אם בקיץ אנחנו מקבלים את עונת המלפפונים, בה התחלופה היא ענקית, לקראת הטרייד דד-ליין אנחנו מקבלים את עונת האבטיחים, בה אין המון תנועה, אבל כל תנועה היא בעלת משמעות כבדה, במיוחד כי אנחנו באמצע העונה וכל שינוי הופך להיות מורכב מאוד. לתפקיד האבטיח הגדול ביותר כרגע לוהק רודי גיי, בתפקיד האבטיחים הקטנים יש לנו את טיישון פרינס, אד דייוויס ואוסטין דיי, ואילו חוזה קלדרון הוא האבטיח שאוטוטו פג תוקפו. לפעמים האבטיחים האלה שווים הכי הרבה.
כדי להבין את המשמעויות של הטרייד הזה צריך להעמיק בתוכניות לעתיד של כל קבוצה. אז מי ניצח? שאלה טובה.
טורונטו היא המנצחת על הנייר. היא ויתרה על שחקנים שהיא בהחלט יכלה לוותר עליהם. חוזה קלדרון ישב לקייל לאורי על הבלטה, וכאמור הוא מסיים חוזה בקיץ. אד דייוויס (9.7 נק’ ב-55% מהשדה ו-6.7 ריב’) הוא שחקן גבוה, צעיר ומוכשר שזה מצרך נדיר בליגה, אבל בהחלט לא בלתי ניתן להחלפה. בתמורה אליהם הראפטורס מקבלים את השחקן הכי טוב שהיה בשוק, רודי גיי (17.2 נק’, 5.9 ריב’), ובמזרח, שחקן כמו גיי יכול לעשות את כל ההבדל בין קבוצת פלייאוף לקבוצת לוטרי.
ברייאן קולאנג’לו איבד הרבה מניות מאז שהגיע לראפטורס עם ההילה של מי שבנה את פיניקס ההיא של נאש וסטודמאייר. הבחירות דראפט שלא פגעו, החוזים ההזויים (הידו טורקוגלו, 55 מיליון ל-5 שנים, באמת?) והדשדוש של הקנדים בבריכה הרדודה של נמושות החוף המזרחי לא הציגו אותו באור יפה במיוחד. אולי המהלך הזה, שסביר להניח שלא היה האחרון שלו עד הדד-ליין (טורונטו מפוצצת בעמדות 2-3 עם גיי, דמאר דרוזן, אלן אנדרסון, לאנדרי פילדס, ליינאס קלייז’ה וטרנס רוס, בנוסף אנדראה ברנייאני הוא כבר מזמן על תקן אבטיח), יחזירו אותו ואת טורונטו להיות רלוונטים לראשונה מאז אמצע העשור הקודם.
דטרויט היא המנצחת לטווח הארוך. בטרייד אחד הפיסטונס הצליחו לצמצם את גודל המשכורות שלהם בעונה הבאה ל-35 מיליון דולר בלבד, כשכל הכשרונות הצעירים שלהם, גרג מונרו, ברנדון נייט ואנדרה דראמונד חתומים לפחות לשנתיים. הויתור על פרינס טיפה מעציב כשמגלים שלא נשאר שריד אחד מהאליפות של 2004, אבל הויתור עליו ועל דיי מובן בהחלט (שניהם ביחד 11 מיליון דולר).
ג’ו דומארס עבר תהליך דומה לזה של קולאנג’לו בשנים האחרונות. מהגאון שבנה את החמישייה המדהימה של הפיסטונס הוא הלך מדחי אל דחי בשנים האחרונות, הימר על הסוסים הלא נכונים (בן גורדון, צ’ארלי וילאנובה), ניסה כל מיני גימיקים מוזרים עם טרייסי מקגריידי ואלן אייברסון ובעיקר איבד את מגע המידאס שנראה שעטף אותו כשצ’אנסי וראשיד עוד היו בפאלאס. הטרייד הזה נותן לו ולדטרויט הזדמנות להביא שם גדול או שניים בקיץ שביחד עם הכשרונות הצעירים יצעידו את הקבוצה ממישיגן חזרה לצמרת.
ממפיס היא הקבוצה היחידה שבאמת מעניינת העונה, ולכן הכי מעניינת בטרייד הזה. אחרי שהתחילו בצמצום העלויות עם הטרייד עם קליבלנד, הדובים פטרו אותנו סוף סוף מחרושת השמועות ועשו את המהלך על גיי. ממפיס היא המנצחת בעיני עצמה במקרה הזה, כי היא כן הצליחה להביא את עצמה למרחק בטחון מתקרת השכר (רק 62 מיליון דולר משכורות עכשיו לעומת 74 לפני שבועיים), אבל אם כבר החלטתם לוותר על גיי, לא היה עדיף לחכות עד סוף העונה? או יותר טוב, לבצע את הטרייד בקיץ האחרון?
ממפיס קיבלה את הניסיון של פרינס (11.7 נק’, 4.6 ריב’), שבטח יהפוך את ההגנה שלה לעוד יותר רצחנית, ואת אד דייוויס שנכנס למשבצת של מאריס ספייטס (שעבר בטרייד לקליבלנד), אבל זה לא באמת שיפר את המצב של הגריזליז להדביק את הפער מהקליפרס, ת’אנדר והספרס. להיפך, אפשר להגיד שהמנצחת של הטרייד הזה היא בכלל דנבר, שלאור היכולת המצוינת שלה בזמן האחרון (5 ניצחונות רצופים), בתוספת בריחת הסידן השנתית של סטפן קרי ואיבוד הגובה הצפוי של ממפיס, יכולה למצוא את עצמה פתאום עם יתרון ביתיות בפלייאוף.
הטרייד על גיי שינה את הכוחות במערב. אם עד עכשיו דיברנו על 4 הגדולות במערב, כעת המאבק של ממפיס הופך להיות על מקומות 4-6. עם כל הכבוד לרנדולף וגאסול וקונלי, גיי היה הגו-טו-גאי, השחקן שהיה לוקח את הכדור במאני-טיים, בלעדיו, ולאור המערב הרצחני, ממפיס חוזרת להיות אנדרדוג בפלייאוף, ממש כמו לפני שנתיים.
אם מסתכלים קצת יותר למטה, המאבק על שני הכרטיסים האחרונים לפלייאוף הולך להיות הסיפור של החצי עונה שנשארה. יוטה (25-21) ויוסטון (25-23) כרגע יושבות טוב במקומות 7-8, אבל פורטלנד ממש לא רחוקה (23-22) ולמי שמתעקש, גם הלייקרס (20-26), דאלאס (19-26) ומינסוטה (17-25) עוד לא אמרו את המילה האחרונה. בעוד במזרח מי שתהיה הכי פחות גרועה מבין בוסטון או פילדלפיה כנראה תזכה בכבוד המפוקפק להיות מודחת ע”י מיאמי בסיבוב הראשון, במערב יש להתכונן למלחמת עולם לקראת סוף העונה הרגילה.
עונת אבטיחים מהנה לכולם!