עברנו את מרץ’ מדנס, גם פיינל פור המכללות מאחורינו, וכעת הזמזום היחיד שנותר באזנינו הוא תופי הפלייאוף שמתחילים לרעום עם כל יום שעובר. בעוד ישנם את השחקנים, המאמנים והמועדונים שהפלייאוף הקרוב יהיה קריטי מאוד עבורם ויקבע אותם בתודעה שלנו כהצלחות או אכזבות, יש קבוצה אחת שכל השנה וחצי האחרונות היו עבורה שינוי סטטוס אחד גדול, מייק אובר עצבני שבסופו הלוס אנג’לס קליפרס הפכה מהנמושה הגדולה בהיסטוריה לקבוצת צמרת בליגה.
בזמן הטרנספורמציה המרנינה הזו של הקליפרס הם הצליחו להשיל מעצמם את כל הסטראוטיפים השליליים שדבקו בהם בחצי יובל האחרון. מאי היכולת להנחית סופרסטאר, דרך הבעלים הקמצן ועד השלמת הסוויפ העונתי המרשים על הלייקרס לפני כמה ימים. בתווך, היה להם גם סדרה של 17 ניצחונות רצופים מתישהו באמצע העונה, כשהם מציגים את הקבוצה האטרקטיבית ביותר בליגה עם הלוב-סיטי ואת אחד הספסלים היעילים בליגה עם ג’מאל קרופורד (אחד המועמדים המובילים לתואר השחקן השישי), מאט בארנס, לאמאר אודום, אריק בלדסו ואחרים. אז למה יש תחושה כאילו בכלל לא בטוח שהם עוברים סיבוב ראשון?
עם חמישייה כזו אין להם ממה לפחד
מצד אחד, צריך להבין שמול הקליפרס ניצבות יריבות באמת מפלצתיות העונה, שלרובן יש יותר ניסיון בפלייאוף. מעבר לכך, בששת המשחקים האחרונים של הקליפרס מול ממפיס/אוקלהומה/דנבר/סן אנטוניו הם הפסידו את כולם בהפרש ממוצע של 10.0 נק’, כשבהמשך השבוע הם נוסעים לממפיס, שניצחה את 12 המשחקים האחרונים שלה בבית, כך שאף אחד לא יהיה מופתע אם הרצף הלא מחמיא הזה יגדל ל-7.
אבל מצד שני, לקליפרס יש את כל הכלים להתמודד שווה בשווה מול הגדולות של המערב. כאמור, יש להם ספסל בלתי נגמר, את קבוצת ההגנה הרביעית בטיבה בליגה (סופגים 94.8 נק’ למשחק, רק אינדיאנה, ממפיס ושיקאגו יותר טובות), את אחד הפאוור פורוורדים המבטיחים והמוכשרים בליגה, אם לא המוכשר שבהם, בדמות בלייק גריפין, וכמובן, את הרכז הטוב בעולם, כריס פול. עם כל התחמושת הזו, לקליפרס לא אמורים להיות שום רגשי נחיתות כאשר הם באים להתמודד מול הכוחות החזקים במערב, אולם המציאות מראה תמונה קצת אחרת.
כדי להבין את המצב של הקליפרס צריך לחפור בארכיוני “הפמליה” לעונה בה וינס מנסה להתמודד עם מעמדו המעורער בהוליווד. באחד מרגעי המשבר הבודדים בסדרה, הוא שואל את הסוכן הכל יכול שלו, ארי גולד, האם הוא יהיה בסדר. גולד, בצורה מאוד לא אופיינית, עונה לו במינימום סרקזם ובדיחות הומופוביות (אל תדאגו, שנייה לפני הוא ירד על האשכים של לאנס ארמסטרונג) ואומר לוינס שכדי להיות גדול הוא צריך להתנהג כמו גדול, לשחק את המשחק, להיות חלק מהתהליך.
בהשוואה למצב של הקליפרס, זה נראה כאילו גרי סאקס, הג’נרל מנג’ר של הקבוצה, הלך לפי הספר של איך לבנות קונטנדרית. יש להם שני סופרסטארים בגילאים מבטיחים, יש להם את דיאנדרה ג’ורדן, העוגן ההגנתי בצבע, את צ’אנסי בילאפס בתפקיד הוטרן המנהיג (שאמנם נוטה להיפצע, אבל יכול להיות קריטי מאוד בפוסט-סיזון) וספסל עמוק מאוד. אז כן, יש להם את כל הכלים כדי להיות קונטנדרית, אבל בפרפראזה על גולד, זה לא מספיק שיש לך את מה שצריך כדי להיות גדול, אתה צריך גם לחשוב כמו גדול.
יכול מאוד להיות שהקושי של הקליפרס להגיע מבירא עמיקתא לאיגרא רמא כל כך מהר (הרי רק לפני שנתיים הם בכלל לא היו קרובים לפלייאוף) קשור לעובדה שהם כבר לא האחות הקטנה מ-LA. בעוד בעונה שעברה הקליפרס עדיין היו בעוכריהם של הלייקרס, העונה אין שום ספק מי הקבוצה הבכירה בעיר, ובכלל בבית הפאסיפי. הסוויפ העונתי הקליל בתוספת הדשדוש של קובי וחבריו הפכו את הקליפרס מהאחות הקטנה והצולעת לזו שההורים מסתכלים עליה בגאווה ואומרים לאחות הגדולה לקחת ממנה דוגמא.
כאשר האחות הקטנה מגיעה להישגים גבוהים יותר מהאחות הגדולה, נוצרת סתירה פנימית בין הסיפוק שבריצוי ההורים לבין אי הנוחות שנוצרת מכך שהתעלתה על אחותה הגדולה. כמובן שמדובר בתיאוריה קצת תלושה לאור העובדה שמדובר בקבוצות כדורסל ולא בבני אדם, אבל קשה להתעלם מיחסי הקליפרס-לייקרס כשבאים לבחון מדוע הקליפרס לא נותנים רושם של קבוצה מאיימת במיוחד כשהפוסט-סיזון במרחק של פחות משבועיים.
הכסא מתנדנד. ויני דל נגרו
בפלייאוף של העונה שעברה אף אחד לא היה כועס אם הקליפרס לא היו עולים לחצי הגמר. העונה המצב הוא מעט שונה. הקליפרס קבוצה טובה יותר מהעונה שעברה, מנוסה יותר במעמדים כאלה וברגעים מסוימים של העונה נראתה בשלה להגיע אפילו יותר גבוה מההישג של העונה שעברה. במצב העניינים הקיים, בו הקליפרס עומדים לפגוש את דנבר, קבוצת הבית הטובה בליגה, או את ממפיס, שנמצאת במומנטום אדיר ורוצה לנקום על ההפסד בעונה שעברה, ללא יתרון ביתיות, הכסא של ויני דל נגרו מתחיל להתחמם.
דל נגרו לא קרוב לדימוי התקשורתי שמנסים לצייר לו כדחליל על הקווים שעושה מה שכריס פול אומר, אבל הוא גם לא מאמן בקליבר של פופוביץ’ או ג’ורג’ קארל, ובמובן הזה, יכול מאוד להיות שאימוץ המנטרה של ארי גולד משמעה יהיה להיפטר מדל נגרו ולהחתים מאמן עם שם גדול יותר שייתן את הערך המוסף שנדמה שהקבוצה הכשרונית הזו זקוקה לו, ויגרום לה לחשוב כמו קבוצה גדולה, כמו קונטנדרית. מה שבטוח, קשה לראות את דל נגרו נשאר אם וכאשר יגיע הפסד בסיבוב הראשון.
בסופו של דבר, בנקודת הזמן הזו, הקליפרס הם הקבוצה החמישית בטיבה במערב (המאזן שלהם מאז האולסטאר הוא 9-12, רחוק מאוד מהרקורד של ארבעת המובילות), אבל בהסתכלות לטווח הארוך, עם שיפור מסוים והדעיכה הבלתי נמנעת של הספרס, הם יהיו היריבה הגדולה של אוקלהומה בשנים הקרובות. וכדי באמת לעמוד במשימה הזו הם צריכים להפסיק להסתפק בכך שיש להם את היכולת להיות גדולים, אלא להתחיל באמת להיות גדולים. הפלייאוף הקרוב הוא הזדמנות מדהימה עבורם להוכיח שהם כבר עכשיו מוכנים לאתגר.