הפלייאוף הזה משופע בסיפורים טובים ופיקנטיים. לאן שאתה לא מסתכל, יש עלילה מעניינת שנרקמת כאילו המוחות של WWE עמלו עליה במשך שנים. יש לנו את החזרה של דרק רוז למרכז הבמה. את גולדן סטייט, שלומדת על בשרה עכשיו מה זה החום של הפלייאוף. יש את טוני-FirstTeam-All-Defense-אלן, שמלמד את גולדן סטייט ברגעים אלו ממש מה זה החום של הפלייאוף. יש את סוגיית ההאק-א-ג’ורדן, שהפכה לרלוונטית מתמיד בימים האחרונים. וכמובן, יש את תיבת הפנדורה של יחסי דייוויד בלאט-לברון ג’יימס, שנפתחה במלוא עוזה ביום האחרון.
עם זאת, לטעמי, הסיפור של אוסטין ריברס בקליפרס הוא יותר פיקנטי מכולם, ואולי אפילו תהיה לו את ההשפעה הכי גדולה על הפוסט-סיזון.
קשה לי להחליט מאיפה להתחיל את הסיפור של ריברס הבן. האם מתחילים אותו מההתחלה, מהתיכון, אז סומן לצד אנתוני דייוויס כאחד הפרוספקטים הגדולים של המחזור שלו? האם מתחילים אותו מהעונות הראשונות שלו בליגה, בניו אורלינס, שוב לצד דייוויס, אז לא מצא את עצמו כרכז פותח ולאחר מכן כשל כשוטינג גארד פותח? האם מתחילים דווקא מהעונה הנוכחית, שרק בה לריברס היו עליות וירידות שהיה אפשר לעשות עליהן סרט דוקומנטרי שבטח היה מגיע לסאנדנס?
כדי להבין את הגודל של הסיפור, כדאי להתחיל מההתחלה. מהתיכון. שם ריברס היה אחד הכוכבים הגדולים בפלורידה והוביל את התיכון שלו לשתי אליפויות המדינה כשבאחד ממשחקי האליפות הוא מפציץ עם 25 נק’, 11 ריב’ ו-4 חט’. הוא זכה בפרס שחקן התיכונים של השנה על-שם ג’יימס נייסמית’ (פרס שבו זכו גם לברון ג’יימס, דווייט האוורד, קובי ברייאנט, ג’ייסון קיד, קווין לאב, אנדרו וויגינס ואחרים) והוא נבחר כמעט לכל נבחרת אול-סטארס ארצית אפשרית של התיכונים באותן שנים. בקיצור, ההייפ סביבו היה אדיר.
ריברס בימיו במכללת דיוק
עם רזומה שכזה בתיכונים, הדרך של ריברס אל מייק ששבסקי ודיוק הייתה קצרה. בקולג’, ההייפ התחיל טיפה להיעצר. לפתע אנשים ראו שהקליעה של ריברס (43.3% מהשדה בעונה היחידה שלו בקולג’) היא לא מה בדיוק משהו לספר להורים, בטח לא אם אחד ההורים שלך מאמן ב-NBA. לפתע אנשים ראו שיש לו עוד חורים במשחק, במיוחד בכל הקשור לניהול משחק והובלת כדור (למעלה מ-2 איבודים בממוצע למשחק בקולג’), וכשדיוק עפו בסיבוב הראשון של טורניר ה-NCAA, ההייפ מימי התיכון היה קצת פחות אדיר.
זה עדיין הספיק לו כדי להיבחר במקום ה-10 בדראפט 2012, כבחירה השנייה של ניו אורלינס בלוטרי. הפליקנס היו בטוחים שיש להם צמד חמד לעתיד עם ריברס ואנתוני דייוויס (שנבחר ראשון באותו דראפט), אלא שרק אחד מהם מימש את ההבטחה. בעוד AD פיזר מן הרגע הראשון רמזים שמדובר בשחקן בקנה מידה היסטורי, ריברס נראה כמו ההפך הגמור. עונת הרוקי של ריברס נתפסת כאחת העונות החלשות בהיסטוריה. אמנם זו אמירה קצת קשה למישהו שהיה בסך הכל בעונתו הראשונה בליגה, אבל ריברס סיים את העונה עם אחוזי קליעה גבינתיים (37.2% מהשדה, 32.6% מהשלוש, 54.6% מהעונשין) ואיבד את האמון ממונטי וויליאמס, אחרי שזה נתן לו לא מעט דקות משחק בתחילת העונה, כולל בחמישייה.
העונה הזו החלה מעין כדור שלג. בעונה השנייה שלו ריברס הפך לשחקן ספסל מן המניין , דקות המשחק שלו ירדו, האחוזים נשארו פחות או יותר אותו דבר ובגדול, הוא לא נראה כמו מישהו שמוכן לשחק ב-NBA. נראה היה שהפיזיות והמהירות של המשחק גדולים עליו בכמה מידות, ולמרות שג’רו הולידיי ואריק גורדון היו יותר בפיזיותרפיה מאשר על הפרקט, ריברס לא ניצל את ההזדמנות, לא הראה סימני שיפור כסופמור ונדחק לקצה הרוטציה בניו אורלינס הבינונית.
בעונה השלישית שלו, העונה הנוכחית, נראה היה כאילו הוא בדרך להיפלט מהליגה. אחרי עוד שלושה חודשים מאכזבים בלואיזיאנה, הפליקנס שלחו אותו בטרייד משולש לבוסטון שהשחקן הכי משמעותי בו היה קווינסי פונדקסטר. הסלטיקס בכלל לא חשבו לתת לריברס דקות משחק ורק רצו לשנורר עבורו כמה שיותר, וממי אפשר לשנורר הכי הרבה? כמובן, מהאבא של אוסטין.
דוק ריברס ה-GM עשה באותו רגע את המהלך הכי שנוי במחלוקת שלו. אפילו יותר מהטרייד שבו שלח את ג’ארד דאדלי ובחירת דראפט למילווקי תמורת כלום. אפילו יותר מההחתמה של ספנסר הוז על המיד-לבל-אקספשן. הוא חתך את הרכז המחליף של הקבוצה, ג’ורדן פארמר, ושלח שני שחקנים תמורת שחקן לא מוכח, שהוא גם במקרה הבן שלו. כל הסיפור הריח כמו משהו שאבי לוזון מספר לנכדים שלו לפני שהם הולכים לישון.
ובאמת כך היה בחודשים הראשונים. ריברס הבן המשיך להיראות כמו מישהו שמחכה לו קריירה אולי בגליל עליון (ממוצעים בקליפרס: 7.1 נק’, 42.7% מהשדה, 30.9% מהשלוש, 58.2% מהעונשין ב-19.3 דק’), דוק חטף ביקורת על כך שחירב את הספסל שלו כדי לשפר את היחסים עם הבן ובעידן הטוויטר, אוסטין ריברס הפך מהר מאוד לפאנץ’ ליין.
עוד אחד?
טוב, אחרון ודי.
טוב, את זה הייתי חייב.
אלא שאז הגיע הפלייאוף, והכל השתנה, גם ברמה הקבוצתית וגם ברמה האישית. ברמה הקבוצתית, הקליפרס עשו קפיצת מדרגה בפוסט-סיזון הזה עם יכולת אישית מדהימה של בלייק גריפין והמון השראה מכריס פול בגיים 7 מול הספרס, מה שהוביל אותם בסופו של דבר אל חצי הגמר האזורי. וברמה האישית, ריברס החל להתעלות.
בהתחלה זו הייתה התעלות אקראית מול הספרס בגיים 4, עם 16 נק’ ב-7 מ-8 מהשדה, מה שעזר לקליפרס לצאת מסן אנטוניו עם ניצחון קריטי להמשך הסדרה. אולם בסיבוב השני מול הרוקטס כבר נראה כי מדובר בדפוס. ריברס, שנאלץ להיכנס לנעליו של כריס פול הפצוע בשני המשחקים הראשונים בסדרה, קולע עד כה בממוצע בסדרה 16.0 נק’ ב-55.8% מהשדה, עם 55.6% מהשלוש ו-1.5 חט’ במשחק. במשחק השלישי הוא זה שהוביל את הקליפרס לריצה המדהימה ברבע השלישי. במשחק הרביעי הוא כבר נראה כמו השחקנים האלה ב-NBA2K שיש להבה מסביבם מרוב הביטחון שהוא הפגין בחדירות ובקליעות מבחוץ. הוא נראה שייך. הוא נראה כאילו הוא מצא את מקומו בליגה.
פתאום, כשריברס דופק הופעות מהספסל, החמישייה השנייה של הקליפרס כבר לא נראית כל כך רע. מבחינת +/-, הספסל של הקליפרס עומד בפלייאוף על 0.7+, הרבה יותר טוב מהספסלים של שיקאגו, קליבלנד, אטלנטה, גולדן סטייט ויוסטון, לדוגמא. התצוגות הללו מאפשרות לתת לכריס פול לחזור לעניינים בקצב שלו (שיחק פחות מ-25 דקות בממוצע בשני המשחקים האחרונים) וזה בעיקר מאפשר לאוהדי הקליפרס לחוש איזושהי תקווה שהעונה אולי זה הזמן שלהם, במיוחד כשהם רואים את גולדן סטייט, מי שהייתה הפייבוריטית הגדולה עד לפני כמה ימים, מגמגמת מול הגריזליז.
הסיפור של ריברס הוא נהדר בעיניי כי הוא כבר נתפס בעיני כולנו ככישלון, ונדיר לראות שחקן, במיוחד בסיטואציה הגרוטסקית שבה הוא נמצא, מצליח לשנות (קצת. הוא עדיין צריך לתחזק את היכולת הזו לאורך זמן ולסתום את החורים במשחק שלו, במיוחד בהובלת הכדור) את התפיסה כלפיו, על אחת כמה וכמה בפלייאוף. זה הזמן להזכיר שריברס הוא רק בן 22. זה אולי יכול להיות תמרור אזהרה לכל שחקני הקולג’ שחושבים שהייפ זה מספיק כדי להצליח ב-NBA ויוצאים לדראפט אחרי עונה אחת, אבל אני מעדיף להסתכל על זה כעל אחד הסיפורים הכי פיקנטיים ומרתקים שהיו לנו בליגה בשנים האחרונות. סיפור שהתחיל בנפוטיזם ועלול להסתיים עם טבעת אליפות היסטורית לפרנצ’ייז הכי מקולל ב-NBA.