אני לא סמכתי על קייל לאורי ערב פתיחת העונה. יכול להיות שזה מכיוון שהוא נראה כאילו את עונת השיא שלו הוא נתן בעונה שעברה, יכול להיות שזה כי הוא התלבש בול על הסטריאוטיפ של השחקן שדועך אחרי שהוא מקבל חוזה גדול, ואולי זה בכלל כי הוא קשור בעקיפין לטרייד הנורא ההוא על ג’יימס הארדן (לאורי היה השחקן שדריל מורי שלח לטורונטו תמורת בחירת דראפט בסיבוב הראשון, שעברה אל הת’אנדר בטרייד, והפכה לסטיבן אדאמס).
תהא הסיבה אשר תהא, אנשים ספקנים וציניים כמוני הם בדיוק מה שמניע את קייל לאורי. הרכז של טורונטו עולה כל משחק כדי להוכיח. להוכיח שהוא מספיק טוב לליגה הזו, להוכיח לכל האנשים בליגה שלא האמינו בו, שלא חשבו שהוא יכול להוביל קבוצה. לאורי מסתובב בליגה כבר קרוב ל-9 שנים ועד שהגיע לקנדה, אף אחד לא האמין בו מספיק כדי לתת לו את המפתחות של הקבוצה. ממפיס, שבחרה בו בדראפט 2006, הביאה את מייק קונלי על העמדה שלו שנה לאחר מכן. יוסטון, שאליה נשלח בטרייד ב-2009, נתנה יותר אמון בגוראן דראגיץ’ וארון ברוקס, וכמעט ויתרה על שירותיו של לאורי ב-Restricted Free Agency. אפילו טורונטו עצמה ומאסאי יוג’ירי לא נתנו לו מספיק קרדיט והרהרו ברצינות באופציה לשלוח אותו בטרייד לניקס בעונה שעברה, טרייד שהיה רחוק בחירת דראפט אחת בסיבוב הראשון מלהתממש.
בסופו של דבר, הטרייד נפל, ומה שקרה מאז הוא באמת מדהים. הקבוצה נראתה בדרכה הבטוחה לטנקינג אחרי פתיחת עונה חלשה (12-6) וטרייד ששלח את רודי גיי לסקרמנטו תמורת שחקנים שהיו אמורים לעזור לטורונטו להפסיד יותר מאשר לנצח. דוויין קייסי, מאמן הראפטורס, היה בעונת חוזה ונראה עם רגל וחצי בחוץ. אבל דווקא בנקודת הזמן הזו, לאורי קיבל סוף סוף, בהיעדרו של גיי, את ההזדמנות להוביל קבוצה בעצמו, משהו שהוא שאף אליו מהרגע שבו הגיע לליגה. והוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים.
לאט לאט טורונטו התחילה לנצח משחקים, ובמזרח החלושס הם התקדמו בצורה מטאורית לעבר צמרת הקונפרנס. לאורי החל לקלוע בקצב מסחרר (20.4 נק’ אחרי פגרת האול-סטאר) ופיתח שיתוף פעולה פורה עם דמאר דרוזן, וביחד עם ניהול לא רע של קייסי מן הקווים והתפתחות של יונאס ולנצ’יונאס וטרנס רוס, הראפטורס הבטיחו את המקום השלישי במזרח.
המנהיג של הקבוצה הטובה במזרח. קייל לאורי
דמיינו לכם בן אדם שנוסע בכביש ולוקח פניה לא נכונה, ולפתע מגלה שזאת דרך יותר מהירה ממה שהוא חשב לקחת מלכתחילה. זה בערך מה שקרה לטורונטו בעונה שעברה. לאורי היה הכביש הצדדי הזה. אחרי שנים של כסאחים עם מאמנים ומנהלים, הוא קיבל את ה-OK להנהיג את הקבוצה וההימור הזה משתלם בגדול לטורונטו עד כה, ונראה כאילו העונה שעברה הייתה רק המתאבן. העונה לאורי וטורונטו נראים מוכנים לנצל את הטרגדיה היוונית שהיא דרק רוז ואת הטלנובלה היומית של קליבלנד כדי להשתלט לגמרי על המזרח.
עד עכשיו זה עובד להם מצוין. טורונטו נמצאת בטופ 10 גם ביעילות הגנתית וגם ביעילות התקפית (שניים אחרי מכונת ההתקפה המשומנת של דאלאס), נתון שבדרך כלל מעיד על קבוצה שמוכנה להיות קונטנדרית, ולאורי הוא המנוע של הקבוצה הזו. אמנם דרוזן הוא הקלעי המוביל, וולנצ’יונאס מתפתח להיות סוג של סופו בהתקפה של טורונטו, ולו וויליאמס הוא ה-Heat Check Guy מהספסל, אבל לאורי הוא האיש שמחבר את כל חלקי הפאזל ביחד. הוא האיש שיתן לדרוזן את המסירה במקום הנכון אחרי שכל הקבוצה מבצעת עבורו מספר חסימות סביב הבייס-ליין, הוא זה שיפעיל את ולנצ’יונאס מתחת לסל, הוא זה שידע לתת את הכדור לוויליאמס כשהוא מתחמם. ההשפעה של לאורי עוברת כחוט השני בכל המהלכים ההתקפיים של טורונטו, וגם אם לפעמים זה לא משתקף בדף הסטטיסטיקות, קשה להתעלם מהנוכחות שלו על המגרש.
יחד עם זאת, ללאורי יש כמה מספרים מאוד מעניינים, וזה הזמן של כל האלרגים לסטטיסטיקות להמשיך פסקה אחת קדימה.
מעבר ל-18.1 נק’, 6.6 אס’ על 1.6 איב’, 5.1 ריב’ ומדד +/- נהדר של 7.7+, לאורי הוא גם אחד החודרים היעילים בליגה. לאורי לא חודר המון (7.8 פעמים במשחק, מקום 21 בליגה), אולם הוא מייצר מהחדירות הללו 11.1 נק’ למשחק עבור הקבוצה שלו (דרך נקודות שלו או אסיסטים שנובעים מהחדירה), מה שמכניס אותו לטופ 10 בקטגוריה החופרת הזו. נתון נוסף שמצביע על היעילות של לאורי וטורונטו כולה הוא כמות הנגיעות שלו בכדור. הוא נוגע בכדור 69.5 פעמים במהלך משחק, הרחק הרחק מה-86.4 נגיעות של כריס פול או ה-80.5 של דרון וויליאמס, אולם הוא מייצר יותר נקודות פר נגיעה. על כל נגיעה של לאורי בכדור, טורונטו קולעת 0.223 נק’, יותר טוב מה-0.183 נק’ ש-CP3 מייצר או ה-0.204 שדי-וויל מייצר.
הנתון האחרון הוא מעניין כי הוא מצביע על השטף של ההתקפה של הראפטורס. ההתקפה לא נתקעת אצל הרכז, כמו אצל הקליפרס או הנטס, אלא זורמת ולא תלויה בלאורי לחלוטין. עם זאת, היא מנצלת את כל היתרונות של לאורי, בין אם זה במסירה או בחדירה לסל או בזריקה משלוש, אם כי בתחום הזה לאורי חווה דעיכה מסוימת בינתיים. הוא זורק 4.6 פעמים מחוץ לקשת ב-32% בינוניים למדי, כאשר בעונה שעברה הוא קלע באחוזים הכי טובים בקריירה שלו (38%). אם האחוזים הללו יתיישרו מתישהו, טורונטו תהפוך להיות קבוצת התקפה עוד יותר טובה.
כל זה טוב ויפה, אבל האם באמת אפשר להגיד שהקנדיים המוזרים האלה עם הפרצופים הקופצים הם קונטנדרים? האם לאורי מסוגל להוביל את הקבוצה הזו עד לגמר המזרח, אולי אפילו לפיינלס?
לטעמי, הראפטורס נמצאים בכיוון הנכון. המנהיגות של לאורי חלחלה לכל חלקי הקבוצה, ופתיחת העונה הנהדרת שלו ושל שאר הסגל חיסלה כל מחשבה ואופציה לעונת פוסט-חוזה-גדול סטייל ג’יי.אר סמית’. עדיין אני מאמין שחסר להם עוד בן זונה אחד ברוסטר, רצוי כזה בעמדת הפאוור פורוורד, שיוכל לעזור להם בקרבות הפלייאוף מול קבוצות מנוסות כמו הבולס או מוכשרות כמו הקאבס. הבן זונה מתאושש עכשיו מפציעה באינדיאנה וקוראים לו דייוויד ווסט, אבל אם למדתי משהו על ה-NBA בשנים האחרונות, זה לא לפקפק אף פעם במאסאי יוג’ירי.
מאסאי יוג’ירי. כל מה שהוא נוגע הופך לזהב
אחרי ההצלחה הלא שגרתית בדנבר, הוא הגיע לטורונטו ושוב מצליח להרכיב קבוצה איכותית בזמן קצר בזכות רקיחת טריידים מוצלחים (מישהו זוכר שהוא הצליח להיפטר מאנדראה ברנייאני, ועוד להרוויח בחירת דראפט בסיבוב הראשון?) וקצת מגע מידאס, אבל בעיקר, כי יש לו את הגלגול הנוכחי של צ’אנסי בילאפס. כמו צ’אנסי, גם לאורי קיפץ בין כמה קבוצות בליגה עד שמצא את הקבוצה שתאמין בו, בכשרון שלו ובמנהיגות שלו. כמו צ’אנסי, לאורי אף פעם לא היה בדיונים של מיהו הרכז הטוב בעולם, אבל כמו צ’אנסי, לאורי הוא בדיוק הרכז שאתה לא רוצה לראות מולך.
טורונטו הזו היא קבוצה פחות מאוזנת מדטרויט ההיא (אם ווסט יגיע היא תהיה דומה יותר), והמודל של הפיסטונס גרסת 2004 הוא כנראה, חוץ מהספרס, המודל הכי קשה לחיקוי בכל רחבי הליגה, אבל עם צ’אנסי 2.0 והחולשה הכללית של המזרח, יש לטורונטו סיכוי אמיתי לעשות הפתעה שתזעזע את כולנו.