אחרי שני משחקים, הפלייאוף מתחיל טיפה לקבל צורה. זה אמנם עדיין רק שני משחקים, אבל המיס-מאצ’ים כבר שם, וכעת מגיע הזמן בו קבוצות צריכות לבצע התאמות כדי להאריך את הסדרות, זמן בו מאמנים צריכים לחשוב מחוץ לקופסה כדי להישאר בפלייאוף. זה מה שיפה בסדרות, זה מה שיפה בפלייאוף. כל המאזנים מהעונה הרגילה לא משנים, כל הניצחונות על קליבלנד ופילדלפיה ויוטה לא משנים, מה שמשנה עכשיו זה שלמרקוס אולדריג’ קורע לך את הצורה.
לטעמי, הסדרה בין יוסטון לפורטלנד היא הסדרה הטובה ביותר של הסיבוב הראשון, לא רק מכיוון שמדובר בשתי הקבוצות הכי איכותיות (מבחינת מאזן) שנפגשות בסיבוב הראשון, אלא כי מדובר במפגש בין אחד מהפאוור פורוורדים הכי טובים בליגה לקבוצה שאין לה פאוור פורוורד. המיס-מאץ’ הזה למעשה מגדיר את הסדרה הזו בינתיים ומכריח את יוסטון להיות המגיבה ולא התוקפת, כמו שהיא רגילה, כאשר למרקוס גורם לקווין מקהייל ולרוקטס למיגרנות קשות בשני המשחקים הראשונים עם ממוצעים דמיוניים של 44.5 נק’ בקרוב ל-60% מהשדה ביחד עם 13 ריב’.
אינטלגנציית המשחק הגבוהה של LMA ביחד עם העובדה שהוא המלך של המיד-ריינג’ בליגה (34 מ-59 הזריקות שלו עד כה בסדרה הגיעו מחוץ לצבע) הופכים אותו לבלתי שמיר לקבוצה כמו יוסטון. אם הם שמים עליו את טרנס ג’ונס, הוא זורק מעליו. אם זורקים עליו את עומר אשיק או את האוורד, הוא מנצח אותם בזריזות, הולך לסל וסוחט עבירות. הרוקטס קיבלו החלטה מודעת לא לעשות דאבל-טים על אולדריג’ כדי למנוע הוצאות כדור לשלשות פנויות, אבל בינתיים למרקוס הקדוש גורם להם להתחרט על הרעל שבו הם בחרו. אמנם פטריק בברלי הצליח לנטרל מעט את דמיאן לילארד (שעדיין נתן משחק מעולה עם כמעט טריפל דאבל של 18-11-8), ו-ווסלי מת’יוס וניקולה באטום לא היו אפקטיביים יותר מדי, אבל באיזשהו שלב משהו חייב להשתנות בגישה של הרוקטס לאולדריג’, כי אחרת, הם ימצאו את עצמם בבית עוד לפני סוף אפריל.
למרקוס אולדריג’ בלתי ניתן לעצירה
בצד השני, גם הבלייזרס קיבלו החלטה מודעת להימנע מדאבל-טים על דווייט האוורד. סופרמן ניצל את זה ברבע הראשון כדי לפרק את רובין לופז מתחת לצבע (19 נק’ ב-8 מ-9 מהשדה), אבל למעשה הגישה הזו של ההימנעות מדאבל-טים הלכה יותר טוב לבלייזרס מלרוקטס. העובדה שאף אחד לא בא לעזור על האוורד גרמה לכך שכל הכדורים הלכו אליו בחצי הראשון, וזה לכשעצמו הוציא, או יותר נכון לא הכניס, את ג’יימס הארדן וצ’נדלר פרסונס למשחק. גם כך השניים הללו מתקשים עד כה מול השומרים שלהם בסדרה הזו (ווס מת’יוס עושה עבודה מצוינת על הארדן) וכאשר הם גם לא מקבלים מספיק נגיעות בכדור, היעילות שלהם יורדת. ההגנה של טרי סטוטס למעשה הראתה לנו שבשיטה של יוסטון אין סינרגיה, ושכאשר מישהו אחד טוב, זה פוגע ביעילות של המישהו השני, והוא החליט לתת להאוורד להיות המישהו האחד ולהארדן ופארסונס להיות המישהו השני.
ההחלטה הזו של סטוטס לתת להאוורד להשתגע התבררה כמוצלחת בסופו של דבר כאשר האוורד החל להתעייף בחצי השני. שימוש היתר בהאוורד הוביל לאיבודי כדורים כאילו הוא סטפן קרי (6 איבודים) ולבעיית עבירות. בלעדיו, הרוקטס פנו להארדן ולפארסונס שיושיעו, אבל הם התקשו להיכנס לקצב, וכשבצד השני למרקוס משתולל ואפילו הספסל של הבלייזרס נותן תפוקה לא צפויה (דורל רייט עם 15 נק’ ומו וויליאמס עם 13), האפסט נראה קרוב מתמיד.
כעת מגיעה השעה בה קווין מקהייל צריך להסתכל במראה ולהחליט מה הוא הולך לעשות עם למרקוס אולדריג’. ה-Worst Case Scenario של ההחלטה לא להביא עזרה על אולדריג’ לחלוטין התממש. הוא ניצל את המיס-מאץ’ הזה עד תום וקלע 89 נק’ בשני המשחקים הראשונים, הישג שרק ג’רי ווסט ומייקל ג’ורדן התעלו עליו ב-50 השנים האחרונות ב-NBA. כעת מקהייל צריך לבצע את ההתאמות ולשנות משהו כדי להציל לקבוצה שלו את העונה, וכנראה גם את המשרה שלו.
מבחינת שומר אישי, לא נראה שיש מישהו בסגל של יוסטון שמסוגל להתמודד עם אולדריג’ באחד על אחד כרגע. את אשיק וג’ונס הוא פשוט מפרק, מהאוורד הוא סוחט עבירות יקרות מפז והאופציות האחרות גם לא נראות מלהיבות יותר מדי וגם לא סבילות לאורך זמן (דונטאס מוטיונאס או עומרי כספי, חס וחלילה). המסקנה היא שמקהייל חייב להתחיל לעשות דאבל-טים על אולדריג’. הבעיה היא שכשמביאים עזרה על כל שחקן של פורטלנד, הם מתחילים הנעת הכדור המושלמת שלהם, מה שהיה סימן ההיכר שלהם בעונה הרגילה, עד שהם מגיעים לזריקה פנויה. הרוטציות של יוסטון יהיו חייבות להיות מושלמות כדי למנוע מבאטום או ממת’יוס או מוויליאמס את הזריקה החופשית.
אבל גם אם בכמה פוזשנים הבלייזרס יגיעו למצב זריקה טוב, זה עדיף ליוסטון מאשר לתת לאולדריג’ לחגוג על כל השומרים שלו. הרוקטס צריכים להכריח את הרול-פליירס של פורטלנד לנצח אותם, כי כפי שהם גילו בשני המשחקים הראשונים, לילארד ואולדריג’ משלימים אחד השני כמו ג’רי מגווייר וההיא שמשלימה אותו בג’רי מגווייר. הם הדבר האמיתי, וכרגע, הם הצמד הטוב ביותר בסדרה הזו, יותר מהארדן והאוורד.
בעוד יומיים מגיע המשחק השלישי בסדרה, והוא יערך בפורטלנד. שם נגלה ממה יוסטון עשויה, כי לא רק שהם יצטרכו להביא שינויים טקטיים ללוח השח-מט בכל הנוגע למיס-מאץ’ עם למרקוס, הם גם יצטרכו להביא רוח חדשה. באחד המהלכים לקראת סיום המשחק, כאשר הבלייזרס ביתרון 8, הארדן איבד כדור למת’יוס והבלייזרס יצאו למתפרצת. שפת הגוף של הארדן אחרי המהלך הזה הייתה כנועה וחסרת השראה, ולמרות שהבלייזרס לא הצליחו לסיים את המתפרצת בסל וג’רמי לין מיד קלע בצד השני והחזיר את הרוקטס למשחק, התמונה הזו נצרבה אצלי כבעייתית, כי בדומה לאינדיאנה במזרח, זו הפעם הראשונה בה הארדן והקבוצה שלו מתמודדים עם קשיים.
יצליח להוציא את הקבוצה שלו מהבוץ? קווין מקהייל על סף בלימה
בעונה שעברה הם הגיעו מהמקום השמיני והיו בגדר הפתעה כשהצליחו להפריע קצת לקווין דוראנט בדרכו לסיבוב השני, אולם העונה, עם ההגעה של האוורד והסיום במקום הרביעי במערב, הציפיות עלו. וכרגע, יוסטון לא עומדת בציפיות. הארדן קולע באחוזים מזעזעים (14 מ-47 בשני המשחקים הראשונים), פארסונס מחטיא יותר מדי זריקות שהוא אמור לקלוע והספסל שלהם נראה פחות טוב מהספסל של פורטלנד, שלהזכירכם בעונה הרגילה היה הספסל החלש בליגה.
זה הזמן שלהם להוכיח לנו שמדובר בקונטנדרית עתידית, שמדובר בקבוצה שתוכל לאיים על התואר עוד שנה-שנתיים-שלוש. הסדרה הזו כנראה תלך לפורטלנד כי הם יותר מדי טובים בשביל להפסיד ארבעה משחקים מתוך חמישה (כששלושה מהם אצלם בבית), אבל זה לא אומר שאין ליוסטון על מה לשחק. הם צריכים להראות שיש להם גאווה, שיש להם לב, שהם לא מוכנים להתקפל אחרי שהפסידו פעמיים בבית. אלו כל האלמנטים שסטטיסטיקות מתקדמות לא מגלות לנו, אלו כל האלמנטים שדריל מורי לא חושב עליהם כאשר הוא בוחר שחקנים לקבוצה שלו, ואין ספק שזה אירוני שדווקא האלמנטים הללו, ההקרבה, הנחישות, הלב, הגאווה, זה מה שחסר כרגע לקבוצה שלו כדי לחזור לסדרה.