סן אנטוניו ספרס – אוקלהומה סיטי ת’אנדר
מאזן עונתי – 4-0 לת’אנדר. נדיר לראות ברמות הללו קבוצה שמשיגה סוויפ עונתי על היריבה שלה בגמר הקונפרנס. מצד אחד זה מצביע על דומיננטיות מוחלטת של הת’אנדר, מצד שני, כבר למדנו אף פעם לא להספיד את הפופוביצ’ים.
רקע – כאמור, הת’אנדר מגיעים עם ביטחון עצמי גבוה אחרי ששרדו שתי סדרות אינטנסיביות מול ממפיס והקליפרס, וכעת הם נפגשים מול קבוצה שבפעם האחרונה שהם נפגשו עמה בפלייאוף הם ניצחו אותה ארבע פעמים ברצף. אבל חשוב לזכור שזה היה בעולם בו ג’יימס הארדן עדיין היה באוקלהומה, לכן אין יותר מדי משמעות לסדרה מלפני שנתיים כשבאים לנתח את מה שצפוי להתרחש לנגד עינינו בשבועיים הקרובים.
הסדרה הזו, בדומה לסדרה במזרח, מציגה שתי קבוצות שבנויות בצורה שונה לחלוטין. הת’אנדר בנויים על שני כוכבי על, קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, ובסדרה הזו, כאשר סרג’ איבקה פצוע, אנו נראה את הת’אנדר נשענים על היכולות של השניים הללו יותר ויותר. קשה להאמין שהם ירדו מאזור ה-42 דקות למשחק בכל המשחקים, סביר להניח שהם יקחו לפחות חצי מהזריקות של הקבוצה במהלך הסדרה ולא מן הנמנע שהם יאלצו לסחוב את הקבוצה על גבם בלי יותר מדי עזרה מהמאמן שלהם, כמו שראינו בגיים 6 מול הקליפרס.
מנגד, הספרס מציגים את האנטיתזה המוחלטת לקבוצת כוכבים. אמנם יש להם את טים דאנקן, אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה של הליגה, ואת טוני פארקר, אחד שכבר זכה ב-MVP של הפיינלס, ואת מאנו ג’ינובילי, מהכוכבים הבינלאומיים הגדולים בתולדות ה-NBA, אלא שהשימוש בהם לא מזכיר את השימוש של סקוט ברוקס בווסטברוק ודוראנט, ולמעשה, גרג פופוביץ’, שהוא באמת הכוכב האמיתי של הספרס, עושה הכל כדי לדאוג לכך שלא תהיה תלות בשחקן כזה או אחר בסגל שלו, והוא יודע להוציא את המקסימום מכל שחקן ברוסטר. לכן לא ראינו העונה שחקן אחד בשורות הספרס משחק מעל 30 דק’ בממוצע למשחק בעונה הרגילה, וזה למה שחקנים כמו דני גרין, שהיה בעברו המעודד של לברון בקליבלנד, הופכים להיות רלוונטיים פתאום בטקסס.
כל עוד איבקה היה בריא, עוד היה אפשר לסמן פה איזושהי פייבוריטית, אבל מהרגע שהקונגולזי נפצע, הכל יכול לקרות. לת’אנדר יש מספיק בשר מתחת לסלים גם בלי איבקה (עם קנדריק פרקינס, ניק קוליסון והאיש הקדמון העונה לשם סטיבן אדאמס), כך שאולי החסרון של איבקה לא יורגש במלוא העוצמה, אבל יכול להיות שלטים דאנקן פתאום יתחשק לחזור לגיל 25 (או 35, הוא היה בערך באותו כושר בשני הגילאים הללו. פשוט מדהים) ולהרוג את הת’אנדר בפוסט ושטוני פארקר יחדור באין מפריע לצבע נטול כח ההרתעה של איבקה. אבל מצד שני, זה קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, ככה שבאמת אי אפשר לדעת, אפשר רק לקום בלילה ולגלות.
המצ’-אפ – קוואי לאונרד אתה מוכן? באמת? קווין דוראנט מגיע וזה הזמן של לאונרד להראות לנו שמגיעה לו הארכת חוזה שמנמנה. עד כה בפלייאוף ראינו את ההגנה של הספרס מסתדרת עם הכוכבים של היריבה גם באחד על אחד (טיאגו ספליטר על דירק נוביצקי) וגם עוצרת אותם לעיתים במאמץ קבוצתי כולל (מול דמיאן לילארד בסיבוב הקודם). מול דוראנט זה יצטרך להיות שילוב של השניים, ולאונרד יצטרך לסחוב כמה שהוא יכול בהגנת אחד על אחד מול ה-MVP החדש של הליגה. באיזשהו שלב יגיעו השמירות הכפולות והמכופלות, ואז הסדרה תהיה תלויה ביכולת של החברה מאוקלהומה שלא קוראים להם ווסטברוק או דוראנט לקלוע את הזריקות הפנויות שלהם. השאלה היא באיזה שלב יגיעו השמירות הללו.
אבל המצ’-אפ הבאמת מרכזי של הסדרה הזו, יותר מלאונרד ודוראנט, הוא ראסל ווסטברוק מול טוני פארקר. המצ’-אפ הזה הולך להתנקז כנראה רק לצד אחד של המגרש (קשה להאמין שפארקר, שגם סוחב מיני פציעה מהסיבוב הקודם, ישמור על ווסטברוק בעקביות בסדרה, וכנראה דני גרין יקבל את המשימה הזו), ובצד הזה ווסטברוק יצטרך להוכיח שהוא מסוגל לעצור את המנוע של הספרס. פארקר הוא החודר הטוב ביותר בפלייאוף הנוכחי (חודר 12.3 פעמים במשחק ומייצר 13.7 נק’ לקבוצה שלו מהחדירות הללו), אבל עד כה הוא לא נתקל בהגנות מהשורה הראשונה. דאלאס לא ממש ניסתה למנוע את החדירות שלו ופורטלנד לא ממש הייתה מסוגלת.
לעומת זאת, לווסטברוק יש גם את המסוגלות וגם את הרצון, וליכולת של ווסטברוק למנוע מפארקר להגיע עמוק לצבע, איפה שאין איבקה ואיפה שפארקר הוא אולי מקבל ההחלטות הטוב בליגה תהיה השפעה מכרעת על הסדרה.
דו קרב במשקל כבד. פארקר מול ווסטברוק
מנגד, ווסטברוק מציב בעיה רצינית לגרג פופוביץ’. עד כה, גם כשהוא התמודד מול קבוצות עם שני כוכבים, לפחות עם אחד מהם הוא יכל להתמודד עם שומר אחד. מול ווסטברוק ודוראנט זה לא יספיק, ובמצב כזה השמיכה הופכת להיות קצרה מדי, ויהיה מעניין לראות איזה צד של השמיכה פופ יחליט שהוא לא מכסה. ככל הנראה זה יהיה הצד של ווסטברוק, וזו ההזדמנות של ראסל להראות שהוא מסוגל להעניש גם ברמות הללו בצורה יעילה, כמו שעשה בגיים 5 מול הקליפרס, ולא להיגרר למוד הצלת המולדת שמוביל להפסדים, כמו שעשה מול ההיט לפני שנתיים בגמר.
למי לשים לב? – אני די בטוח שפעם בכמה שבועות פוקד את גרג פופוביץ’ סיוט, ובסיוט הזה מופיע רג’י ג’קסון. הרכז המחליף של הת’אנדר פשוט היה ענק העונה מול הספרס בעונה הרגילה (21.3 נק’, 67.9% מהשדה, 72.7% מהשלוש ומדד +/- מטורף של 10.8+) וכעת זה הזמן לגלות האם הוא מסוגל לתרגם את היכולת הפנטסטית הזו לפוסט-סיזון. עד כה ג’קסון התקשה לשמור על יציבות בפלייאוף, אבל עכשיו, כשהת’אנדר איבדו את השחקן השלישי הכי חשוב שלהם, ג’קסון יצטרך להיות עקבי יותר ולהיות מעורב יותר בהתקפה ממה שהיה עד עכשיו בפלייאוף (קולע פחות ומוסר פחות עד כה בפלייאוף מבעונה הרגילה).
שחקן נוסף שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים אצל הת’אנדר הוא סטיבן אדאמס. הניו זילנדי צפוי לקבל יותר דקות כשאיבקה על אזרחי ויהיה מעניין לראות אם הוא יצליח להוציא גם את טים דאנקן הסטואי משלוותו כמו שהוא עשה לכל כך הרבה ביג-מנים אחרים בליגה. במישור המקצועי, אדאמס יצטרך להיכנס לנעליו של איבקה בכל הקשור לרים-פרוטקשן (הוא היחיד שקרוב למספרים של איבקה עם 1.4 חס’ לערב במהלך הפלייאוף). ניק קוליסון אחראי על הדברים הקטנים, קנדריק פרקינס אחראי על החסימות שמשחררות את קווין דוראנט וראסל ווסטברוק לקליעות, אדאמס יהיה חייב להיות אחראי על ההאסל ועל חידוש כח ההרתעה שהלך עם שריר התאומים של איבקה. זה אמנם הרבה לבקש מרוקי, אבל בלי זה קשה לראות את הת’אנדר מסתדרים.
אצל הספרס, קשה מאוד להצביע על שחקן אחד שיהיה האקס פקטור, מכיוון שהם כל כך מאוזנים שכל שחקן מסוגל לתפוס יום ולהכריע משחק. אבל אם חייבים לבחור מישהו, כנראה שטיאגו ספליטר הוא האיש. אמנם בעונה הרגילה הברזילאי התקשה מאוד מול הת’אנדר (4.7 נק’ ב-31.8% מהשדה), אבל לנוכחות שלו יהיה תפקיד בסדרה הזו. אם ספליטר יצליח להיות פקטור על המגרש, זה אולי ידרוש מסקוט ברוקס להשתמש בהרכב עם שניים מבין קוליסון/פרקינס/אדאמס ולזנוח את ההרכב בו קווין דוראנט משמש כפאוור פורוורד, ההרכב הכי יעיל של הת’אנדר. אם ספליטר ימשיך להיות בינוני מול אוקלהומה כמו בעונה הרגילה, לברוקס לא תהיה בעיה להשאיר את דוראנט ב-4 מול בוריס דיאו או כל אחד אחר שפופ יציב מולו.
תחזית – החיסרון של איבקה משנה הרבה דברים, בעיקר בכל הקשור ליכולת לשמור על טים דאנקן ויכולת ההגנה של הטבעת של הת’אנדר. הספרס מגיעים אחרי מנוחה קצרה שלבטח פופ נהנה מכל שנייה ממנה והת’אנדר מגיעים אחרי שתי סדרות מתישות. כנראה שסדרה שלישית, בלי יתרון ביתיות, תהיה יותר מדי עבורם. כך שאמנם הלב אומר אוקלהומה, אבל הראש והשכל אומרים סן אנטוניו. 3-4 לספרס.