כשאני חושב על ברוקלין נטס עולה לי בראש תמונה של מסיבת נובורישים כזו באיזו דירה פלצנית בניו יורק. המסיבה הזו הבטיחה גדולות ונצורות, אבל בפועל היא לא עומדת בציפיות של אף אחד מהמוזמנים, ובעל הבית, המארגן של המסיבה, מרגיש כי הפסטיבל המגלומני שלו עומד להיכשל. לכן, בכל פעם שמישהו מהמוזמנים עושה קולות של ללכת, בעל הבית אומר לו “לא, לא, לא”, מוציא איזה בקבוק וויסקי יקר מהמזווה, ממלא בעזרתו את קערת הפונץ’ ומבטיח למוזמנים שאוטוטו יגיע די.ג’יי מדהים שיעיף את כולם לתקרה.
הזמן נמשך ונמרח כמו גומי, וגם כשהדי.ג’יי המדובר סוף סוף מגיע, המסיבה לא מתרוממת. שוב פעם המוזמנים פוזלים לעבר הדלת, אולם בעל הבית מנער את האבק מעוד בקבוק שמפניה יוקרתי, ממלא שוב את קערת הפונץ’ ומפתה את חבריו להישאר. הטקס הזה חוזר על עצמו מספר פעמים עד שלבסוף לבעל הבית כבר נגמרות הדרכים לנסות לגרום למוזמניו לא לעזוב, וכל מה שנשאר זה חור גדול בכיס, הנגאובר איכותי במיוחד ואכזבה קשה. קשה מאוד.
זהו סיפורה של ברוקלין נטס. קבוצה שהבטיחה להיות המסיבה הכי טובה בעיר אבל התבררה כקבוצה הכי מדכאת ב-NBA בשנים האחרונות. מיכאיל פרוחורוב, הבעלים של הקבוצה, או בעל בית, לצורך העניין, הוא האיש שמילא את הפונץ’ עד כה. לעומת זאת, השבוע, כשהקבוצה שלו ירדה למאזן שלילי ונדמה היה כי הקערה עומדת שוב להתרוקן, כבר לא היה לו עם מה למלא אותה. במקום זאת, הוא כנראה החליט לפרק את המסיבה לגמרי, והודיע שברוק לופז, ג’ו ג’ונסון ודרון וויליאמס עומדים על המדף. כל הקודם זוכה.
לפני שנדון בעתידם של הטריו מברוקלין, בואו נלך לטיול Down Memory Lane. ב-2010 פרוחורוב קנה 80% ממה שהיה אז ניו ג’רזי נטס, ולמעשה הפך לבעלים בפועל של הפרנצ’ייז. אלו היו ימים אחרים. הנטס היו אחת הנמושות במזרח ופרוחורוב, כמו פוליטיקאי ממולח, הבטיח כי הוא האיש שיביא שינוי. ביחד עם קצת הייפ תוצרת ג’יי-זי וטרייד אחד על דרון וויליאמס, הכיוון החל להיראות חיובי, ופרוחורוב והנטס תיכננו לעשות רעש גדול ב-2012, כשהפרנצ’ייז השלים את המעבר מניו ג’רזי לתפוח הגדול, לברוקלין.
בילי קינג מונה ל-GM, והוא קיבל את הארנק של פרוחורוב עם אור ירוק להשתולל. ג’ו ג’ונסון והחוזה הבלתי סחיר שלו הגיעו מאטלנטה, ברוק לופז וכריס האמפריז הוחתמו על חוזים הרבה יותר גבוהים ממחיר השוק שלהם וגם ג’ראלד וואלאס הוחתם ל-4 שנים תמורת 40 מיליון דולר. קינג עשה הכל כדי לגרום לדרון וויליאמס לחתום על אקסטנשן בקבוצה, כולל טריידים על בחירות סיבוב ראשון (בטרייד על וואלאס, בחירה שהפכה לדמיאן לילארד, ובטרייד על ג’ו-ג’ו) ושחקנים שנבחרו בסיבוב הראשון (דרק פייבורס), ולבסוף הצליח במשימה.
הבאזז היה חיובי בתחילת עונת 2012-13. הנטס היו מעורבים בכל סאגת דווייט האוורד, אך גם בלעדיו הם העמידו רוסטר עמוק ואיכותי, שגם אם היה היקר ב-NBA, עדיין היה אמור להיות אחד הטובים בליגה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. אייברי ג’ונסון, שהיה מאמן הקבוצה בתחילת אותה עונה, התקשה להתמודד עם הדומיננטיות של די-וויל ותוך חודש וחצי מצא את עצמו בתור ללשכת האבטלה. פי.ג’יי קרליסימו החליף אותו והקבוצה תחתיו נראתה לא רע לפרקים, אבל בפלייאוף הודחה כבר בסיבוב הראשון מול שיקאגו ללא דרק רוז ועם נייט רובינסון כגו-טו-גאי.
בשלב הזה הקערה החלה להתרוקן, ופרוחורוב וקינג החליטו למלא אותה שוב במהלכים גרנדיוזים. הם הביאו את ג’ייסון קיד כמאמן והנחיתו בטרייד מבוסטון את קווין גארנט, פול פירס וג’ייסון טרי, שלושה וטרנים שזכו באליפויות בליגה, אבל שילמו תמורתם מחיר כבד. שלוש בחירות דראפט בסיבוב הראשון (2014, 2016, 2018) והזכות להחליף בחירות ב-2015 ו-2017.
בטרייד הזה ברוקלין חצתה את נקודת האל-חזור. הם כבר נכנסו ל-Red Zone של מס המותרות, והם התחייבו לכל כך הרבה משכורות מנופחות לכל כך הרבה זמן, שאפילו החתמה של שחקן על חוזה מינימום הייתה הוצאה כבדה עליהם. למי שלא זוכר, במהלך העונה שעברה הייתה להם את האופציה להחתים את ג’ורדן היל, שהרוויח קצת יותר ממיליון דולר, אך בעקבות חוקי ה-CBA ומס המותרות, המיליון דולר הללו היו אמורים להפוך ל-7 מיליון דולר שהקבוצה תשלם כמס, והעסקה נפלה. ואם זה לא מספיק, הקבוצה פתחה את העונה בצורה מזעזעת (21-10), ג’ייסון קיד היה עסוק בלשפוך בקבוקי סודה על הפרקט והקערה הייתה בדרך להתרוקן לחלוטין.
דווקא אז, אחרי שברוק לופז נפצע, ג’ייסון קיד מצא שיטה שעבדה והנטס ניצלו את חולשת המזרח כדי לחזור לפלייאוף ואפילו לעבור סיבוב מול טורונטו חסרת הניסיון, אבל זו הייתה שירת הברבור. העונה הנטס שוב פתחו חלש. דרון וויליאמס כבר כנראה לא יחזור להיות אותו שחקן שהיה ביוטה, ברוק לופז לא נראה אותו דבר אחרי הפציעה וג’ו ג’ונסון כבר בן 33. ההימור על השלישייה הזו לא צלח, אבל זהו טבעם של הימורים. לפעמים הם מצליחים ולפעמים לא. זה לא הדבר הכי מטריד בברוקלין הנוכחית.
הדבר המטריד הוא שמדובר בעידן אבוד עבור הקבוצה הזו. הניסיון לבנות קבוצת כוכבים כשל, אולם לקבוצה אין תוכנית גיבוי. כאמור, הם מישכנו את כל בחירות הדראפט שלהם בניסיון להציל את ההווה, וכעת, כשברור שההווה הוא מעורפל, העתיד עוד יותר לוט בערפל.
מה הנטס יוכלו להשיג בעבור שלושת האול-סטארים לשעבר? מאיפה הם יביאו את השחקן פרנצ’ייז הבא? למה אפשר לצפות בכלל מהנטס בשנים הקרובות?
סביר להניח שהנטס לא יוכלו להשיג יותר מדי עבור הסחורה הפגומה שלהם, וששום שחקן פרנצ’ייז לא יגיע במקום די-וויל, ג’ו ג’ו או לופז, אבל צריך אולי להסתכל בעין טיפה יותר רחבה על ההודעה הזו ולהבין שלא בטוח שהנטס בכלל רוצים להשיג מישהו רלוונטי תמורת השחקנים הללו. יכול להיות שפשוט מדובר במכירת חיסול.
מיכאיל פרוחורוב הוא קודם כל איש עסקים. הוא רואה את המחירים המאמירים של קבוצות ה-NBA. הוא רואה את מילווקי נמכרת במלעלה מ-500 מיליון דולר. הוא רואה את הקליפרס נמכרים בלמעלה מ-2 מיליארד דולר. הוא רואה את ההפסדים המטורפים של הקבוצה שלו בשנה שעברה (שילמו למעלה מ-190 מיליון דולר בעקבות מס המותרות) והוא עושה אחד ועוד אחד. אם הוא ימכור את הקבוצה שלו, אם הוא יעשה אקזיט בזמן, הוא עוד יצא מכל ההרפתקה הזו שלו באמריקה עם רווח נאה.
הבעיה היא שיהיה קשה מאוד למצוא קונה שיהיה מוכן לרשת את הקבוצה הבינונית הזו, בטח ובטח כשזה מגיע עם תג מחיר כל כך גבוה. לכן הנטס מנסים להפוך את הקבוצה ליותר נגישה כלכלית דרך ויתור על השלישייה המובילה שלהם. את אנדריי קירילנקו הם כבר שלחו לחור השחור של הליגה שעונה לשם פילדלפיה, והצעד הבא בטח יהיה ביי-אאוט של קווין גארנט (הלוואי, כל כך לא מגיע לו לסיים את הקריירה שלו בקבוצה המדכאת הזו) וצמצום נוסף של הפיי-רול.
יהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא קבוצה שתסכים לקחת את וויליאמס בכושרו הנוכחי
אבל עדיין הנטס יהיו חייבים להיפטר לפחות משניים מבין וויליאמס, ג’ונסון ולופז כדי להגיע לאזור השפוי של תקרת השכר בעונה הבאה, וזו לא תהיה משימה פשוטה, בטח ובטח עם וויליאמס. החוזה של וויליאמס מסתיים בתום עונת 2016-2017 ומגיע לו עוד למעלה מ-43 מיליון דולר בתקופה הזו. ג’נרל מנג’רים ב-NBA הפסיקו להיות פראיירים, ואין סיכוי שבכושרו הנוכחי, בליגה שכל כך משופעת ברכזים איכותיים, איזושהי קבוצה תחליט להמר על וויליאמס והמשכורת המגוחכת שלו.
לגבי ג’ונסון, אפשר להיות קצת פחות פסימיים. השוטינג גארד מארקנסו הוא השחקן היחיד מבין השלושה שיכול להיות לו איזשהו אימפקט אם יעבור לקבוצה אחרת. הקליעה שלו עדיין סבירה (44% מהשדה, 35% משלוש) ויש לו אולי את גן הקלאץ’ הכי מפותח בליגה, כך שיש תסריט בו ג’ונסון חווה איזו תחייה מחודשת א-לה רודי גיי בקבוצה הנכונה. הבעיה היא שלמצוא טרייד שמתאים לג’ו ג’ונסון ב-Trade Machine זו משימה יותר מורכבת מלהרכיב פה קואליציה. השכר שלו פשוט כל כך אסטרונומי (למעלה מ-24 מיליון) שהקבוצה השנייה בטרייד צריכה לוותר על המון, ולמרות שיש לו רק עוד עונה אחת בחוזה אחרי העונה הנוכחית, מעט מאוד קבוצות יסכימו לעשות זאת.
זה מותיר אותנו עם לופז. הסנטר המוכשר הוא הסיכוי הכי טוב של ברוקלין למצוא טרייד נורמלי. יש קבוצות בליגה שיכולות להיעזר בביג-מן כמו לופז (לייקרס, בוסטון, ניקס, מיאמי), והחוזה שלו הוא הכי ידידותי למשתמש. 30 וקצת מיליון דולר לשנתיים הקרובות, כשהעונה הבאה היא אופציית שחקן (קשה להאמין שהוא יממש אותה נוכח הפציעות המרובות שלו). זה עדיין לונג-שוט, אבל אם אני צריך להמר על מי הראשון שיעבור בטרייד מבין השלושה, אני שם את הז’יטונים שלי על לופז.
אם נשאיר את הדיונים ההיפוטתיים על טריידים בצד ונחזור לנתח את מה שקרה עד הלום, בסופו של דבר, מה שקרה בברוקלין זה סערה מושלמת. גם חוסר התאמה בין השחקנים, גם דעיכה של הכוכבים וגם התנהלות חסרת אחריות של ההנהלה. ההתנהלות הזו היא לאו דווקא דבר רע. אני בטוח שהאוהדים של אוקלהומה, למשל, היו מתים שפרוחורוב יהיה הבעלים שלהם מכיוון שהוא הראה מחויבות ונכונות ללכת עד הסוף מבחינה כלכלית כדי להביא הישגים. עם זאת, במציאות שנוצרה בברוקלין, המחויבות הזו הפכה את הקבוצה מהמסיבה הכי טובה בעיר לבדיחה הכי עצובה ב-NBA.