בתור מי שעוקב אחרי הליגה באדיקות ששמורה לבני האמיש וכמעט תמיד יש לו מה להגיד על כל נושא, מצאתי את עצמי די Speechles מול רצף הניצחונות של גולדן סטייט. היה לי קשה למצוא מילים לתאר את השלמות שבה הקבוצה של סטיב קר/לוק וולטון שיחקה ברבע הראשון של העונה. היה לי קשה לתווך את הגאונות של סטף קרי לקהל הקוראים, אולי כי לא היה צורך לתווך את הגאונות הזו. אולי השלמות שגולדן סטייט שיחקה בה הייתה כל כך מובנת מאליה וכל כך בולטת שלא היה צורך בפוסט חופר שיסביר למה הכדורסל הזה הוא אוונגרדי, מושלם ומפחיד בו זמנית.
אלא שעכשיו הרצף נגמר. בכוחות משותפים בוסטון, מילווקי והלו”ז של ה-NBA הצליחו להנחיל לווריורס הפסד ראשון, וכעת, כשהמקום של הלוחמים בדפי ההיסטוריה מובטח, אפשר להתחיל לעכל את ההישג, להבין את המשמעות שלו ולנסות להבין מה הוא אומר על העתיד של הקבוצה הזו, והעתיד של הליגה. נתחיל בעיכול. ואין דרך טובה יותר לעכל מאשר קצת סטטיסטיקות ישירות לוריד, אז הנה זה בא:
• אחרי 24 משחקים, הווריורס קלעו 113.7 נק’ ל-100 פוזשנים. מיותר לציין שזה הנתון הכי טוב בליגה. לא מיותר לציין שזה הנתון הכי טוב ב-20 השנה האחרונות(!), נכון ל-NBA.COM. הקבוצה היחידה שהתקרבה הייתה הפיניקס סאנס של 2009/10 (112.7 ל-100 פוזשנים). לווריורס יש סיכוי לא רע לעקוף אותם.
• אחרי 24 משחקים, לווריורס יש Net Rating של 15.7+. לבולס של 1995/96 היה Net Rating של 13.4+. מאז אף קבוצה לא עברה את ה-13+.
• לסטפן קרי יש PER (שזה סוג של מדד שמשקלל בתוכו את כל הסטטיסטיקות האפשריות) של 33.78. הוא כרגע בקצב לשבור את השיא לעונה רגילה, ששייך לווילט צ’מברליין בעונת 1962/63 עם 31.82.
• סטף קרי מחזיק בשיא כל הזמנים לשלשות בעונה רגילה עם 286. עד כה, 25 משחקים לתוך העונה, הוא קלע כבר 127 שלשות. בקצב הזה, הוא יסיים את העונה עם למעלה מ-400 שלשות.
• הווריורס כקבוצה קולעים 13.1 שלשות העונה, שזה שם אותם בדרך הנכונה לשבור את שיא כל הזמנים של יוסטון מהעונה שעברה עם 11.38 שלשות בממוצע למשחק. מה שמדהים הוא שהווריורס עושים זאת ב-42.5%. בהיסטוריה של הליגה, רק שארלוט של 1996/97 קלעה באחוזים טובים יותר מהשלוש (42.8%).
• דריימונד גרין מוסר 7.0 אס’ למשחק. רק חמישה שחקנים בכל הליגה מוסרים יותר אסיסטים ממנו (ראג’ון רונדו, כריס פול, ג’ון וול, ריקי רוביו וראסל ווסטברוק).
אפשר להמשיך עוד ועוד עם האורגזמה הסטטיסטית הזו, אבל אני חושב שהמסר הוא ברור. מה שראינו בחודש וחצי האחרונים היה היסטורי. ספק אם נראה עוד קבוצה משחקת טוב כל כך למשך זמן רב כל כך. הווריורס שיחקו כל כך טוב שהם גרמו לכל הטיעונים על כך שהיה להם מזל בפלייאוף הקודם (גם של עבדכם הנאמן) להישמע אוויליים במקרה הטוב, וקטנוניים במקרה הרע. הם גרמו לכולם לשכוח שהמאמן שלהם בכלל בקושי יכול לקום מהמיטה ואף אחד לא יודע מתי ישוב לכסאו. הם שיחקו כל כך טוב שהם גרמו לכל הליגה לנסות לחקות אותם.
פתאום כולם רוצים לרווח את המגרש בהתקפה (ההורדה של זאק רנדולף לספסל בממפיס היא האקט הכי סימבולי של השינוי הזה). פתאום כולם רוצים לזרוק כמה שיותר שלשות (המהפך של שארלוט, שקולעת 10.0 שלשות למשחק העונה לעומת 6.1 שלשות העונה, הגיע מתוך הבנה של סטיב קליפורד כי זה המפתח לניצחונות). כולם רוצים להיות כמו הווריורס.
הבעיה היא שאי אפשר באמת לחקות את הווריורס. לאף קבוצה אין סטפן קרי. לאף קבוצה אין דריימונד גרין. לעזאזל, לכמה קבוצות יש קלעי כמו קליי תומפסון או את אנדרה איגודלה שיעלה מהספסל? לקבוצה הזו יש מרכיבים שאין לאף קבוצה אחרת והמרכיבים הללו התחברו העונה בצורה הכי טובה שאפשר לדמיין. מה שראינו ב-25 המשחקים הראשונים היה כדורסל טוטאלי. גרסת ה-NBA לברצלונה של פפ גווארדיולה, לנבחרת הולנד של ריינוס מיכלס. הכדורסל הזה היה כל כך מושלם עד שבשבועות האחרונים עלו קולות שטוענים שצריך להחליף את משחק האול-סטאר ובמקום להפגיש בין כוכבי המזרח לכוכבי המערב צריך פשוט להפגיש בין כל כוכבי הליגה לווריורס ולראות מי ינצח.
אבל עכשיו הרצף נגמר, וצריך לחזור לפרספקטיבות. כי בסופו של דבר, אחרי כל הסופרלטיבים וההייפ והשלשות הלא הגיוניות של סטף קרי, צריך לזכור שזה בסך הכל רצף ניצחונות בעונה הרגילה. למיאמי היה רצף ארוך יותר ב-2012/13, אבל היה להם קשה לשחזר את יכולת השיא הזו בפלייאוף והם היו צריכים נס מצד ריי אלן כדי לזכות באליפות. האם זה מה שיקרה גם לווריורס?
קשה לי להאמין. הרצף של מיאמי הגיע לקראת סיום העונה הרגילה וגרם לסגל המבוגר של ההיט להשקיע המון אנרגיות, גם על המגרש וגם מחוץ למגרש (שחקני ההיט משום מה סירבו לדבר על הרצף עם המדיה, מה שהגביר עוד יותר את הסיקור שלו). הרצף של הווריורס למעשה מבטיח להם כמעט בוודאות את יתרון הביתיות לכל אורך הפלייאוף ויש להם כמעט 50 משחקים עד הפלייאוף כדי לעשות את הרוטציות הדרושות ולהגיע רעננים לעונה האמיתית, מה גם שהגיל הממוצע שלהם הוא נמוך יותר מזה של ההיט של הביג-3.
יחי המלך החדש. סטף קרי ולברון ג’יימס
עם זאת, אסור לשכוח שהווריורס עוד יכולים לנסות לרדוף אחרי שיא הניצחונות האלמותי של שיקאגו (72 ניצחונות). לטעמי, הם יורידו טיפה את הרגל מהגז בחודשים הקרובים, ואם הם יגיעו לפגרת האולסטאר עם מאזן של 46-6 או משהו בסגנון הזה וכולם יהיו בקו הבריאות, הם ילכו על זה. הם לא יתאבדו על זה, אבל אם הם יראו שיש להם סיכוי ריאלי לשבור את השיא, הם לא יתביישו לנסות לנפץ אותו.
אבל חייבים להגיד את האמת, גם שיא הניצחונות של הבולס הוא סתם עוד פרט טריוויה. הוא לא היה שווה כלום אם הבולס לא היו זוכים באליפות באותה עונה. ולכן מה שבאמת מעניין ברצף של הווריורס הוא ההשפעה שלו על קבוצות אחרות. האם הוא יוצר איזשהו אפקט הרתעה אצל היריבות של גולדן סטייט בדומה לאפקט ההרתעה שהיה פעם למכבי תל אביב כדורסל על שאר הקבוצות בארץ? האם העליונות המנטלית והמקצועית של הווריורס חלחלה גם ליריבות שלה? האם עוד ועוד שחקנים יצאו באמירות תבוסתניות אך נכונות כמו בלייק גריפין, שאמר אחרי ההפסד של הקליפרס לווריורס שהם “הקבוצה הטובה יותר”?
זה מפתה מאוד להגיד כן. הקליפרס כאמור הוכיחו שהווריורס נמצאים כמה מדרגות מעליהם בפן המנטלי. קליבלנד ולברון ג’יימס התעסקו הרבה יותר מדי ברצף של קרי וחבריו ואילו אוקלהומה עדיין צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לחבר כמה חודשים טובים בלי פציעות. אבל לצד כל אלו יש את הספרס. הגברת הזקנה של ה-NBA שמסרבת להיעלם והעונה שוב ממציאה את עצמה מחדש. הספרס רחוקים בסך הכל 4 משחקים מגולדן סטייט וסביר להניח שהם נהנו מהשקט התעשייתי סביבם בזמן שכל תשומת הלב הופנתה לאזור המפרץ.
יכול לעצור את הווריורס? גרג פופוביץ’
לספרס יש את ההגנה הכי טובה בליגה העונה ביי פאר עם 92.4 נק’ ל-100 פוזשנים. הקבוצה ההגנתית הכי טובה אחרי הספרס היא מיאמי עם 96.4 נק’ ל-100 פוזשנים. המועדון האחרון שהעמיד נתונים הגנתיים מפחידים כאלו היה (Surprise, Surprise) הספרס. בעונת 2003/04, אי שם כשהם עוד היו אפורים ומשעממים ולפני שגרג פופוביץ’ הפך לילד הכי מגניב בכיתה, הספרס עצרו קבוצות על 91.6 נק’ ל-100 פוזשנים. יש איזושהי תחושה של סגירת מעגל בסטטיסטיקה הזו. הספרס עשו סיבוב שלם מהקבוצה שכולם אוהבים לשנוא בגלל סגנון המשחק שלה לקבוצה שכולם שונאים לאהוב (ואז אוהבים לאהוב) בגלל סגנון המשחק שלה, ואילו העונה הם חזרו לסגנון המשחק האיטי (רק קליבלנד, יוטה ומילווקי משחקות יותר לאט מהספרס), המוכר והטוב.
למה לא בעצם? למה שהם לא יהיו הקבוצה שקולעת הכי הרבה נקודות מפוסט-אפ בליגה? למה שהם לא יאטו את קצב המשחק וימקסמו את היתרונות שלהם? אמנם הספרס משחקים לאט יותר וזורקים פחות שלשות מהעונה שעברה (7.0 שלשות מ-19.0 נסיונות העונה לעומת 8.3 שלשות מ-22.5 נסיונות בעונה שעברה), מה שלכאורה הולך נגד עידן ה-Pace & Space, אבל זה מה שגרג פופוביץ’ תמיד עשה. הוא תמיד הלך נגד האקסיומות המקובלות וניצח לפי הכללים שלו.
לספרס יש את ק-וואו לאונרד, שמעבר להיותו שחקן ההגנה הכי מרשים שהליגה ראתה בשנים האחרונות (אפילו יותר מדריימונד גרין, שאין מספיק סופרלטיבים במילון הכדורסל כדי לתאר את מה שהוא עושה העונה) הוא גם קלעי השלשות הכי טוב בליגה, מבחינת אחוזים (1.8 שלשות למשחק ב-53.3%). יש להם את למרקוס אולדריג’, שבתקופה האחרונה נראה קצת יותר נינוח (ב-10 המשחקים האחרונים קולע 16.9 נק’ ב-52.2% מהשדה אחרי פתיחה מגומגמת משהו) ויש להם את טים דאנקן שלא נגמר. ביחד עם כל המרכיבים הללו, פופוביץ’ בנה קבוצה ניגודית לווריורס, קבוצה ניגודית למה שהוא עצמו בנה בטקסס בשנה האחרונות, קבוצה שלא מתבססת על שלשות, שלא משחקת מהר ומתבססת הרבה מאוד על פוסט אפ (רק הניקס משתמשים ביותר פוזשנים שלהם לפוסט-אפ), וזה נהדר שזה מה שהוא עושה, כי אם הספרס היו משחקים בסגנון של גולדן סטייט, והם יכולים, הווריורס יהיו בשליטה כי הם המאסטרים של ה-Pace & Space. כעת, כאשר הקרב בין האימפריות הללו הופך להיות גם קרב סגנונות, תהיה לנו הזדמנות לצפות בהתנגשות טיטאנים אמיתית. בקרב חד פעמי בין קבוצה היסטורית לפרנצ’ייז היסטורי. בין נושאת הלפיד של ה-Pace & Space לקבוצה היחידה שיכולה לאתגר את הסגנון הזה. בין האלופה לקבוצה שאותה צריך לנצח כדי לקבל תוקף לתואר האלופה. יאללה, רק שיגיע יוני כבר.