייקר. הוא לא שחקן שיקח קבוצה טובה ויהפוך אותה למצוינת. לעומת זאת, ג’יימס הארדן הוא שחקן כזה. וזו הסיבה שיוסטון כל כך עקבית וטובה השנה, כי הארדן סוחב אותה על הגב שלו ביחד עם סוללת שחקני כנף שלא מפסיקים לזרוק משלוש, קצת עזרה מהאוורד בהגנה ועוד טיפה עזרה מקווין מקהייל על הקווים.
האוורד הוא לא הכוכב של הקבוצה הזו, ועם זאת, הוא עדיין המרוויח הכי גדול בקבוצה הזו, ביי פאר. דריל מורי אמנם דואג בכל קיץ שתהיה לו מספיק גמישות מתחת לתקרת השכר כדי שהוא יוכל להחתים שחקן משמעותי בפרי אייג’נסי, ועוד שנתיים התקרה אמורה לעלות (אפשר פשוט להעלות אותה כבר? נמאס לי להתייחס לזה בכל פוסט שוב ושוב) כך שיהיה לו עוד מרחב תמרון, אבל יכול מאוד להיות שביום מן הימים הוא יבין שההחתמה של האוורד על חוזה מקסימום לא שיפרה דרמטית את סיכויי האליפות של הקבוצה שלו, ואז יהיה מעניין לראות מה מורי יעשה.
[i] דמארקוס קאזינס, מארק גאסול, פאו גאסול, טים דאנקן ואל הורפורד לא פחות טובים ממנו העונה.