כל חובב הימורים מצוי יודע שבכל מירוץ סוסים סטנדרטי יש את הפייבוריט הברור, זה שההימור עליו הוא המהלך הבטוח, זה שיזכה אותך בסכום המועט ביותר, אבל יזכה אותך במשהו. מצד שני, יש את הסוס הזה שיש סיבו באזז, שכולם מדברים עליו שהוא פורץ מאוחר, ומנסים למכור לך אותו כסוס השחור, זה שיבוא מאחורה ביישורת האחרונה ויעקוף את כולם כשאין להם אוויר.
הקבוצה שפרשני הכדורסל אוהבים לאהוב ולסמן אותה כפוטנציאל קלאסי להיות לייט-בלומר העונה היא דנבר נאגטס, ויש בזה המון הגיון. לקבוצה של ג’ורג’ קארל יש את הסגל הכי עמוק בליגה ומבחינת אתלטיות, הם בטוח בטופ 5 איפשהו בין הקליפרס, מיאמי ואוקלהומה עם תופעות טבע כמו קנת פאריד, ג’אוויל מגי ואנדרה איגודלה. בנוסף, יש את העובדה שבחודש האחרון של העונה הלו”ז שלהם די רך (מלבד סן אנטוניו, הם לא פוגשים קבוצות עם מאזן טוב משלהם) ובכלל, יש להם קבוצה לגמרי לא רעה בקולורדו עם הרבה שחקנים נחמדים.
לעומת זאת, זוהי בדיוק הבעיה שלהם. אין לי ספק שקבוצות יגיעו לפפסי סנטר באפריל, אבל העובדה שלקבוצה הזו אין גו-טו-גאי אלא הרבה נייס-גאיז לא תביא קבוצות לשם במאי. בינתיים, בצד השני של היבשת, מתבשלת לה הקבוצה שמסתמנת כסוס השחור האמיתי, זאת שפתחה בצליעה, אבל לאט לאט תופסת תאוצה, נכנסת לקצב ומשאירה אבק ליריבותיה, אינדיאנה פייסרס.
הפייסרס נכנסו לעונה הזו כקבוצה בעלייה חדה מאוד. אחרי שלפני שנתיים השתחלו לפוסט-סיזון עם מאזן שלילי מהמקום השמיני והצליחו להפריע טיפה לבולס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, בעונה שעברה הם כבר היוו יריבים למיאמי כשמתחו את האלופה שבדרך ל-6 משחקים וחילצו מלברון את המשחק ההוא. העונה הייתה תחושה שזה יימשך ושאינדיאנה תהיה כח גדול במזרח עם החוזה החדש של רוי היברט והסגל המוכשר שקיים באינדיאנאפוליס.
פתיחת העונה של הפייסרס לא ענתה על הציפיות ואחרי חודש הם עמדו על מאזן שלילי לא מחמיא של 8-9, כולל הפסדים לשארלוט, אורלנדו וטורונטו. רוי היברט נראה כמו קוואמי בראון, די.ג’יי אוגוסטין קלע ב-30% מהעונשין והפרנצ’ייז פלייר, דני גריינג’ר, נפצע לשלושה חודשים. החוף המזרחי, שגם כך לא שופע בקבוצות איכותיות, נראה שאיבד את אחד הכוחות העולים שלו, אבל כפי שזה נראה בחודש וחצי האחרונים, זו הייתה רק ירידה למען עלייה. פרנק ווגל מעמיד את קבוצת ההגנה הטובה בליגה (89.05 נק’ למשחק! ב-NBA!) שעצרה בשבוע שעבר את הניקס ומיאמי (מהטופ 10 של קבוצות ההתקפה בליגה) על 76 ו-77 נק’ בהתאמה.
רוי היברט חזר לעצמו דרך ההגנה, עם נתון מפלצתי של 2.6 חס’ בערב, ג’ורג’ היל מספק קבלות לחוזה היחסית גדול עם 14.6 נק’ ו-5 אס’ בערב, וביחד עם אוגוסטין (ששיפר מעט את אחוזי העונשין שלו מתחילת העונה), מספקים את היציבות בעמדת הרכז שהייתה חסרה בעונה שעברה עם דארן קוליסון. דייוויד ווסט הוא דייוויד ווסט (16.3 נק’ ב-47% מהשדה) אבל מעל כולם בולט פול ג’ורג’. על ג’ורג’ כבר נכתב פה כדבר הגדול הבא בליגה, אבל יותר נכון יהיה לקרוא לו “רוצח שקט”. אחד שעושה הכל (16.9 נק’, 7.5 ריב’, 3.7 אס’, 1.6 חט’) מהכל. אחרי קצת גמגומים בתחילת העונה, ג’ורג’ השתלט על עמדת השחקן הטוב בקבוצה בהיעדרו של גריינג’ר, ועכשיו זה הזמן לתהות, כאשר אינדיאנה מתקרבת בצעדי ענק לגדולות של המזרח (מקום שלישי, מרחק חצי משחק מהניקס, 3 משחקים ממיאמי), האם הם בכלל צריכים את גריינג’ר, או שמא נוצר לנו אמארה סטודמאייר חדש בליגה?
לפני כמה שבועות כתבתי שזו תהיה עונה מגדירת קריירה עבור אמארה, כזו שתבהיר אחת ולתמיד האם הוא שייך לליגה של הגדולים או שהוא סתם עוד ביג-מן עם משכורת גדולה מדי. אפשר לומר את אותו הדבר על גריינג’ר. בעונתו השמינית בליגה, גריינג’ר צריך להראות שיש לו מה להוסיף למכונה של ווגל. העובדה שמדובר בקבוצת התקפה די רעה תבוא לעזרתו, אבל בהחלט ייתכן שהחוזה שלו (שמסתיים בעונה הבאה, 14 מיליון לעונה) יועבר לקבוצה אחרת בסיום העונה כדי לפנות מקום לחידוש של ג’ורג’.
אינדיאנה כרגע היא הסוס הזה שפורץ מאוחר, אבל עדיין חסר לה את השחקן הזה שיהפוך אותה מקבוצה טובה לקונטנדרית. מה שראשיד עשה עבור דטרויט ב-2004, מה שפאו גאסול עשה ללייקרס ב-2008. מצב המשכורות של הפייסרס בהחלט מאפשר מהלך שכזה, וקלף מיקוח כמו גריינג’ר בהחלט יכול לעזור. הנהלת הפייסרס עשתה עבודה מצוינת בשנים האחרונות עם החתמת רול-פליירס שקטים וטובים (ג’ורג’ היל, דייוויד ווסט, ג’ראלד גרין, אוגוסטין) ובחירות דראפט משובחות (ג’ורג’, היברט, לאנס סטפנסון), אבל השנה הקרובה תהיה זמן הבילי בין שלהם. האם הם יצליחו לעשות את המהלך שייקח אותם את הצעד קדימה לרמה של מיאמי, אוקלהומה, סן אנטוניו והקליפרס? יהיה מרתק לגלות.
הבעיה ב-NBA מבחינת אינדיאנה היא שהמירוץ סוסים הדמיוני הזה הוא לא מירוץ ל-100 מטר, אלא הוא מרתון איש הברזל, וריצה יפה באמצע ינואר עם כמה ניצחונות מכובדים על מוליכות הקונפרנס לא מבטיחה שתחצה את קו הסיום ראשון. הרי מיאמי עוד לא הכניסה את המפתח לסוויץ’, הניקס שיחקו בכלל בלי כרמלו ועוד לא דיברנו על הסוס הירוק הזקן ההוא ממסצ’וסטס שאולי פתאום יתחיל לדהור כשיבוא האביב. עם זאת, נקודת הפתיחה של אינדיאנה כסינדרלה שמגיעה מאחור, מבחינת חומר השחקנים, מצב החוזים והאווירה הכללית סביב הקבוצה היא הרבה יותר טובה משל דנבר או הלייקרס, שנקודת הפתיחה שלהם נראית יותר כמו נקודת סגירה.
מאני-טיים עבור ג’נרל מנג’ר הוא ממש לא הזמן בו הטיקים נגמרים על השעון, אלא הזמן בו יש לו את חלון ההזדמנויות לפעול כדי להפוך את הקבוצה שלו למועמדת אמיתית להצטרף למועדון של הגדולות. בקליפרס ניצלו את המאני טיים עד תום, האם דוני וולש ידע לזהות את ההזדמנות?