יורק למלכה בפנים

בעולם התוכן של הספורט, אנחנו נוטים להשתמש יותר מדי באנלוגיות מעולם המטבח. אני בעיקר חוטא בכך כשאני מנסה לתאר קונטנדריות. למשל, אפשר לחמם קונטנדרית במיקרו עם מלא טריידים ומהלכי Win Now, אבל זה תמיד יצא פחות טעים מאשר אם היינו מחממים אותה בתנור וכנראה גם פחות בריא. ואפשר לקחת את זה לעוד מלא מקומות.

לדוגמא, אוקלהומה סיטי של תחילת העשור הייתה תבשיל קדרה מדהים שהתבשל כמו שצריך, אלא שממש לפני שהוא היה מוכן השף פרסטי שפך את הסיר והעביר בטרייד את ג'יימס הארדן. אבל פרסטי לא ויתר, וכמו רייצ'ל וצ'נדלר בפרק של חברים בו עוגת הגבינה נופלת על הרצפה והם אוכלים את כל החלקים מסביב שנותרו אכילים, הוא התחיל לרקוח תבשיל חדש, רק כדי לגלות שגם הוא גלש לו רגע לפני הרתיחה הסופית ב-2016 (בעיקר כי קליי תומפסון היה אחראי על האש). עכשיו הוא שוב מנסה לגרום לזה לעבוד, אבל יכול להיות שהמרכיב העיקרי שלו כבר מבושל מדי.

אם נמתח את הקו המפוקפק הזה לפילדלפיה, נגלה שם תבשיל שהתבשל במשך שנים ארוכות ממרכיבים שנראו זולים במיוחד ובתחילת הדרך נראו לא אכילים בעליל, עד כדי כך שהשף פוטר בבושת פנים. אלא שבשנתיים האחרונות התבשיל קיבל צורה והשנה אפילו הוסיפו לו תבלין איכותי בדמות ג'ימי באטלר. אולי שווה לבדוק מה שלום התבשיל הזה עכשיו?

עכשיו, אחרי שעשיתי אתכם רעבים, בואו נדבר על פילי. הסיקסרס פתחו את העונה בצורה מבולבלת מאוד אחרי הפיניש המטורף שלהם בעונה שעברה ועם כל השינויים שהכניסו את מרקל פולץ לחמישייה. אחרי 14 משחקים הם היו עם מאזן 6-8 לא מחמיא ו-Net Rating שלילי (0.9-, מקום 19 בליגה), בעיקר משום שהם היו אחת מקבוצות הרבע הרביעי הגרועות בליגה (13.4- נק' ל-100 פוזשנים, מקום 28 בליגה).

בנקודה הזו הגיע הטרייד על ג'ימי באטלר, שעל הנייר פותר את בעיית הרבע הרביעי (באטלר הוא אחד הקולזרים הטובים בליגה). מצד שני, הוא פגע בעומק של הסיקסרס בצורה קשה משום שגם רוברט קובינגטון וגם דריו שאריץ' (שנותן עונה מאכזבת מאוד עד כה גם במינסוטה) עזבו את הסגל, וגם מרקל פולץ הלך לעשות דברים של מרקל פולץ מאותו רגע, שזה לאו דווקא דבר רע בהתחשב ביכולת שלו. יחד עם זאת, זה עדיין כואב בשריר העומק של ברט בראון.

הכאב הזה אולחש קצת עם החזרה של ווילסון צ'נדלר לעניינים, ובעיקר בזכות העובדה שפילי מנצחת מאז. ג'ואל אמביד היה מפלצת בתקופה הזו, ומהרגע שבאטלר הגיע לפילי יש מאזן מעולה של 8-15 (רק לאינדיאנה המפתיעה, ליוסטון ההארדנית, לאוקלהומה סיטי העקשנית ולמילווקי המעולה יש אחוזי הצלחה טובים יותר בתקופה הזו), יש להם Net Rating של קבוצת צמרת (3.9+) והבעיות שלהם ברבע הרביעי, לכאורה, הסתיימו, בעיקר בגלל שבאטלר מסוגל לקחת זריקות כאלה ולקלוע אותן.

אבל כדי להבין מה המצב של התבשיל הזה צריך לצלול קצת יותר עמוק אל הדאטה, ושם התמונה פחות ורודה. מתוך 21 המשחקים של הסיקסרס מאז שבאטלר הגיע רק 6 היו מול קבוצות עם מאזן מעל 50% (נכון לכתיבת שורות אלו) וב-5 מהמפגשים הללו הסיקסרס הפסידו. למעשה, הניצחון היחיד שלהם הגיע מול טורונטו נטולת קוואי לאונרד וסרג' איבקה אחרי בק-טו-בק, כך שגם את זה צריך לקחת בפרופורציות.

זה עדיין לא רע. זה אומר שהסיקסרס מנצחים את רוב המשחקים שהם אמורים לנצח, ולמעט כמה פאשלות מול קליבלנד או ברוקלין, זה באמת המצב. הם עושים את זה בעיקר דרך ג'ואל אמביד שהפך למפלצת העונה. מעבר למספרים השאקיל-אונילים של אמביד (26.5 נק' בקרוב ל-50%, 9.6 הגעות לקו, 13.3 ריב' ו-1.9 חס'), הוא דומיננטי בפוסט בצורה מפחידה. למרות שאמביד התבטא על כך שהוא לא אוהב את זה שהוא פחות מעורב בהתקפה, המספרים אומרים אחרת, וטוב שכך. כמות הנגיעות של אמביד בכדור עלתה מאז הטרייד (87.6 נגיעות למשחק לעומת 80.4 לפני הטרייד) וספציפית הוא מקבל יותר נגיעות באזור הצבע (8.1 לעומת 7.0) ביעילות של שעון שוויצרי (71.8% מהשדה בנגיעות הללו לעומת 58.6% לפני הטרייד).

למעשה, הקורבן האמיתי של הטרייד הזה מבחינת המעמד שלו הוא באטלר עצמו, שמשחק פחות דקות (הכי מעט שלו מאז שהוא התגלה אלינו אי שם באמצע העונה השנייה שלו בבולס) ומקבל פחות נגיעות ופחות זריקות מאשר במינסוטה. לעומתו, בן סימונס הוא עדיין הרכז המוביל וכמות הנגיעות והתפוקה שלו לא השתנתה בפסיק מאז הטרייד, אולם יכול להיות שיש מקום לשינוי בתמהיל הזה?

כאשר סימונס על הספסל, לסיקסרס יש Net Rating חיובי (1.3+) וזה נתון אנטי-סופרסטארי לחלוטין. כאשר אמביד על הפרקט, לצורך העניין, הסיקסרס טובים יותר ב-15.2+ נק'. יכול להיות שההפרש הזה טמון בעובדה שסימונס משחק הרבה יותר דקות ללא ג'יי ג'יי רדיק לצידו. רדיק הוא אולי ה-Spacer היחיד של הסיקסרס בסגל, אבל הוא Spacer מטורף והוא קולע העונה בפול-אפ ב-46.3%. רק סי.ג'יי מקולום וטוביאס האריס יעילים יותר ממנו במונחי ווליום ואחוזים.

הרבה מאוד מהזריקות פול-אפ הללו מגיעות אחרי Hand-off עם אמביד שחוסם לו ומפנה אותו להבזק שנייה שמספיק לו כדי לשחרר כדור. גם עם סימונס יש לרדיק את התרגיל הקטלני הזה, אבל סימונס ורדיק שיחקו העונה בערך 400 פוזשנים פחות מאמביד ורדיק (לפי Cleaning the Glass) ולריווח של רדיק יש אפקט משמעותי (הסיקסרס טובים יותר כאשר הוא על הפרקט ב-13.4+ נק' ל-100 פוזשנים, נתון שמזכיר קצת את הנתון של ברוק לופז במילווקי). עם זאת, קשה לתלות את הנתון השלילי של סימונס כולו במיעוט הדקות היחסי שלו עם רדיק וכנראה שלחוסר היכולת שלו לקלוע יש איזושהי תרומה לנתון הפרובלמטי הזה.

בפלייאוף האחרון ממש אפשר היה לראות איך היעדר הקליעה של סימונס גורם לו להתחיל להרגיש את תקרת הזכוכית. הסלטיקס למעשה הצליחו לחשוף את סימונס, שעד אותו רגע נתן עונת רוקי לפנתיאון ולא הרגיש את החיסרון שלו בקליעה משום שהוא שלט בכל שאר האספקטים של המשחק.

העונה החיסרון הזה בולט יותר והוא בולט עוד יותר כאשר הסיקסרס פחות רצים. בעונה שעברה וגם בפתיחת העונה הזו הסיקסרס היו אחת הקבוצות שמשחקות בקצב הכי מהיר בליגה, אולם מאז הטרייד הקצב שלהם הואט קצת והזמן הממוצע שלהם לפוזשן עלה בכחצי שנייה, לפי Inpredictable.com. כאשר הסיקסרס רצים פחות ומשחקים מול הגנה עומדת לגאונות של סימונס יש פחות מרחב תמרון ויש יותר זמן להתמקד בפגמים שלו, ולמרות שאין לו הרבה פגמים, הפגם היחיד שיש לו במשחק הוא מאוד מרכזי בימינו אנו.

חייבים גם לציין שאמביד לא מושלם, והמספרים שלו במחצית השנייה ממשיכים להיות חלשים ולהצביע על כך שאולי הוא לא מתאים להוביל קבוצה במשך 48 דקות ולאורך עונה שלמה+פלייאוף (זמן טוב לאחל לו החלמה מהירה ממה שזה לא יהיה שיש לו בברך עכשיו). עם זאת, הבעייתיות נעוצה יותר בסימונס, שמשום שהוא לא אפקטיבי בלי הכדור. כתוצאה מכך הוא חייב לגעת בו המון וכאמור, זה בא בעיקר על חשבון באטלר ולמרות שאולי יש מקום לשנות את התמהיל הזה, לא בטוח שזה אפשרי. סימונס ללא הכדור זה פיל לבן גדול יותר מבאטלר ללא הכדור, וקשה למצוא סיטואציה בליגה בה סימונס יהיה אפקטיבי כשהכדור לא בידיו. יכול להיות שהסיקסרס יכולים למצוא טרייד על סימונס שיתן להם משהו שווה ערך, אבל קשה לחשוב על טרייד כזה וקשה לראות את הסיקסרס עושים טרייד כזה, משום שסט היכולות המרשים של סימונס יכול לעוור אותנו למומים שלו.

יכול להיות שהוא יפתח קליעה בעתיד, אבל כל עוד זה לא קורה, זה שם תקרה מסוימת על לאן הוא יכול להגיע, וכתוצאה מכך זה שם תקרה על לאן פילדלפיה יכולה להגיע. זו עדיין תקרה גבוהה מאוד, בגובה גמר המזרח, ואולי אם ברט בראון יתן לסימונס לשחק יותר עם רדיק הם יצליחו להגיע קרוב יותר לתקרה הזו, אבל בשביל לשבור את התקרה הזו סימונס יצטרך להוסיף מימד כלשהו של קליעה למשחק שלו.

הוא יצטרך לעשות את זה כי כל המרכיבים של התבשיל כבר בפנים. הסיקסרס ירצו להחתים את ג'ימי באטלר בקיץ ועם איך שרדיק נראה הם גם כנראה ירצו להשאיר אותו (כי לא בטוח שתהיה להם דרך להחתים Spacer ברמה דומה בשוק החופשי). במצב הזה לסיקסרס לא תהיה גמישות משמעותית בתקרת השכר בקיץ וזו למעשה תהיה הקבוצה שלהם. יכול להיות שהם יבריקו עם איזו החתמה במיד-לבל-אקספשן (וכל קבוצה שרוצה אליפות צריכה להבריק בהחתמות הללו. עיין ערך שון ליווינגסטון) אבל הקבוצה הנוכחית זו בגדול הקבוצה של הסיקסרס לשנים הקרובות. בהיעדר איזו טרנספורמציה לא צפויה מצד מרקל פולץ או אולי השתדרגות נוספת של אמביד, קפיצת המדרגה הגדולה הבאה של הסיקסרס תקרה רק אם סימונס יפתח קליעה כלשהי.

זה מה שהופך אותו לכוכב הכי מרתק בליגה. מצד אחד, הוא אחראי גדול לכך שהתהליך בפילדלפיה הפך מפנטזיה במוחו של סם הינקי למציאות. מצד שני, בעידן בו השלשה היא המלכה, אתה לא יכול לירוק למלכה בפנים מבלי לספוג קצת השלכות.