השבוע, כחלק מדוקטורינת ה-“בוא-לא-נלמד-למבחן-כי-זה-משעמם-ונראה-משחק-NBA-במקום” שלי, התיישבתי לראות בפעם השלישית או הרביעית בלבד העונה את ברוקלין נטס. כשהתחלתי לראות את המשחק שלהם מול סן אנטוניו שאלתי את עצמי איך בעצם קרה ש-50 משחקים לתוך העונה וכמעט לא צפיתי בקבוצה הזו, שנמצאת חזק במירוץ ליתרון ביתיות במזרח, בפעולה? אי שם באמצע הרבע הראשון כשכבר הבנתי שעדיף היה לי ללמוד מה זה סוביודיצה, קיבלתי את התשובה שחיפשתי.
ברוקלין נבנתה כדי להצית את הדמיון, היא הייתה אמורה לכבוש את התפוח הגדול בסערה עם כדורסל מלהיב, שם מגניב ואולם מרהיב. היא הייתה אמורה להיות התשובה של ניו יורק לאיחוד הכוחות במיאמי. בפועל, ברוקלין היא קבוצה קשה לצפייה, עם הגנה טובה מאוד, אבל לא מעולה, עם התקפה בינונית במקרה הטוב, אבל מה שהכי מפריע לי, היא חסרת זהות.
האיש מאחורי הקבוצה. בילי קינג
לא חסר קבוצות עם הגנה טובה והתקפה מאותגרת בצמרת המזרח. אינדיאנה ושיקאגו עומדות בדיוק בקריטריונים האלו, אבל לשתי הקבוצות הללו יש ערך מוסף בדמות לחימה, הקרבה ובעיקר, היכולת להסתכל בלבן של העיניים של שאר הקבוצות הגדולות. בעוד ברוקלין נושפת בעורפן של הקבוצות הללו, כאשר מסתכלים על המאזן שלה מול קבוצות עם מאזן מעל 50%, מגלים מאזן קצת מטריד של 10 ניצחונות ו-16 הפסדים (שכולל מאזן 8-2 מזעזע מול מדורגות 1-8 במערב). כשנכנסים לעומק של ההפסדים האלו, מגלים תמונה עוד יותר מטרידה בדמות שלוש תבוסות משפילות מול מיאמי, מחצית שנייה מביכה מול הספרס והפסד ב-24 בהפרש מול ממפיס. אז מה בדיוק חסר לדיירים החדשים בניו יורק?
בעיקר חסר להם את דרון וויליאמס. שלא תטעו, די-וויל לא פצוע או מושעה או משהו כזה, הוא פשוט לא נותן את היכולת שמצפים ממנו (הוא קולע 16.7 נק’, הממוצע הכי נמוך שלו מאז עונת הסופמור ומוסר 7.6 אס’, הכי נמוך מאז עונת הרוקי שלו). וויליאמס היה אמור להיות הפנים של הפרנצ’ייז החדש בליגה, אבל היכולת הירודה שלו העונה לא נעלמה מעיני האוהדים והמאמנים, שהשאירו אותו מחוץ לאול-סטאר למרות מחסור ברור בסטאר קוואליטי בעמדות הגארד במזרח (ג’רו הולידיי הוא מועמד רציני לתואר השחקן המשתפר, אבל הוא עדיין רחוק מלהיות כוכב). כשמוסיפים לזה את העובדה שוויליאמס נתפס כאחראי העיקרי לפיטורם של שני מאמנים מאוד מוערכים בליגה תוך שנתיים, מקבלים מוצר בעייתי.
בילי קינג, הג’נרל מנג’ר של הנטס, מערער על הטענה הזו ואומר שוויליאמס משחק עם פציעות והוא מאמין שעדיין איפשהו בפנים יש את אותו שחקן שהביא את יוטה לגמר המערב, שגרם לנו להאמין שקרלוס בוזר הוא אול-סטאר ושהיה מתחרה אמיתי לכריס פול בתחרות על מי הרכז הטוב בעולם. האמונה של קינג היא לא עיוורת בכלל. על אף שהממוצעים של וויליאמס ירדו הוא עדיין פרנצ’ייז פלייר ראוי, אבל אין ספק שהוא כבר לא באותה רמה של CP3, ועם פריצתם של רכזים דומיננטיים אחרים בליגה כמו דרק רוז, ראג’ון רונדו, קיירי ארווינג, ראסל ווסטברוק וטוני פארקר, אני בספק אם הוא נכנס אפילו לרשימת הטופ 5 של הפוינט-גארדים בליגה.
משתין על החול. דרון וויליאמס
באחת הסצנות הפחות זכורות מ”הפמליה” ארי גולד, בעוד רגע בו הוא משווה את עצמו לאלוהים, צועק על אי שהוא חצה עבורו את ים סוף ושלא ישתין על החול. מה שוויליאמס עושה העונה לבילי קינג זה בדיוק זה. קינג הצליח לעשות מה שאוטיס סמית’ לא הצליח לעשות עבור דווייט האוורד ומה שדן גילברט לא הצליח לעשות עבור לברון ג’יימס, הוא הצליח לרצות את הסופרסטאר שלו. מסופר-נמושה לפני שנתיים קינג הצליח להנחית אול-סטאר בדמות ג’ראלד וואלאס, סקורר מוכח כמו ג’ו ג’ונסון ובעזרת הרבה כישופי וודו להסיר את קללת הסנטר הפצוע מברוק לופז (ולהעביר אותה לאנדרו ביינום, מסתבר). קינג הצליח לבנות קבוצה מכלום. כמובן שפנקס צ’קים פתוח ממיכאיל פרוחורוב עוזר קצת, אבל זה עדיין הישג מרשים באקלים הנוכחי של הליגה. הבעיה היא שדווקא השחקן שסביבו נבנה הכול, נראה שכבר לא בנוי לזה.
אפשר להגיד שגם ג’ו ג’ונסון (רק 16.8 נק’ למשחק) לא ממש עומד בציפיות, אבל ג’ו-ג’ו הוא יותר קורבן של החוזה הענק שלו, הוא מעולם לא היה אמור להיות פרנצ’ייז פלייר של קבוצה גדולה והוא כבר באמת מתחיל את דרכו (זוהי עונתו ה-12 בליגה) במורד הגבעה. מוויליאמס יש מערכת ציפיות אחרת-להיות המנהיג של הקבוצה על המגרש ומחוצה לו. עם הכיוון שהקריירה שלו הולכת בשנתיים האחרונות, נראה שקינג הימר על הסוס הלא הנכון.
הפלייאוף הקרוב תהיה הזדמנות עבור די-וויל להוכיח לנו שאנחנו טועים לגביו, שהוא עדיין אחד מחמשת הרכזים הטובים בליגה, שהוא עדיין יכול להוביל קבוצה רחוק בפוסט-סיזון, ובעיקר, שהוא עדיין קיים. כי אם יש משהו עצוב בדעיכה של וויליאמס העונה, זה שאף אחד לא מתייחס אליה, כאילו זה טבעי ששחקן בן 28 שהוא חבר בנבחרת ארה”ב נותן עונה שמזכירה את עונת הסופמור של או.ג’יי מאיו.
הקבוצה שקינג בנה היא ממש לא מושלמת, עם החוזים הכבדים שלה והפרנויה המתמדת מפציעה של ברוק לופז (השחקן הכי טוב בקבוצה העונה עם 18.9 נק’, 7.4 ריב’ ו-2.2 חס’) , אבל כשהסתכלנו על הסגל בקיץ הוא נראה אחד הנוצצים במזרח ובכלל בליגה. על אף הרוסטר המרשים, אם דרון וויליאמס לא יחזור ליכולת שאפיינה אותו לפני שנתיים (הוא היה במירוץ ל-MVP ב-2010, למי ששכח), הנטס גזרו על עצמם בינוניות לעתיד הנראה לעין, ואולי מה שיותר מפחיד את הנהלת ברוקלין, הם גזרו על עצמם שעמום, אפילו יותר מסוביודיצה.
טוב, בואו לא נגזים.