ללואי סי. קיי יש מסורת בהופעות שלו שהדבר הראשון שהוא אומר הוא נורא ומזעזע, וגורם לקהל שלו להרגיש קצת רע ולחשוב “למה שילמתי כסף כדי לראות את השמוק הזה?”. זה בדרך כלל משהו בסגנון “וואו, יש פה 2,500 איש. זה המון אנשים. סטטיסטית, אחד מכם כנראה ימות מוות נוראי בחודשיים הקרובים”. ככה הוא למעשה שובר את הקרח במהירות ומתחיל את המופע. לטענתו, אם מישהו צוחק מהבדיחות שלו אחרי הקטע הזה, סימן שהן באמת הצחיקו אותו.
ובכן, בהשראתו של לואי, בואו נשבור את הקרח ונתחיל.
מי הקבוצה ששיפרה את ה-Net Rating שלה הכי הרבה עד כה, ביחס לעונה שעברה?
אם חשבתם הלייקרס, אתם צודקים. הקבוצה מעיר המלאכים שיפרה את הפרש הסלים שלה ל-100 פוזשנים ב-10.9 נק’. השינוי הזה מורכב משיפור סולידי בהגנה של 2.1 נק’ ל-100 פוזשנים ביחד עם שיפור אסטרונומי של 8.8 נק’ ל-100 פוזשנים בהתקפה. זה מה שקורה כשביירון סקוט מוחלף בלוק וולטון כנראה.
הסטטיסטיקה הזו גם מתורגמת להצלחה על הפרקט, כאשר הלייקרס הם הבעלים הגאים של מאזן 7-7, כולל ניצחון מרשים על הווריורס ומאבק אמיתי עם הספרס, וביכולת הזו הם יכולים לראות את עצמם מועמדים לגיטימיים לפלייאוף, בטח לאור היכולת הלא מרשימה של פורטלנד, יוטה ומינסוטה (מה לעזאזל קורה להם כל פעם ברבע השלישי?), אבל רגע לפני שאנחנו מתחילים לחפש סוסים לעגלות שכבר רתמנו, בואו ננסה להבין איך הלייקרס הפכו תוך שלושה שבועות מהקבוצה שהייתה אמורה להסתכל על כל הקונפרנס למטה לקבוצה מלהיבה ושמחה שלא מפחדת לחלום על משחקים בסוף אפריל?
הדור הישן והדור החדש. ראסל וקובי
בעונות האחרונות הפרנצ’ייז מ-LA לא הצליח, ולמעשה גם לא ניסה, להתחמק מרוחו של קובי ברייאנט. בניגוד לספרס, שהצליחו לבנות את הקבוצה שלאחר טים דאנקן בזמן שטים דאנקן עוד שיחק, הניסיון של הלייקרס לעשות זאת התפוצץ להם בפנים עם דווייט האוורד אי שם ב-2013. מאותו רגע זה היה פרנצ’ייז בקריסה, עם 65 ניצחונות בלבד בשלוש העונות האחרונות (8 ניצחונות פחות ממה שהווריורס לבדם השיגו בעונה שעברה). ללייקרס לא היו נכסים משמעותיים, וגם כשכבר הם השיגו בחירות דראפט מסקרנות, הן או נפצעו במשחק הראשון של הקריירה (ג’וליוס רנדל) או הסתבכו בשטויות מחוץ לפרקט (דאנג’לו ראסל). הלייקרס לא הצליחו להתכונן כראוי ליום שאחרי קובי, ואולי בעקבות זאת החליטו לסחוט כמה שיותר את המיץ הכלכלי הקרוי קובי ברייאנט. זה הוביל למסע הפרידה המתוקשר של קובי בעונה שעברה, ששיפר את קופת המזומנים של הקבוצה כי הוא העלה את מחירי הכרטיסים ומילא את הסטייפלס סנטר, אבל קשה להגיד שהוא שיפר את המצב של צעירי הקבוצה, אלו שישארו שם ביום שאחרי. השיא כמובן הגיע בהופעה ההיסטורית והנהדרת והמגוחכת והפנטסטית והגרוטסקית של קובי במשחק האחרון שלו, עם 60 הנק’ מול יוטה, במשחק בו התפקיד של שאר שחקני הלייקרס התמצה בלהעביר את הכדור לקובי ולזוז מהדרך.
בקיץ האחרון, לאחר הפרישה של קובי, הגיע השינוי. הלייקרס יכלו סוף סוף להפסיק להתעסק ביחסי ציבור ולהתחיל להתעסק בכדורסל מקצועני. לוק וולטון הגיע מגולדן סטייט עם המאזן הלא רשמי הכי טוב בהיסטוריה וכעת, אפשר לראות עתיד בהוליווד, והוא ורוד מאוד.
אחת הסיבות שההתקפה של הלייקרס נראית הרבה יותר העונה היא הגברת הקצב. הלייקרס משחקים כמעט 4 ורבע פוזשנים יותר מבעונה שעברה (רק ברוקלין וקליבלנד הגבירו את קצב המשחק שלהם יותר ביחס לעונה שעברה) ולמרות שקצב מהיר הוא לא ערובה להתקפה איכותית, הוא בהחלט יכול לעזור, בטח עבור קבוצה שעדיין אין לה אופציה איכותית במשחק העומד. הלייקרס קולעים 16.5 נק’ במתפרצת (חמישי בליגה) לעומת 12.2 נק’ אשתקד (18 בליגה) ובאופן כללי זורקים הרבה יותר מוקדם בשעון הזריקות (31.5 זריקות בממוצע ב-9 השניות הראשונות של השעון, 37.1% מהזריקות סך הכל, לעומת 26.1 בעונה שעברה, סך הכל 31% מהזריקות של הקבוצה) ובאחוזים טובים יותר (51.7% לעומת 47.5%).
המשחק המהיר הזה ממקסם את האנרגיות של הסגל הצעיר של הלייקרס. לו וויליאמס, ניק יאנג וג’ורדן קלארקסון מגיעים מהר מאוד מההגנה להתקפה (כולם בטופ 40 של נק’ ממתפרצת בליגה), ברנדן אינגרם נראה מתאים מאוד לשחק בסגנון הזה (הוא עדיין רק בגדר פוטנציאל בשלב הזה, אבל וואו, איזה פוטנציאל) ומבין כולם, נראה שדאנג’לו ראסל נהנה הכי הרבה מהשינוי.
ראסל משחק העונה קצת פחות מבעונה שעברה (26.8 דק’ לעומת 28.2) אבל הוא יותר יעיל. הוא מוסר יותר אסיסטים, זורק יותר שלשות וקולע אותן באחוזים טובים יותר ומגיע יותר לקו. ראסל עדיין צריך להשתפשף בפיק אנד רול ובחדירות שלו, אבל אין ספק שעל הסקאלה שבין פרנצ’ייז פלייר לכתב ב-TMZ, ראסל נראה העונה יותר בצד של הפרנצ’ייז פלייר. בטח כשהוא נראה ככה.
לצד ראסל, מי שמרשים במיוחד מתחילת העונה הוא ג’וליוס רנדל. הבחירה השביעית של דראפט 2014 קיבל בקיץ מחמאות נדירות מדריימונד גרין, שאמר עליו כי יש לו את הפוטנציאל להיות אפילו טוב ממנו, ובינתיים הוא נותן עונת פריצה שמזכירה קצת את עונת הפריצה של גרין לפני שנתיים. רנדל מוביל את הקבוצה בדקות, ריבאונדים והוא שני באסיסטים. לפני כשבוע הוא רשם את הטריפל דאבל הראשון שלו העונה (והשני בקריירה) וניכר שוולטון משתמש בו כפוינט-פורוורד וכאחד ממקבלי ההחלטות העיקריים של הקבוצה.
רנדל לא אמור להיות אחד ממקבלי ההחלטות העיקריים. חוסר היכולת שלו לקלוע מבחוץ (2 שלשות ב-18.2% מתחילת העונה) הייתה אמורה להקשות עליו להיות דיפרנס-מייקר בטח מעמדת הפאוור-פורוורד, בטח בעולם בו ברוק לופז ומארק גאסול הופכים לקלעי שלשות, אבל סל הכישורים שלו הוא עד כדי כך ייחודי שלמרות החסרון הזה, שלבטח עוד ישתפר עם הזמן, הוא הולך להיות חלק משמעותי מהעתיד של הלייקרס.
סל הכישורים שלו כולל יכולת להוביל כדור ובעיקר להוביל מתפרצות. היכולת שלו לקחת ריבאונד ולטוס למתפרצת זו אחת הסיבות שהלייקרס מצליחים להגביר את קצב המשחק שלהם ולהיות יעילים יותר בהתקפה.
בנוסף, יכול מאוד להיות שרנדל הוא המוסר הטוב ביותר בקבוצה. יש לו את היכולת לשהות באוויר ולקבל החלטה בעודו באוויר והתזמון שלו במסירה מעולה. הוא יודע לתת את המסירה בדיוק ברגע שהשומר של השחקן הזורק נמצא בנקודה שבה יהיה לו קשה לסגור חזרה, כפי שניתן לראות באסיסט המנצח כאן למטה.
בספר “קיצור תולדות האנושות” יובל נח הררי מתאר איך האנושות שינתה את פני הסביבה בכל מקום שאליו הגיעה. הוא עובר יבשת יבשת ומראה איך לפני שכף רגלו של האדם דרכה במקום היו עדויות ארכיאולוגיות למינים שונים ומשונים של בעלי חיים, צמחיה עשירה וטבע פראי, ואילו אחרי שהאדם מגיע העדויות הללו נעלמות ומתחילות עדויות אחרות, הקשורות לשליטה של האנושות במקום, עדויות של השחתת הטבע, טכנולוגיה, אלימות, תרבות תבונית ועוד. בכל מקום אליו הגיעו בני האנוש הם שינו את כללי המשחק. היו מקומות שהם עשו זאת ללא קרב וללא מאמץ, וגם היו מקומות בהם השינוי הזה לקח זמן בעקבות מלחמות עם האוכלוסיה המקומית.
בעונות האחרונות ה-NBA עוברת שינוי דומה, עם הכניסה של הסטטיסטיקות המתקדמות. עוד ועוד קבוצות “נופלות קורבן” למהפכת הביג דאטה ששינתה את כללי המשחק. היו קבוצות שהיו אוונגרדיות והובילו את השינוי הזה, היו קבוצות שלקח להן זמן להבין שהגיע הזמן להצטרף למהפכה, אבל כולן הצטרפו בסופו של דבר. כולן, חוץ מהלייקרס.
הלייקרס היו הדינוזאור האחרון. הם היו הקבוצה האחרונה שלא לקחה חלק במסיבת הכדורסל החדש, אבל גם הם, כמו אותן אוכלוסיות מקומיות שנלחמו לפני עשרות אלפי שנים מול בני האדם שהגיעו להשתלט להם על הטריטוריה, נכנעו.
הלייקרס העונה היא קבוצה שרצה מהר, שעושה הרבה פחות בידודים (ביעילות גבוהה הרבה יותר), שזורקת יותר מהשלוש (31.8% מהזריקות של הלייקרס העונה מגיעות מחוץ לקשת, לעומת 29% בעונה שעברה) והיא נראית סוף סוף כמו קבוצה עם סגנון משחק שהגיוני לשחק בו ב-2016, ובינתיים, זה עובד.
ומה הלאה? המצב של הלייקרס מבחינת התחזקות בעונות הקרובות הוא לא מזהיר. הם פגעו בגמישות שלהם עם החוזים ארוכי הטווח של לואל דנג וטימופיי מוזגוב, רוב הסיכויים שהבחירה שלהם בקיץ הקרוב תלך לפילדלפיה (כמעט אין סיכוי שהם יסיימו בין שלוש הראשונות בלוטרי הקיץ), ובמקרה כזה גם הבחירה שלהם בסיבוב הראשון של 2019 תלך לאורלנדו (אם הלייקרס איכשהו יצליחו לשמור על הבחירה שלהם העונה, הבחירה הזו ב-2019 תהפוך לשתי בחירות סיבוב שני, זכר לטרייד על דווייט האוורד. Go Figure). ובלי קשר, עוד שנתיים הם כבר יצטרכו להתחיל לשלם בגדול על כל הכשרונות הצעירים שלהם, בעיקר על ראסל ורנדל.
אבל אפשר להגיד בבטחון די מלא שהלייקרס חזרו. אחרי כמה עונות ביקום מקביל ל-NBA, הם חזרו להיות רלוונטיים ומעניינים ואטרקטיביים, וזה כיף. הליגה מעניינת יותר כשהלייקרס רלוונטיים, בטח כשהוייבים סביבם כל כך טובים.