אין ספק שמשהו קורה בגולדן סטייט ווריורס. הקבוצה הקטנה של של הבית הפאסיפי היא ההפתעה הגדולה של העונה אחרי מסע חוץ פסיכי במזרח (6-1) שכלל נצחונות על מיאמי, אינדיאנה, ברוקלין ואטלנטה, שהיא המתחרה הרצינית שלה על תואר הפתעת העונה. מה שמפתיע אצל הווריורס זה העובדה שזה הגיע בבום. פתאום הקבוצה הזו, שדובר עליה כפוטנציאל לשולי הפלייאוף, התייצבה לה במקום החמישי במערב החזק מאחורי ארבע הגדולות.
נוכל לעמוד על טיבם של הלוחמים רק בחודש הבא, אחרי סדרת משחקים מול הקליפרס (3 פעמים), ממפיס, אוקלהומה, הספרס ומיאמי. רק אז נוכל לדעת אם הם על אמת או שזה רק תקופת החגים באמריקה שעוררה בהם יכולת שכזו, אבל בינתיים הם הוכיחו שהם ראויים לתואר המרעננת הרשמית של הליגה, והרבה קרדיט מגיע למאמן, מארק ג’קסון, והפרנצ’ייז פלייר, סטפן קרי.
ג’קסון הגיע לקליפורניה אחרי כמה עונות מוצלחות מאוד כפרשן והחתמתו זכתה לתמיכה נרחבת מכל הכיוונים בעונה שעברה, אבל מהר מאוד הוא גילה שהרבה יותר קל לשבת על כס הפרשן מעל כסא המאמן, ובעונה הראשונה שלו הוא נראה כמו מין גרסה קצת יותר צבעונית של…אין לי מישהו להשוות אותו אליו בארץ, כולם גם פרשנים גרועים וגם מאמנים מביכים (למי אני אשווה אותו? אלי אוחנה?), אבל הבנתם את הנקודה.
גולדן סטייט באופן מסורתי היא קבוצת התקפה חזקה, עוד מהימים של דון נלסון על הקווים, זה ב-DNA של המועדון. ג’קסון הודיע כבר בעונה שעברה שהוא מתכוון להנחיל אוריינטציה הגנתית בקבוצה, ולמרות שעדיין לא מדובר בבולס של ת’יבודו, ניתן לראות העונה ניצנים של תקווה גם בלי כסא הגלגלים המהלך אנדרו בוגוט, שהובא על תקן המושיע ההגנתי בעונה שעברה.
הווריורס מדורגים במקום ה-3 בליגה בקטיפת ריבאונדים (45.75), הם בטופ 5 באחוזי שדה של היריבה (43%) ובטופ 4 של שמירה על הקשת (רק 33%). ההתקפה ממשיכה להיות בטופ 10 מבחינת אחוזים ונקודות, ובשלב הזה באמת שמארק ג’קסון לא יכול לבקש יותר. רק שאף אחד לא יפצע, במיוחד לא הכוכב השביר שלו.
סטפן קרי ידוע בעיקר בזכות העובדה שהוא שחקן כדורסל מעולה ונוצרי אדוק שרושם פסוקים תנ”כיים על הנעליים שלו, לכן יש משהו אירוני בכך שהקרסוליים שלו זה האזור עם הכי פחות סידן בקליפורניה. בעונה שעברה הוא בילה למעלה מחצי עונה על מיטת הטיפולים והרבה גבות הורמו כשבגולדן סטייט החתימו אותו ערב פתיחת העונה על חוזה של 44 מיליון ל-4 עונות. החשש מהתיק הרפואי של קרי ריחף, אבל הוא מוכיח העונה שכשהוא בריא, הוא שווה כל סנט ואולי אפילו שווה ביקור באול-סטאר ביוסטון.
קרי, שנולד באקרון, אוהיו (מה הם שותים שם בעיר הזאת?), מתמודד העונה עם יותר עומס מבחינת דקות משחק (37.6 לעומת 28.2 בלבד בעונה שעברה כשהוא שיחק) ומבחינת המנהיגות בקו האחורי מאחר ומונטה אליס כבר לא שם כדי, אם לומר את האמת, להפריע לו. הגעתו של רכז אמיתי בדמות ג’ארט ג’ק שיחררה קצת את קרי לתפקד כקומבו-גארד קלאסי והוא מחזיר עם יותר נקודות (19.7) ויותר אסיסטים (6.5) מבכל הקריירה שלו. כל זה טוב ונחמד, אבל האם קרי וקבוצתו יכולים לדגדג בכלל קבוצות כמו ממפיס, קליפרס, סן אנטוניו או הת’אנדרס?
דבר ראשון, בחודש הבא נראה את הווריורס מתמודדים מול הקבוצות הללו ונקבל קצת תשובות. התחושה שלי היא שזה עוד מוקדם מדי. פתיחת העונה באמת מרשימה ורצף הניצחונות האחרון, במיוחד הניצחון על ההיט, הפכו את גולדן סטייט לקבוצה מדוברת מאוד, אבל זו קבוצה מאוד צעירה. קרי יהיה בן 25 העונה והוא עוד לפני השיא, האריסון בארנס הוא, לטעמי, הגניבה של הדראפט האחרון ובחירות הדראפט האחרות של הקבוצה, דריימונד גרין ופסטוס אזלי (שכיאה לגבוה מבטיח, כבר הספיק להיפצע) נראים כמו בינגו, אבל עדיין אין לקבוצה הזו את הסטאר קווליטי של קבוצות אחרות במערב כמו מינסוטה או דאלאס, שלא לדבר על ארבע הגדולות והלייקרס (מצחיק איך הם אפילו לא הקבוצה השנייה הכי טובה בקליפורניה), כך שאם וכאשר גולדן סטייט תגיע לפלייאוף, זה לא יחזיק.
עם זאת, הגעה לפלייאוף העונה תהיה שכר לימוד חשוב מאוד בהתפתחות הווריורס לקבוצה דומיננטית וגדולה במערב, סטייל מה שקרה עם אינדיאנה בשנתיים האחרונות (שלמרות שנראה שהיא ברגרסיה העונה, היא מדורגת ראשונה בכל האספקטים ההגנתיים בליגה). שכר הלימוד הזה, ביחד עם סטפן קרי בריא, האריסון בארנס משתפר, דייוויד לי יציב וטוב כמו עד עכשיו העונה, הגנה כמו שאנחנו רואים מהווריורס השנה ואולי גם אנדרו בוגוט שיזכיר פחות את גרג אודן, ומסע חוץ בקליפורניה יהיה אירוע לא יהיה נעים לאף קבוצה.