סיטואציות שחוזרות על עצמן זה ממש לא דבר נדיר ב-NBA. הרי כמעט כל אירוע שאנחנו רואים בליגה קרה בצורה כזו או אחרת לשחקן מסוים או לקבוצה מסוימת מתישהו איפשהו. כל סאגת הפרי אייג’נסי של כרמלו אנתוני העונה בניקס היא ממש לא תופעה חדשה בליגה, וגם הבינוניות של קבוצת הכוכבים של הנטס היא משהו שראינו בעבר, למעשה, רק לפני שנה עם הלייקרס. עם זאת, בדרך כלל הברק לא מכה בפעמיים באותו מקום. בדרך כלל הסיטואציה חוזרת על עצמה במקום אחר מהמקום בו התרחשה לראשונה.
זה לא המקרה עם שיקאגו בולס העונה. כל מי שראה משחק העונה של השוורים (דבר ראשון, אני משתתף בצערו, עם כל האהבה שלי לבולס ולטום ת’יבודו, מדובר בקבוצה שביורוליג תתקשה לקלוע 80 נק’) בוודאי שם לב לתחושה כזו של “הייתי פה פעם, אני מכיר את הסיטואציה הזו” כאשר הוא רואה את די.ג’יי אוגוסטין עושה את עצמו חודר ואז מוציא את הכדור לקירק היינריך שעושה את עצמו חודר ואז מוציא את הכדור לקרלוס בוזר ממש על קצה שעון ה-24 ובוזר מטיח פייד-אווי מהפינה שלפעמים נכנס, לפעמים לא. השם המקצועי של התחושה הזו הוא דה ז’ה וו, והיא מלווה בתחושת זעם כללי על אלוהי ה-NBA שהפך את הקבוצה הזו מקונטנדרית למה שהיא היום.
תופעות הלוואי של תחושת הזעם הזו הם אגרופים מזדמנים לקיר בכל פעם שהתמונה עוברת לבחור שיושב על אזרחי בספסל של הבולס. חלקכם לא יודעים זאת, אבל האגדה מספרת שפעם הוא היה ה-MVP של הליגה, ולמעשה, הוא היחיד שהפריד בין לברון ג’יימס לתואר היוקרתי הזה בחצי העשור האחרון. קוראים לו דרק רוז, והוא שוב הולך לבלות כמעט עונה שלמה מחוץ לפרקט. אבל בעוד בעונה שעברה פשוט חיכינו לשובו של די-רוז וקיבלנו בהבנה את הקבוצה המוגבלת שהבולס העמידו על המגרש, העונה הגיע הזמן להטיל אשמה במישהו.
הסטטיסטיקות של דרק רוז בעונה שעברה. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות
האשמה היא בכך שהבולס לא חשבו על תוכנית חלופית. הם לא חשבו על מה יקרה אם. הם לא חשבו על האופציה שבה רוז יחזור, יעמיס יותר מדי עומס על הברך הלא פצועה שלו ויחרבן גם אותה. התסריט הפסימי הזה בסופו של דבר התממש, והבולס נותרו עירומים בחשכה עם קבוצה אפילו יותר מוגבלת משנה שעברה, שבה עוד היו להם שחקנים עם סוג של (תחליטו אתם איזה סוג) יכולת אישית כמו נייט רובינסון או מרקו בלינלי שיכלו ליצור משהו בעצמם. העונה אפילו את הלוקסוס הזה אין לת’יבודו, והוא נאלץ להתמודד עם אחת הקבוצות המוגבלות ביותר בליגה.
יהיו שיתווכחו ויגידו מה אני רוצה. בסופו של דבר, הבולס הן אחת מחמש קבוצות בלבד בקונפרנס המזרחי עם מאזן חיובי, ונכון לכתיבת שורות אלו הם יושבים טוב במקום הרביעי (עם יתרון ביתיות!) ואפילו מאיימים על טורונטו שבמקום השלישי (כן, טורונטו במקום השלישי, קראתם נכון). אבל אם יש בכם טיפה של הגינות, אתם תודו שהקרב המאולץ על מקומות 3-8 במזרח דומה יותר לנסיון לקבוע מיהו הילד הכי חכם עם תסמונת דאון. בואקום המפואר במזרח מישהי חייבת לנצח, ובעוד חלק מהקבוצות באזור הזה עושות סימנים של קבוצות כדורסל לרגעים ספורדיים (טורונטו, וושינגטון, ברוקלין ממש לפעמים), הבולס שם בעיקר בגלל סיבה אחת. טום ת’יבודו.
שוב יש לו קייס למאמן העונה. ת’יבודו
שיקאגו בלי ת’יבודו הם למעשה הגרסה המקבילה לסנדרה בולוק בהתחלה של “כח משיכה” (אזהרת ספוילר קטנה) בלי ג’ורג’ קלוני. פשוט מרחפים בחלל ומחכים שת’יבודו יציל אותם. והוא מציל אותם פעם אחר פעם. הוא בנה מערכת הגנתית מדהימה והוא רותם את כל השחקנים למאמץ הקבוצתי בהגנה. הרוטציות של הבולס בהגנה זה מהלך מתואם יותר מתקיפה של הימ”מ, ומבחינה הגנתית, הבולס בממוצע בכל השנים של ת’יבודו (העונה זו עונתו הרביעית כמאמן ראשי) בקבוצה ספגו 91.2 נק’ למשחק (מקום 1 בליגה בתקופת הזמן הזו).
מצד שני, ההתקפה של הבולס עדיין מרחפת בחלל ולא יודעת מה זה למעלה או למטה. שיקאגו היא קבוצת ההתקפה החלשה בליגה והיא מדורגת בין 3 האחרונות ב-NBA גם בנקודות, גם באחוזים מהשדה וגם באחוזים מהשלוש. עם כל הכבוד למאמצים של ת’יבודו, ג’ואקים נואה ושאר החברים בהגנה, המטרה בכדורסל היא גם לקלוע, ובנושא הזה הבולס הסתמכו הרבה יותר מדי על הקאמבק של דרק רוז. ניתן לראות זאת בכך שהם הביאו בקיץ שחקנים שישלימו את רוז בצורה טובה, אבל אין להם באמת סל יכולות משל עצמם. מייק דאנליבי הוא אחלה ספוט-אפ שוטר (38% מהשלוש), והרוקי טוני סנל (שנראה כאילו ממש עכשיו אדוארד נורטון סיים לנצח אותו בסטריט בול ב”אמריקה איקס”) הוא סבבה יחסית בקאץ’-אנד-שוט (35.7% מהשדה בזריקות מהסוג הזה), אבל הם לא מסוגלים להקפיץ, ובעולם ללא דרק רוז, זה הופך את הבולס לקבוצה שתלויה יותר מדי בהברקות של די.ג’יי אוגוסטין ובניסים של ג’ואקים נואה.
הבולס תלויים יותר מדי התקפית בנואה ובאוגוסטין, ואלו אף פעם לא חדשות טובות
זה מביא אותנו למסקנה הבלתי נמנעת. שיקאגו חייבת לחשוב מי הולך להיות הכוכב השני שלה. מי הולך להיות הגו-טו-גאי ליד או אולי (מישהו צריך להגיד את זה) במקום דרק רוז. הקבוצה הזו מצליחה לשבור את תקרת הזכוכית פעם אחר פעם ולרגש אותנו עם הגנה קבוצתית מדהימה וסחיטת הפוטנציאל שלה למקסימום, אבל זה אחיזת עיניים, כי זה יחזיק מעמד רק עד חצי גמר המזרח, שהעונה זה לא הולך להיות הישג עם יותר מדי משמעות. הבולס צריכים לחשוב מי יהיה השחקן שיקח את הקבוצה הזו לאדמה המובטחת, כי באמת נראה שכל מה שחסר להם הוא סופרסטאר אחד שיעיף אותם למעלה.
הלב מאוד רוצה שזה יהיה רוז. הוא המנהיג הטבעי של הקבוצה הזו, הוא זה שהכל נבנה מסביבו, אבל הגיע הזמן להיזכר בערגה מסוימת בטרייסי מקגריידי וגראנט היל ופני הארדווי ולהבין שיכול מאוד להיות שמה שראינו מדרק רוז עד כה בקריירה שלו לא יחזור על עצמו, וכשהוא בסופו של דבר יחזור למגרשים, זו הולכת להיות גרסה פחות אקספלוסיבית, פחות רצחנית, פחות דומיננטית מהגרסה שזכתה ב-MVP של 2011. מלבד רוז, אף שחקן בקבוצה הזו לא מסוגל באמת לסחוב קבוצה על הגב שלו. הבולס ניסו למכור לנו שלג’ימי באטלר יש את הפוטנציאל להיות כזה, אבל הוא רק בעונה השלישית שלו בליגה, והוא רחוק שנות אור מהיכולת ששחקנים כמו פול ג’ורג’ וג’יימס הארדן הפגינו באותה נקודת זמן, כך שגם אם זה יקרה, זה לא יהיה בעתיד הקרוב. ג’ואקים נואה הוא רול-פלייר מדהים אבל רחוק מההגדרה של כוכב, וגם התקוות שתלויות בניקולה מירוטיץ’, הכוכב של ריאל מדריד (שצפוי לעבור לבולס בעונה הבאה), צריכות להיות מאופקות לאור ההיסטוריה שמראה שלשחקנים אירופים יש תקופת התאקלמות לא קצרה בליגה הטובה בעולם (ראה ערך רודי פרננדז). כל זה מוביל אותנו למסקנה שהכוכב השני הזה יצטרך להיות מישהו מבחוץ.
הגיע הזמן לחשוב על תוכנית גיבוי, שיקאגו. דרק רוז בפוזה המוכרת
כך שאוהדי הבולס, ואני ביניהם, ניצבים מול סוג של שוקת שבורה, ולמעשה עתיד הקבוצה תלוי כעת במהלכים של גר פורמן, הג’נרל מנג’ר, בקיץ הקרוב. פורמן יתמודד בקיץ עם שני אתגרים לא פשוטים. האחד הוא לנסות ולהנחית כוכב שני לקבוצה שלו, שיוכל לתפקד כרועה לצאן המשובח אך לא מאוד מוכשר של הבולס. השני הוא לא לפטר את ת’יבודו. הרוחות בין השניים סוערות עוד מהקיץ האחרון, כאשר פורמן פיטר את העוזר המוערך של ת’יבודו, רון אדאמס, והטרייד על לואל דנג לא ממש תרם להפשרת היחסים. ת’יבס הוא המאמן היחיד בליגה שיכול היה לעשות משהו עם הסגל שעומד לרשותו העונה, ולא משנה כמה היחסים בינו לבין ה-GM עכורים, מגיעה לו עוד הזדמנות לנסות לקחת את הקבוצה הזו עד הסוף, ופורמן אחראי לספק לו את הכלים כדי שההזדמנות הזו בכלל תהיה אפשרית. בכל מקרה, משהו בסגל של הבולס יהיה חייב להשתנות בקיץ, כי הדה ז’ה וו הזה פשוט חייב להיפסק.