פיגור 7, 50 שניות לסיום המשחק, הכוכב שלך עם 20% מהשדה. זה בערך המצב המקביל לפיגור שער בדקה ה-90. כל כך הרבה דברים צריכים להסתדר לטובתך, כל כך הרבה כוכבים צריכים להתיישר לכיוון שלך כדי שתצליח להפיק קאמבק, וכמו לפני 15 שנה (לא מאמין שכבר עבר כל כך הרבה זמן) בנס ברצלונה, כשדייוויד בקהאם הגביה שני כדורים מתוקים שמצאו את מקומם ברשת של אוליבר קאהן, גם בגיים 5, כל הדברים הללו קרו. זה לעולם ייזכר כנס אוקלהומה.
פתאום קווין דוראנט, שהתקשה כל הערב, שלא קיבל את השריקות שהוא רגיל לקבל, שנראה מתכווץ ברבע האחרון תחת הלחץ, שהיה פאסיבי לגמרי ולא דרש את הכדור מספיק, שלא לקח על עצמו את המשחק בפיגור ופתח עבור ראסל ווסטברוק את הנתיב להשתוללות. פתאום הוא מוצא את הקליעה שלו ודופק שלשה על הראש של ביג בייבי דייוויס שמצמצמת ל-4 הפרש, 44 שניות לסיום.
פתאום הת’אנדר מחליטים לצאת מהתבנית ולא מבצעים עבירה, פתאום הם לא הולכים על המהלך הקונבנציונלי שבדרך כלל קבוצות בפיגור 4 עם פחות מדקה על השעון הולכות, והקליפרס מתחילים להתבלבל. הם מצפים לעבירה שלא מגיעה, ורק בעשר השניות האחרונות של ההתקפה הם מבינים שהם צריכים גם לזרוק את התפוח אדמה הלוהט הזה, שנורא דומה לכדור, לסל. ג’מאל קרופורד, שאני די בטוח שקלע סל מהיציע באיזשהו שלב משחק, לקח אחריות והחטיא ולפתע הת’אנדר רצים, ושוב דוראנט גורם לי לקחת חזרה את כל מילות ההכפשה שלי עליו מ-47 הדקות הקודמות עם ליי-אפ נהדר, וזה רק 2 הפרש 17 שניות לסיום.
בשלב הזה לכולם ברור שהת’אנדר מחפשים לעשות עבירה. הפרוטוקול לרגעים כאלו הוא עבירה מהירה, תקווה שהזורק יחטיא אחת ובצד השני שלשה בנסיון לכפות הארכה. כריס פול מכיר את הפרוטוקול, והוא ניסה לחלוב ממנו קצת יותר מדי. CP3 ניסה לסחוט עבירה בזמן שהוא זורק מחצי מגרש, אלא שראסל ווסטברוק שם יד על הכדור וכל אומת הכדורסל של אוקלהומה עצרה נשימתה. הכדור התגלגל עד לידיים של רג’י ג’קסון, ופה מתחיל הסיפור להסתבך.
השופטים לא שרקו לעבירה של מאט בארנס במהלך, אלא קבעו שהכדור של הת’אנדר מהצד. לטעמי, ברגע שהם הלכו לבדוק את השריקה בהילוך חוזר, הם הבינו שני דברים. האחד הוא שבארנס עשה עבירה, והשני הוא שהכדור יצא מהידיים של ג’קסון, כך שאם אין עבירה, הכדור צריך להיות של הקליפרס. לשופטים אין יכולת לשנות שריקה מכדור חוץ לעבירה על בסיס ההילוכים החוזרים, כך שהם נתקעו בין הפטיש לסדן. על העבירה הם לא שרקו, ואם הם הולכים לפי ספר החוקים, אוקלהומה גם תאבד את הכדור. הם בחרו בתחום האפור, והעניקו את הכדור לאוקלהומה בטענה שזה לא חד משמעי שהכדור יצא מהידיים של ג’קסון. נומינלית, ברור שמדובר בהחלטה שגויה. ריאלית, כשמשקללים גם את העבירה של בארנס שלא נשרקה, מדובר בהחלטה נכונה.
אבל רגע, הת’אנדר עדיין בפיגור, הם עדיין צריכים לעשות סל, ושוב האימפוטנציה של סקוט ברוקס, למרבה האירוניה, זוקפת את ראשה. למרות שהיה לו בערך שעתיים בהן השופטים הסתכלו על ההילוך החוזר לשרטט מהלך שבו קווין דוראנט, הקלעי הכי טוב ביקום, יקבל כדור, הת’אנדר איכשהו מצאו את עצמם תלויים שוב בדו-קוטביות של ראסל ווסטברוק. הדו-קוטביות מכה בשיא הכח עם זריקה לא ברורה כשיש עוד 6 שניות על השעון, אבל למזלו של ווסטברוק ובעיקר למזלו של ברוקס, כריס פול היה קרוב מדי וליטף את ווסטברוק, ולמרות שבדרך כלל לא שורקים על כזה דבר בשניות האחרונות, מדובר בעבירה.
ולפתע, הקאמבק כמעט מושלם. זה היה הרגע בו טדי שרינגהאם נוגח את הכדור הראשון שמתקרב לאולה גונאר סולשיאר. סולשיאר עדיין צריך לשים את הרגל, ווסטברוק עדיין צריך לקלוע את הקליעות.
וכמובן שווסטברוק קולע, ובצד השני פול מאבד עוד כדור, והקאמבק מושלם. 2-3 לת’אנדר.
זה היה הפלייאוף בשיאו. משחק בו כל פוזשן חשוב, בו לכל עבירה יש משמעות, ובסופו של דבר, הקליפרס יכולים לבוא בטענות רק אל עצמם. אמנם השופטים היו קצת חלושס, אבל כשאתה מוביל ב-7 הפרש עם פחות מדקה לסיום, גם אם השופטים עושים עליך גאנג-באנג אתה צריך לנצח, והקליפרס פשוט לא עמדו בלחץ ברגעים הללו, וכשאני אומר קליפרס, אני מדבר בעיקר על כריס פול.
מדהים איך שחקן יכול להפוך מהגיבור האולטימטיבי לגיבור הטראגי, מאולה גונאר סולשיאר לסמואל אוקופור, בתוך פחות מדקה. פול קבר את הסל שהעלה את הקליפרס ל-7 הפרש ובאותו רגע היה נראה שהוא העלה את עצמו לרמת סופרסטאר ששייכת רק ללברון ג’יימס וקווין דוראנט. זה היה סל של מומנטום, סל שסוגר את הסיפור, סל שיראו בהילוכים חוזרים כשידסקסו על העתיד של הת’אנדר ויגידו עליו שהוא הסל שגמר להם את העונה. אלא שמאותו רגע כריס פול נעלם (אולי הוא התחלף עם קליף פול, הכפיל שלו מהפרסומות) ועד סיום המשחק היה לא רלוונטי בפוזשן הכי חשוב של הקליפרס (בו קרופורד החטיא) ואיבד שני כדורים קריטיים, ששמים בפרופורציה את הסטטיסטיקה הלא נורמלית שלו משלושת המשחקים הקודמים (עד אותם איבודים, היו לפול 40 אסיסטים ו-4 איבודים במשך שלושת המשחקים האחרונים של הסדרה). במובן מסוים, זה כמו ללמוד כל הסמסטר ואז להיכשל במבחנים. פול עשה הכל נכון עד הדקה האחרונה, ושם הוא הרס את כל מה שבנה. לקבוצה אחרת אולי עוד היינו נותנים פס בעקבות ההחלטות המעוררות מחלוקת של השופטים, אבל לא לכריס פול ולא לקליפרס. הם יותר מדי טובים כדי שזה יקרה להם, ועצם העובדה שזה קרה להם מראה שאולי הם עדיין לא מוכנים ללכת עד הסוף.
עצם העובדה שזה קרה להם מול קבוצה שלמעשה הייתה פחות טובה ממנה בכל שלבי המשחק נותנת עוד יותר לגיטימציה לשורה האחרונה מהפסקה הקודמת. הת’אנדר נראו פשוט לא טוב במשחק הזה, ונשארו במשחק בעיקר בזכות יכולת אישית מרהיבה של ראסל ווסטברוק ברבע השלישי. דוראנט נתן את משחק הפלייאוף הכי גרוע שלו מאז 2011 מבחינת אחוזים מהשדה ואף רול-פלייר לא התעלה לצד KD וראסל. אם כבר ההפך הוא הנכון. קארון באטלר החטיא זריקות פנויות, רג’י ג’קסון לא הורגש מספיק, ת’אבו ספולושה היה טוב רק בפתיחה וסרג’ איבקה הסתבך עם עבירות. בסופו של יום, אף שחקן בת’אנדר חוץ מווסטברוק ודוראנט לא קלע בדאבל-פיגרס, והקבוצה כולה קלעה ב-42.9% מהשדה, האחוז הכי נמוך שלה עד כה בסדרה.
בנוסף לחולשה היחסית של הת’אנדר, חייבים להתייחס לאימון הרשלני של הקבוצה הזו, ואני אציג סיטואציה מהרבע הרביעי שתמחיש עד כמה המצב קטסטרופלי. בערך 8:30 דקות לסיום המשחק הקליפרס היו ביתרון 2 וסקוט ברוקס לקח פסק זמן. אחרי הטיים-אאוט קווין דוראנט חזר למגרש אחרי מנוחה, הפוזשן היה של אוקלהומה והיה נדמה כי הת’אנדר בדרך ליטול את ההובלה. מה שקרה בפועל הוא שהת’אנדר יצאו בלי תרגיל מפסק הזמן, וראסל ווסטברוק כדרר במשך 15 שניות עד שהצליח לאלתר איכשהו שני איבודים בהתקפה אחת. מאותו רגע הקליפרס יצאו לריצת 0-11 שכמעט וסגרה את הסיפור.
דווקא אחרי משחק כזה שהת’אנדר הצליחו לשנורר ממנו ניצחון בעור שיניהם יש מקום לדבר על סקוט ברוקס והאם הוא האיש הנכון לנהל את הקבוצה הזו. בדומה לכוכב השני של הקבוצה שלו, גם ברוקס עצמו הוא לא יציב. מצד אחד, לקראת סיום הסדרה מול ממפיס בסיבוב הראשון הוא יצא מהשטנצה הקבועה שלו והכניס את קארון באטלר לחמישייה, מהלך ששחרר את הקבוצה שלו ונתן לה את המומנטום (עם קצת עזרה מזאק רנדולף) כדי לשרוד את הסדרה וישנם רגעים בהגנה הסופר אתלטית של אוקלהומה שבהם רואים טביעת יד של מאמן, אבל מצד שני, לצאת ככה מפסק זמן ברבע אחרון של גיים 5 של חצי גמר המערב זה פשוט מביך, ומן הסתם זו לא הפעם הראשונה שזה קורה.
הת’אנדר יכולים להרשות לעצמם לחיות עם הדו-קוטביות של ווסטברוק, כי בדרך כלל יש יותר מהלכים חיוביים ממהלכים שליליים, ובנוסף הפעלתנות הזו של ווסטברוק היא קריטית לזהות של אוקלהומה, לחתוליות שלה, ליכולת שלה לחזור מפיגור 7 פחות מדקה לבאזר. אבל הת’אנדר לא יכולים להרשות לעצמם מאמן דו-קוטבי, כי ברמות הללו, מול הדוק ריברסים והגרג פופוביצ’ים, זה לא יספיק, ולברוקס אין יציאה מהמקום של שד טזמני כמו שלווסטברוק יש כדי שנסלח לו על זה.
שרון דווידוביץ’ כתב על כך שאולי ברוקס הוא הדאג קולינס של הת’אנדר, שרק מחכה לפיל ג’קסון שלה, ברפרנס לשיקאגו בולס של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. זו אבחנה נכונה, מכיוון שלא משנה כמה שלשות דוראנט יקבור וכמה מהלכי האסל ראסל יעשה, באיזשהו שלב הבורות שברוקס כורה להם יהיו גדולים מדי, ולכן רצוי שלא נסתנוור מהניצחון המדהים של הת’אנדר בגיים 5, כי הוא מחביא בתוכו את אחד החסרונות הכי גדולים שלהם, שכנראה ימנע מהם להשיג את הטבעת שאחריה הם רודפים משל היו פרודו באגינס.