אנחנו אוטוטו עוברים רבע עונה ב-NBA, וזה בערך הזמן בו אפשר כבר להריח מגמות. בדרך כלל בזמן הזה פתיחות עונה חלשות ומאכזבות, כמו של קליבלנד או דנבר, מתאזנות, וגם קבוצות שהפתיעו אפילו את עצמן במשחקים הראשונים של העונה, כמו סקרמנטו, חוזרות לקרקע. זה השלב בו כבר יש מספיק נתונים שמאפשרים לנו להבדיל בין מה שהיה סטיית תקן בתחילת העונה, למה שאנחנו צפויים לראות בהמשך העונה.
אם נעשה אנלוגיה לעולם הטלוויזיה האהוב והמוכר, עשרת המשחקים הראשונים של העונה הם הפיילוט של הסדרה. הם גרנדיוזים, הם מהממים, הם מרגשים, הם גורמים לך לרצות לראות שוב את לברון מפזר טלק לכל עבר, הם גורמים לך לרצות לראות עוד. עשרת המשחקים הבאים הם כבר הפרקים בהם העלילה מתחילה לקבל כיוון, בהם הדמויות הופכות למעגליות יותר ודיכוטומיות פחות, ואלו הם הפרקים בהם אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות לגבי לאן הסדרה ההיפוטתית הזאת מתפתחת, שאלות שתקבל על רובן תשובה רק באפריל-מאי-יוני, והשאלה הכי מעניינת כרגע בליגה היא האם גולדן סטייט היא באמת קונטנדרית?
זה המקום בו בדרך כלל אני נותן לאיזו קלישאה לעשות את העבודה במקומי, אז הנה זה בא. אם זה נראה כמו קונטנדרית, מריח כמו קונטנדרית ומתלבש כמו קונטנדרית, כנראה שזה קונטנדרית.
למה אני מתכוון? כולנו יודעים שהמאזן של הווריורס הוא הכי טוב בליגה (2-18) ושהם ניצחו בצורה מרשימה את הבולס, הרוקטס והבלייזרס (כולם בחוץ), אבל זה לא רק זה. הווריורס כרגע הם הקונטנדרית הכי מרשימה בליגה, וזה נדמה כאילו הם התחברו בדיוק בזמן הנכון כדי לקרוא תיגר על המערב.
קליי תומפסון (21.1 נק’, 45% מהשלוש ומדד +/- דמיוני של 16.5+) פתח את העונה בסערה וגורם פתאום לכולם להבין למה גולדן סטייט הפילו את הטרייד על קווין לאב בגללו. דריימונד גרין (13.3 נק’, 7.7 ריב’, 1.2 חט’, 1.1 חס’) נראה כמו מועמד מוביל לתואר השחקן המשתפר, מאריס ספייטס (12.3 נק’ ב-54% מהשדה) נותן לקבוצה של סטיב קר כח אש לא צפוי מהספסל וסטף קרי…טוב, הוא סטף קרי. כל מילה מיותרת.
סטף קרי..טוב, נו, זה סטף קרי
נדמה שהחבורה העליזה הזו, ביחד עם האריסון בארנס ואנדרה איגודלה ושון ליווינגסטון (ודייוויד לי שבקושי שיחק העונה) מגיעה לאיזשהו שיא מסוים, אבל אני עדיין טוען שהאקס-פקטור האמיתי של הקבוצה הזו הוא אנדרו בוגוט.
הסנטר האוסטרלי המצוין הוא פשוט השחקן שהכי קשה לקלוע עליו ב-NBA כיום. הוא שומר על הטבעת ב-38.6% מדהימים (לשם השוואה, רוי היברט בעונה שעברה לא ירד מה-40%), וגם אם אנחנו מרחיבים קצת את טווח הקליעה ל-5 פיט, הוא עדיין גורם ליריביו לקלוע רק ב-47%, הכי טוב מבין כל הסנטרים בליגה. תוסיפו לכך 2.2 חס’ בקצת יותר מ-25 דק’ וקיבלתם את אחד מהשחקנים עם הכי הרבה אימפקט בליגה, שגורם לכך שההגנה של הווריורס היא הטובה בליגה כיום (94.5 נק’ ל-100 פוזשנים).
ההתעסקות בבחירה הראשונה של דראפט 2005 היא חשובה, אבל לא מדובר פה בחידוש כלשהו. גם בעונה שעברה הווריורס היו קבוצת הגנה נהדרת (דורגו 3 ביעילות הגנתית) וכל עוד בוגוט בריא, הוא תמיד היה אחד משחקני ההגנה האיכותיים בליגה. החידוש העונה בגולדן סטייט הוא השיפור הדרמטי בהתקפה, שבעונה שעברה דורגה 12 בליגה ואילו העונה קולעת 107.4 נק’ ל-100 פוזשנים, מה שמעמיד אותה במקום ה-5 בליגה (והופך אותה לקבוצה היחידה שמדורגת בטופ 5 גם ביעילות התקפית וגם ביעילות הגנתית).
מה השתנה מהקבוצה של מארק ג’קסון לזו סטיב קר? כנראה שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. כמובן שיש פה גם אלמנט של שיפור אבסולוטי ביכולות של השחקנים ברוסטר (כמו אצל תומפסון, שגילה שחוץ מלזרוק את הכדור הכתום המוזר הזה, אפשר גם להקפיץ אותו, ואפילו ללכת איתו עד הטבעת), אבל אפשר להגיד בפה מלא שמארק ג’קסון הסתמך על היכולות ההתקפיות של השחקנים שלו. סטיב קר מנצל אותן.
הניצול הזה בא לידי ביטוי בקטגוריות המתקדמות יותר של האסיסטים. הווריורס מוליכים את הליגה באסיסטים משניים (7.7), כלומר מסירות שמובילות לאסיסטים, ובנק’ שמיוצרות מאסיסטים (61.1 נק’ למשחק), וזאת למרות שהם אפילו לא בטופ 10 של הקבוצות שמוסרות הכי הרבה. אמנם הנתונים הללו קצת חופרים, אבל המסר שלהם הוא ברור. הווריורס מניעים את הכדור ביעילות, ומגיעים לזריקות נוחות אחרי שהם גורמים להגנה לקרוס, מה שמתבטא בכך שהם מדורגים במקום ה-2 בליגה בקטגוריית ה-True Shooting (אחרי הקליפרס שהתחילו למצוא את הגרוב שלהם בשבועיים האחרונים).
כשמשווים את הדומיננטיות של גולדן סטייט בקטגוריות הללו, קטגוריות שאנחנו רגילים לראות את הספרס שולטים בהן, אל מול הבינוניות היחסית שלהם בקטגוריות הללו בעונה שעברה (5.6 אסיסטים משניים, 54.9 נק’ שיוצרו מאסיסטים, מקום 10 ב-True Shooting), קשה שלא לתהות לגבי החשיבות של מערכת ושיטה התקפית ב-NBA של היום, וזה בדיוק הזמן למשל מעולם הכלכלה.
לפני כמה שנים, התפרסם מחקר שבדק את נתוני הצמיחה של קנדה וארגנטינה במאה ה-20, כאשר בתחילת המאה לשתי המדינות היו נתונים דומים. בסוף המאה ה-20 קנדה צמחה הרבה יותר מארגנטינה, ואף נכנסה ל-G7, בעוד הארגנטינאים אולי זכו בשני גביעי עולם, אבל נשארו מאחור בכל מה שקשור לצמיחה כלכלית.
מה שמעניין לגבי המחקר הזה הוא שלקנדה אין יותר משאבי טבע מלארגנטינה. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. עם זאת, ארגנטינה לא הצליחה למנף את הנוכחות של משאבי הטבע האלה לכדי תנופה כלכלית, וההסבר במחקר הזה הצביע על כך שההבדל האמיתי בין המדינות טמון במדיניות. בקנדה היה שלטון יציב שידע מה לעשות עם מה שיש לו, לעומת השלטון בארגנטינה שמסמס את הפוטנציאל שהיה למדינתו.
אם נחזור רגע מעולם הכלכלה לעולם ה-NBA, זהו ההסבר, על רגל אחת, בין הווריורס של העונה לווריורס של העונה שעברה. גם לגולדן סטייט תחת מארק ג’קסון היו את אותם משאבי טבע שיש להם היום, אבל הם לא נוצלו, לא הייתה שיטה התקפית שתמקסם את היכולות שלהם. זה בא לידי ביטוי בכך שהמון זריקות של הווריורס הגיעו מבידודים או תוך כדי כדרור (22.7 זריקות למשחק, למעלה מרבע מהזריקות של הקבוצה) ולא דרך הנעת כדור כמו העונה. עד כה, הווריורס תחת קר זורקים פחות בפול-אפ (20.6 זריקות למשחק) ויותר בקאץ’-אנד-שוט, זריקה עם אחוזי קליעה גבוהים יותר.
מעביר שיעור חשוב מאוד למאמני הליגה. סטיב קר
מבין כל הסטטיסטיקות והמלל שנשפך כאן נראה לי שהמסר העיקרי הוא שאי אפשר פשוט להגיד “יש לי את סטף קרי וקליי תומפסון, יש לי התקפת טופ 10 בדוק”, אלא צריך להטמיע שיטה ודרך שיגרמו לכך לקרות. ב-NBA כיום יש המון קבוצות, כמו אוקלהומה (שכבר נמאס לי לחפור על כמה אין להם שיטה בהתקפה) או יוסטון (שלמרות שיש להם את ג’יימס הארדן, מדורגים רק במקום ה-20 ביעילות התקפית), שסומכות יותר מדי על הכשרון שיש לשחקנים שלהם בידיים ולא עוזרות להם לנצל אותו. אולי המסר הזה שסטיב קר העביר לנו ב-20 המשחקים הראשונים של העונה, ביחד עם השיעור שכל עולם הכדורסל קיבל מהספרס בעונה שעברה, הם מה שיביאו לשינוי המיוחל ולכך שנראה את קווין דוראנט וראסל ווסטברוק וג’יימס הארדן ודווייט האוורד ואחרים משחקים כדורסל אמיתי ולא הירו-בול.
אבל עד שזה יקרה, פשוט תראו משחקים של גולדן סטייט. ההנאה מובטחת.