אנחנו נמצאים רגעים ספורים לפני פתיחת עונת הסיכומים של העונה הרגילה, מה שאומר שהחלק הארי של העונה כבר מאחורינו, ואלא אם כן הקבוצה שלך נמצאת במרדף המחומש (המדהים) במערב לארבעת המקומות האחרונים בפלייאוף או שהיא חלק מהמירוץ למקום השמיני במזרח, מירוץ שגורם לקרבות הירידה בליגת העל בכדורגל בין הפועל עכו לעירוני רמת השרון להיראות חינניים, כנראה שאתה יודע פחות או יותר איפה הקבוצה שלך תסיים את העונה, בין אם זה כבר עוד שבועיים וחצי או מתישהו במהלך הפלייאוף.
בין הקבוצות הללו שימשיכו איתנו גם אחרי הבאזר האחרון של העונה הרגילה יש את החשודות המיידיות, יש את מיאמי והספרס והבולס והת’אנדר והפייסרס, אבל בליגה בה יותר מחצי מהקבוצות נכנסות לפלייאוף תמיד יש הפתעות. לפני שנה זו הייתה גולדן סטייט שעשתה קפיצת מדרגה מרשימה במהלך העונה וסיימה במקום השישי בדרכה לחולל מהפך בסיבוב הראשון מול דנבר, לפני שלוש שנים אלו היו הפייסרס הצעירים שהשתחלו לפלייאוף מהמקום השמיני עם מאזן שלילי. העונה ההפתעה הזו שייכת לשארלוט בובקאטס, ובמובן מסוים, מדובר בהפתעה במושגים אפוקליפטיים, לאור העובדה שמדובר בפרנצ’ייז שהפך לפאנץ’ ליין ברחבי הליגה בעשור בו הוא קיים.
אל ג’פרסון וקמבה ווקר מוציאים את שארלוט ממרתפי הליגה
מבחירות הדראפט שלא פגעו (זה הזמן להיזכר בערגה באדם מוריסון, אחד הבאסטים הגדולים בהיסטוריה), דרך הנסיונות לטנקינג שנכשלו (נסיונות שגורמים אפילו לפילדלפיה של העונה להיראות תחרותית) ועד למצעד המאמנים שניסו לשנות משהו בצפון קרוליינה (6 מאמנים ב-7 העונות האחרונות), הבובקאטס הפכו לבדיחה של הליגה, לקבוצה הזו שמסתכלים עליה ואומרים “אוקי, יכול להיות גרוע יותר”, לחור השחור של ה-NBA.
והנה, פתאום הם בשמינייה הראשונה, פתאום הם עומדים כפסע לפני הבטחת מקום בפלייאוף. אמנם זה במזרח ואמנם הם עם מאזן שלילי, אבל עם העובדות קשה להתווכח. שארלוט בובקאטס היא קבוצת פלייאוף, ולמרות שבמשך כל השנה ניסיתי להתכחש לעובדה הזו, ושהמקלדת שלי רועדת קצת כשאני כותב את המילים הללו, הגיע הזמן לתת כבוד לקבוצה המסכנה של מייקל ג’ורדן, שאחרי כמה שנים טובות במרתפי הליגה, יכולה קצת להרים את הראש בגאווה. ממש קצת.
אז איך זה קרה? מה השתנה בבובקאטס? מה קרה שדווקא השנה זה התחבר? שני הגורמים העיקריים לכך הם שני גורמים שבדרך כלל מביאים לשינוי בכל קבוצה בליגה. הכוכב והמאמן. נתחיל מהמאמן. סטיב קליפורד כבר מסתובב הרבה זמן ב-NBA. הוא היה עוזרו של ג’ף ואן גאנדי בניקס בתחילת שנות ה-2000 ובהמשך העשור השתפשף עוד קצת כעוזר גם ביוסטון וגם אצל אחיו של ג’ף, סטאן, באורלנדו. בעונה שעברה הוא היה חלק מצוות האימון של הלייקרס, באחת העונות ההזויות בהיסטוריה של הפרנצ’ייז מ-LA. אין ספק שאת שכר הלימוד שלו הוא שילם.
לא פראייר. סטיב קליפורד, מאמן הבובקאטס
אבל למרות הרזומה המרשים כעוזר מאמן והמוניטין שצבר כמומחה הגנתי, במשך שנים קליפורד התקשה לקבל ג’וב כמאמן ראשי. יותר ויותר מאמנים צעירים ששולטים ברזי הסטטיסטיקות המתקדמות נכנסו לענף והתחילו להשתתף במשחק הכסאות המוסיקליים שמאמני הליגה משחקים בו בשנים האחרונות, וקליפורד התקשה למצוא מקום בליגה. אולם בקיץ האחרון הרצון שלו לקבל קבוצה לידיים שלו נפגש עם חוסר הרצון של כל מאמן אחר בליגה להגיע לשארלוט. הבובקאטס הפכו להיות בית קברות למאמנים (לפרטים נא לגשת למייק דנלאפ, פול סילאס ולארי בראון) בשנים האחרונות וג’ורדן, הבעלים של הקבוצה, נאלץ להמר על מאמן רוקי שיקח את הסגל הנא שלו ויהפוך אותו למנה ראויה לאכילה.
ההימור על קליפורד כמאמן הזה התברר כבינגו. בניגוד להימור בעונה שעברה על דנלאפ, שהיה רק עוזר מאמן במכללה בינונית, קליפורד הוא מאמן NBA בכל רמ”ח איבריו. הוא חיכה קרוב ל-30 שנה להזדמנות שלו, וכשהיא הגיעה עם ההצעה מג’ורדן, הוא תפס אותה בשתי ידיים, כאשר ביד אחת הוא דואג לשינוי מקצועי בבובקאטס, שהיה נחוץ והכרחי, בעוד ביד השנייה הוא מטפל בנושא אחר ולא פחות חשוב, שינוי מנטאלי בתרבות של הפרנצ’ייז שהחל לתפוס את עצמו כנמושה של ה-NBA.
בעונה הראשונה של קליפורד על הקווים הבובקאטס ניצחו יותר משחקים משהם ניצחו בשתי העונות הקודמות. זה אמנם לא אומר יותר מדי כי הם באמת היו קבוצה מחפירה בשנתיים הללו, אבל העובדה שאף אחד בבובקאטס לא חוגג את ה”הישג” הזה מעידה משהו על הדרך של קליפורד. הוא מכוון גבוה, יש לו חזון לגבי איך הוא רוצה שהקבוצה שלו תיראה, יש לו סטנדרטים ודרישות ברורות מהשחקנים שלו, ובמועדון עם הסטנדרטים הכי נמוכים בליגה בשנים האחרונות, הדרך הזו מוכיחה את עצמה השנה, ולאט לאט הבובקאטס מתחילים להשיל מעצמם את תדמית הלוזרית הנצחית ומתחילים להיתפס כקבוצה לגיטימית במזרח ובליגה.
סוף סוף יש למייקל סיבות לחייך בעקבות הבובקאטס
שינוי נוסף שקליפורד הביא עמו הוא השיפור ההגנתי. בשנתיים האחרונות שארלוט הייתה הקבוצה הגרועה בליגה בכל הקשור ליעילות הגנתית (נק’ ל-100 פוזשנים), אולם תחת קליפורד הקבוצה הזו ביצעה שינוי של 180 מעלות והבובקאטס הפכו להיות קבוצת טופ 10 בתחום הזה העונה (101.8 נק’, קצת אחרי ממפיס, קצת לפני מיאמי). כשמסתכלים על הרוסטר של הבובקאטס לכאורה לא מבינים איך קליפורד מצליח לעשות את זה. מייקל קיד גילכריסט הוא השחקן הגנה היחיד בקבוצה הזו שאפשר להגדיר אותו ממוצע ומעלה, אל ג’פרסון נחשב שנים לחור בהגנה, אבל זו בדיוק הגדולה של קליפורד, ואחת הסיבות שהוא צריך להיות בדיון על תואר מאמן העונה (יש הרבה מועמדים ראויים יותר, אבל הוא בהחלט צריך להיות בדיון), מכיוון שהוא הצליח לבנות קבוצה שהשלם שלה גדול מסך החלקים שלה. לפחות בהגנה. בהתקפה עדיין יש לו מקום לשיפור, אבל כשיש לך את ביג אל, הכל סבבה.
הסיפור של אל ג’פרסון ושארלוט הוא גם סיפור מיוחד. בקיץ ההחתמה הזו נראתה כמו הקלישאה הכי חבוטה בספר. כוכב אוברייטד שלא עושה הגנה מגיע לקבוצה שנואשת לצאת ממעגל הלוזריות תמורת הרבה יותר מדי כסף למה שהוא שווה. לפי הקלישאה, הכוכב אמור להגיע עם משקל עודף למחנה האימונים ולגמור את העונה מתישהו עד חג המולד. בפתיחת העונה כשג’פרסון התאושש מפציעה בקרסול ונראה לא טוב כשהיה על המגרש, הקלישאה הזו נראתה די מדויקת, אולם מהצד השני של ציר הזמן, ג’פרסון השתיק העונה את כל המבקרים.
מאז האול-סטאר ביג אל קולע 24.8 נק’ ב-54% מהשדה, מוריד 10.3 ריב’, מוסר 2.3 אס’ וחוטף כדור אחד בערב, כאשר הוא השחקן שנוגע הכי הרבה בכדור בקבוצה (USAGE של 29.8%, לפי NBA.COM). אלו מספרים של הסנטר ההתקפי הכי טוב בליגה. אמנם סנטרים כמו ג’ואקים נואה ודווייט האוורד נותנים קייס רציני יותר לחמישייה הראשונה של הליגה מכיוון שהם דיפנדרים טובים יותר מג’פרסון, אבל בכל הקשור ללשים את הכדור בסל, ג’פרסון הוכיח העונה שהוא מסוגל להוביל התקפה של קבוצה רצינית, ומי יודע, אולי עם קצת עזרה מקמבה ווקר, הבובקאטס עוד יעשו סנסציה בפלייאוף.
הסנטר ההתקפי הטוב בליגה כיום. אל ג’פרסון
להצלחה של קליפורד וג’פרסון והבובקאטס העונה, מעבר להיותה אחד הסיפורים היותר יפים של ה-NBA, יש גם משמעויות רחבות יותר. האחת היא שהיא יכולה להביא לנדידה של כוכבים למזרח. הרי עם המאזן שלהם במערב הבובקאטס היו כבר מזמינים כרטיסים לבהאמס וצופים בפיניקס ודאלאס וממפיס הורגות אחת את השנייה במאבק על המקומות האחרונים בשמינייה הראשונה, אבל הבובקאטס במזרח, והם עומדים להבטיח מקום בפלייאוף, כך ששחקן כמו קווין לאב, שכבר שנים עומד בתור לפלייאוף במערב אבל הסלקטור לא מכניס אותו, או שחקן כמו רודי גיי, שבעונה הבאה צפוי להפוך לשחקן חופשי, יכולים להסתכל על הקרדיט הרב שג’פרסון זוכה לו בשארלוט ולהחליט שבא להם גם, שנמאס להם להילחם בעומק המפחיד של הקונפרנס המערבי ושגם הם רוצים להיות ראש לשועלים במזרח.
מעבר לכך, השילוב הזה בין ג’פרסון לבובקאטס הוא יריקה בפנים עבור כל מצדדי הטנקינג. לא נדיר לשמוע ברחבי הליגה כי מה שסם הינקי, ה-GM של פילדלפיה, עושה העונה הוא הגיוני וגאוני, מכיוון שבתור שוק קטן, אין לה סיכוי להחתים פרי אייג’נט רציני שישנה את פני המועדון, ולכן היא צריכה לשים את כל האסימונים שלה על הדראפט. ההצלחה של ביג אל בשארלוט גורמת לטענה הזו להיראות תפלה קצת.
אמנם ג’פרסון הוא לא לברון ג’יימס, ואמנם הבובקאטס היו צריכים לשלם עבורו קצת יותר מדי, אבל הם שוק קטן, והם החתימו פרי אייג’נט מהשורה הראשונה, ויכול להיות שדווקא זה היה הצעד הראשון שלהם בדרך ללגיטימיות אמיתית בליגה, ולאו דווקא אחת הבחירות הגבוהות שלהם מהשנים האחרונות. זה נכון שבדרך לשם הם קבעו שיאים שליליים של הפסדים ועשו טנקינג בעצמם במשך כמה עונות, אבל יתכן שבדרך שלהם החוצה ממרתפי הליגה, הבובקאטס שלחו מסר תחרותי חשוב מאוד לשאר ה-NBA.