לפעמים אתה קובע לצאת עם חבריך, ובדרך פתאום מתעורר בך חשק לפיצה. מין חשק כזה שמתבטא בכאב חד באזור בבטן שאחראי על הרעב, ואתה אומר לעצמך שכשתפגוש את חבריך אתה תזמין, ואז מוחך חושב על חצי שעת ההמתנה, שתיראה כנצח עד שהפיצה תגיע, ואתה מתחיל לפקפק ביכולת שלך להוציא לפועל את ההזמנה. ואז, בדיוק ברגע שבו כבר היית מוכן לוותר על גוש הגבינה המותכת על מגש הבצק התפוח, מתקשר אליך חבר שלך ושואל אותך איזה תוספת תרצה. ככה זה כשהמציאות פוגשת את הציפיות. ככה זה לפעמים בליגה הטובה בעולם, כששחקנים שידעת שהפוטנציאל טמון בהם, אבל כבר חשבת שלעולם לא יעשו את ההתקדמות הדרושה, לפתע קופצים מדרגה והופכים לשחקנים שצריכים להתייחס אליהם ברצינות בליגה.
מי הם השחקנים האלו העונה?
ג’יי.אר. סמית’ (ניו יורק ניקס)
סמית’ כבר 9 עונות בליגה וכבר מעונת הרוקי שלו בניו אורלינס סומן כאחד מכוכבי העתיד. לאחר שעבר לדנבר והצטרף לכרמלו אנתוני הוא הוכיח שהוא שחקן לגיטימי בליגה, אבל אף פעם לא פרץ לרמה של אול-סטאר כמו שציפו ממנו ולאחר 2 עונות של 15 נק’ לערב הממוצעים שלו החלו לרדת בשנתיים האחרונות, ובקיץ האחרון לא היו קופצות עליו בשוק השחקנים החופשיים. הניקס החתימו אותו מחדש על חוזה מצחיק וסמית’ מחזיר במספרי קריירה. 16.3 נק’ ב-33 דקות, 5.4 ריב’ ו-3 אס’ עם 48% מהשדה ו-60%(!) מהשלוש, כולם הממוצעים הטובים ביותר בקריירה הארוכה של סמית’ עד כה, ולא פחות מרשים, כל זה מהספסל.
סמית’ השתלט על תפקיד השחקן השישי בקבוצה העמוקה של הניקס העונה, ובכלל נראה שהוא מרגיש מאוד בנוח כמנהיג החמישייה השנייה. לא נדיר לראות אותו מתחיל מהלכים, מוביל את הכדור להתקפה גם כשלצידו משחקים רכזים מוכחים כמו ריימונד פלטון ופבלו פריג’יוני, וכרגע הוא הקלעי השני של הקבוצה, אחרי כרמלו, כמובן. בסיפור של סמית’ הממוצעים הם לא כל הסיפור, אלא בעיקר ההרגשה. סמית’ נותן הרגשה של נינוחות על המגרש ומשדר ביטחון. השאלה היא איך חזרתם של אמארה ושומפארט מהפציעות תשפיע על מעמדו. אם הוא ימשיך לתחזק את מעמדו גם אחרי חזרת הפצועים ואם הוא ימשיך עם היכולת הזו, אי אפשר יהיה להתעלם ממנו כשיגיע הזמן להצביע לשחקן השישי של העונה.
אריק בלדסו (לוס אנג’לס קליפרס)
זה לא פשוט להיות המחליף של כריס פול, זה לא פשוט בכלל להיות אופציה רביעית או חמישית בקו אחורי שכולל את CP3, ג’מאל קרופורד, ווילי גרין וצ’אנסי בילאפס. אבל אריק בלדסו, על 185 סנטימטריו, הוא הערך המוסף של הקליפרס מהספסל. בזמן שקרופורד נותן את המספרים ומאט בארנס את האול-אראונד, בלדסו הוא הארנג’ייזר, הוא הבולדוזר בהגנה (1.6 חטיפות ב-18 דקות בלבד) כמו שראינו בחסימה הבלתי-אפשרית על דוויין וויד במתפרצת ואחרי עונה שנייה מאכזבת במיוחד, בה היה בעיקר פצוע ונתקע ברוטציה אחרי פול ומו וויליאמס, בלדסו יצא לעונה השלישית שלו כמו מלוע של תותח, בעיקר הגנתית, אבל גם התקפית (10.4 נק’, 50% מהשדה). כרגע מצופה מבלדסו לשפר את הקליעה מבחוץ (25% לאורך כל הקריירה) כדי להפוך באמת לשחקן שמדאיג הגנות. עד אז, הוא נכנס יפה מאוד למשבצת של חביב הקהל בקבוצה הכי מלהיבה בליגה.
לארי סנדרס (מילווקי באקס)
עוד שחקן עונה שלישית שלקח את הקיץ ושדרג את המשחק שלו כמעט בכל אספקט. סנדרס הוא עדיין שם אנונימי יחסית בליגה, בעיקר מפני שהוא משחק בקבוצה שלא מלווה בהייפ גדול, ואם כבר היא זוכה לסיקור, אז מדובר בצמד הגארדים התזזיתיים שלה, ברנדון ג’נינגס ומונטה אליס. אבל מילווקי העונה היא לא רק קו אחורי, וזה בעיקר תודות למייק דנליבי ולארי סנדרס. השניים הללו מחפים על העובה שארסן איליאסובה קיבל חוזה מיליונים, ובינתיים דופק בן גורדון העונה (6.6 נק’ ב-30% מהשדה). את דאנליבי אנו כבר מכירים הרבה שנים והיכולת שלו לא מפתיעה, אבל סנדרס בהחלט הגיח משום מקום ומעמיד ממוצעים מרשימים ביחס לשנתיים הראשונות שלו בליגה. 9.0 נק’ ב-60% מהשדה ב-24 דק’ ביחד עם 7.7 ריב’ ו-2.2 חס’ לערב, כולל אחת החסימות הגדולות עד כה העונה על ריאן אנדרסון, שאולי העביר אליו באותו מהלך את המוג’ו של השחקן המשתפר. רק בשביל שנבין את גודל המדרגה שסנדרס קפץ, הסנטר הצעיר מוירג’יניה קלע בעונה שעברה 3.6 נק’ והוריד 3.1 ריב’. השיפור מדהים עוד יותר נוכח העובדה שהבאקס הנחיתו בקיץ שחקנים מרשימים מאוד בקו הקדמי (סמואל דלמברט, ג’ואל פריזבילה, אקפה אודו וג’ון הנסון). אחרי ששחררו את אנדרו בוגוט, בבאקס דאגו מי ימלא את החור בצבע, בעיקר מבחינה הגנתית, סנדרס נותן בינתיים לסקוט סקיילס את התשובה.
ראויים לציון:
איוון טרנר (פילדלפיה 76) – מקבל הרבה יותר קרדיט מדאג קולינס ומחזיר במספרים טובים, עדיין לא מספיק טוב בשביל בחירה מס’ 2.
רמון סשנס (שארלוט בובקאטס) – מסרב להיעלם מהרדאר עם 16.6 נק’ למשחק מהספסל ומוביל את הבובקאטס למאזן חיובי, אבל עדיין, כמו שארי גולד אמר, זה המאדרפאקינג בובקאטס.
ג’ואקים נואה (שיקאגו בולס) – עדיין כח הגנתי מדהים והעונה גם נותן מספרי קריירה בהתקפה, השאלה היא האם זה רק בגלל הואקום שנוצר מהיעדרות די-רוז.
או.ג’יי מאיו (דאלאס מאבריקס) – כבר נהיה מיינסטרים קצת להתלהב ממנו, אבל עדיין ראוי לתשבוחות.
דמאר דרוזן (טורונטו ראפטורס) – בהיעדרותו של קייל לאורי משאיר את הקבוצה מקנדה רלוונטית עם שיא קריירה של 19.0 נק’ לערב ומתקדם בצעדי ענק לרמה של פרנצ’ייז פלייר סוג ב’ סטייל דני גריינג’ר. כבוד.